אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה כא
כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה, ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהן.
כתב המ"מ בפרק החולץ וכבר כתב זה בפרק ראשון בארוכה ושם כתבתי דעות קצת מפרשים בזה, ותו"ד המ"מ בדעת הרמב"ם לפ"מ שכתב בהלכות מילה דבן ח' שגמרו סימניו ה"ז ולד שלם, ואם שהא ל' אפילו לא גמרו סימניו וכן בידוע שכלו לו חדשיו, דמד"ת יש ג' אופנים שיהיה דינו כולד שלם, או כלו לו חדשיו או אפי' בן ח' אחר ל' או כשגמרו סימניו אפילו קודם ל', ואם אינו ידוע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו הוא ספק מד"ת, וזהו מש"כ הרמב"ם בדין ירושה בפ"א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר יומו שעה אחת נוחל ומנחיל, וזהו כשגמרו סימניו שזהו נקרא ולד, ובדין הרוצח כתב שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאינו נהרג עליו תוך ל' דבעינן חדא מתרתי ל' יום או כלו לו חדשיו, אבל בן ח' שלא שהה אע"פ שנגמרו סימניו אינו נהרג וזהו ששינו חכמים על ד"ת, וכיוצא בזה כתב בפ"א מהל' אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו עכ"ד המ"מ בפ"א.
ודברי המ"מ תמוהים דהא בפ"א מהל' אבל כתב הרמב"ם דבן שמנה שמת אפי' אחר שלשים אין מתאבלין עליו, והראב"ד השיג עליו דקי"ל כרשב"ג דכל ששהה שלשים יום אינו נפל ואין להחמיר בזה אפי' מדרבנן, ולכן בדין רוצח נהרג עליו, מ"מ לענין אבל כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל לא סמכינן על הך פסקא דהלכה כרשב"ג כיון דלרבנן לא מהני ל' יום ולכן אין מתאבלין, אבל דברי הלח"מ אין מספיקין דהא כתב הרמב"ם שם וז"ל בן ט' חדשים שנולד מת ובן שמונה שמת אפי' לאחר שלשים ומי שיצא מחותך או מסורס אע"פ שכלו לו חדשיו הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן ולא מתעסקין עמהן הרי שכלל הרמב"ם דין בן שמונה שמת לאחר ל' עם בן ט' שנולד מת, וכתב בתורת ודאי הרי זה נפל, ועוד שכתב ולא מתעסקין עמהן ומה שייך זה לדין הלכה כדברי המיקל באבל וכיון שמעיקר דינא הוא כחי אמאי יהיה פטור במה שמחוייבין להתעסק בקבורתו בכל מה שמחוייבין בקבורת מת גדול, וע"כ דמעיקר דינא הוא כנפל, ועוד דבשו"ע או"ח סי' תקס"ז מבואר דנפל אין חייבין בקבורתו, וא"כ כשכתב הרמב"ם הרי הוא נפל ואין מתעסקין עמהן פירושו דאין חייבין בקבורתו כמו כל נפל, וקבורה הוא מדאורייתא ואיך נקל בולד שמעיקר דינא הוא ולד גמור, וזה קשה על עיקר דברי המ"מ שכתב שמטעם זה דמדרבנן חיישינן לנפל כתב הרמב"ם דאין מתאבלין עליהן.
ונראה דסובר הרמב"ם דכיון דאסקינן בגמ' שבת דף קל"ו דכשפיהק ומת דברי הכל נפל הוא, כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי, ולפרש"י קאי זה על תוך ל', דרבנן סברי חי הוא דזה דוקא בנפל מן הגג, והרמב"ם סובר דגם מה דרשב"ג מחדש דאפי' נולד לשמונה אם שהה שלשים יום אינו נפל דזהו ג"כ דוקא בנהרג, אבל מת לא מהני שלשים כיון דרשב"ג מיירי בנהרג ולא ילפינן מת מנהרג דריעותא דמת מהני דנאמר דבאמת נפל הוא כיון שהוא בן ח', וגם ל' יום לא מהני, אך לא ביאר הרמב"ם עד אימתי יקרא נפל, ומסתבר דאחר י"ב חודש ודאי נקרא חי, ולכן בהל' אבל דמיירי שם הרמב"ם להדיא במת לא מהני ל' יום והראב"ד סובר דלא מהני מת אלא בתוך ל' יום לומר דבזה מודו רבנן דהוי נפל, אבל ל' יום דסובר רשב"ג דכל ששהה ל' יום אינו נפל לא מהני מה דמת, דאטו ולד חי אין דרכו למות מסבת חולי.
ומה שהכריח להרמב"ם לומר כן הוא משום דהך דינא דבן ח' אין מתאבלין עליו הוא בתוספתא ואי בתוך ל' הא גם בלא ידעינן אם כלו לו חדשיו או לא אין מתאבלין, והראב"ד יסבור דהך תוספתא אתיא אליבא דרבנן, ואנן קי"ל באבלות כרשב"ג, ובאמת אין נ"מ במה דידעינן דהוא בן ח'.
והנה היה אפשר לומר דמה דקתני בתוספתא בן שמונה הוא לומר דאפי' גמרו שערו וצפרניו דקיי"ל כרבי והוי ולד מעליא, ונימא דמ"מ אם מת הוי נפל, אלא די"ל דאפילו אם נימא כן סובר הרמב"ם דחד דינא הוא, וכמו דנימא דמת מוציא מדין ולד אפילו בגמרו סימניו, ה"נ מוציא מדין ולד אפי' בשהה ל', דהוכחה דרבי והוכחה דרשב"ג שוין הם, אלא דיש לעיין בעיקר דינא בגמרו סימניו דקיי"ל כרבי דהוי ולד מעליא אם במת לא הוי ולד, ומשמע דשוין הם כיון דבחדא ברייתא קתני הא דרבי והא דרשב"ג, וכיון דסובר הרמב"ם דבמת לא מהני הוכחה דרשב"ג ה"נ הוכחה דרבי.
אכן זה ודאי אנו צריכים לומר דמה דאמרינן דבמת לא מהני הוכחה דל' יום וכן הוכחה דגמרו סימניו זהו דוקא בודאי שהוא בן ח' אבל באינו ידוע אם כלו לו חדשיו, אף דאמרינן בגמ' דאם מת מודים חכמים לרשב"ג דהוי נפל היינו בלא גמרו סימניו, אבל גמרו סימניו אף דאמרינן דבבן ח' לא מהני גמרו סימניו לגבי מת, היינו בודאי בן ח', אבל באינו ידוע אם כלו לו חדשיו מהני הא דגמרו לומר דודאי חי הוא מדין תורה, דהא להדיא כתב כן הרמב"ם בפרק א' דבאינו ידוע אם כלו לו חדשיו ה"ז ולד קיימא ופוטר מן היבום מד"ת אף במת, וזהו בגמרו סימניו כמש"כ המ"מ, וכן בשהא ל' יום דלא מהני במת הוא דוקא בודאי בן ח'. וכן מוכח מד' הרמב"ם בפ"א מהל' אבל דבהלכה ו' שם כתב הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהא ל' יום באדם הרי זה נפל אפי' מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו, ולהדיא דלאחר ל' מתאבלין עליו אע"ג דמת, והיינו משום דלא מיירי בודאי בן ח', דאח"כ בהלכה ח' הזכיר בן שמונה והוא כמו שבארנו.
ומש"כ דהרמב"ם בהלכות אבל מיירי במת ולא נהרג, גם בלאו הך דינא דאפי' אחר ל' אין מתאבלין צריך לומר כן דהרמב"ן במו"ק דף י"ט כתב שהקשו על שיטת הגאונים דאבלות יום ראשון מדאורייתא, א"כ אמאי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, וכתב דזה לא קשה כלל דכל מחלוקת דאיכא באבל הוא בדינא דרבנן, רק שהקשה מהא דאין מתאבלין אלא על ולד שכלו לו חדשיו, דהא ביבמות אמרינן דמעיקר דינא הלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא דולד מעליא ילדן, רק דמדרבנן חיישינן לרשב"ג וכתב הרמב"ן לתרץ שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו, וע"כ צריך לומר כמש"כ התוס' בבכורות דף מ"ט במה דאמרינן דיום ל' כיום לפניו לענין אבלות דהא ביבמות אמרינן דמה"ת אפי' תוך ל' חי הוא, וכתבו מקודם דהתם בנפל מן הגג, והכא בפיהק ומת, ואח"כ כתבו ואפי' נימא דה"נ בנפל מן הגג אין לחוש, דלענין אבלות פסקינן כר"ש לקולא, ודבריהם מיושבים להשיטות דאבלות כל ז' הוא מדרבנן, אבל לשיטת הגאונים דאבלות יום א' הוא מה"ת, ע"כ צריך לומר כמו שכתבנו מקודם אם לא נימא כד' הרמב"ן, והרמב"ם פסק ג"כ דאבלות יום א' הוא מה"ת, ולדברי הרמב"ן מיושב ג"כ דברי הרמב"ם במש"כ דאפי' לאחר ל' אין מתאבלין, אבל גם לזה אין שייכות עם הא דאין מתעסקין עמו ע"כ נראה כמש"כ.
ולפ"מ שבארנו צריכים אנו לומר דהלכה ו' מיירי בלא גמרו סימניו דאי גמרו הא קיי"ל כרבי דולד מעליא הוא כיון דאינו בן ח' בודאי, והמ"מ בפ"א כתב דהוא מטעמא דהקלנו באבלות אבל לפמש"כ דלשון הרי הוא נפל משמע דהוא ודאי נפל, ע"כ צ"ל דמיירי בלא גמרו, וכן משמע הלשון שכתב הנפלים וכמש"כ שם המ"מ דמזה שכתב הרמב"ם ויצא הולד חי מוכח דמיירי בגמרו סימניו שהוא קרוי ולד, וא"כ כאן שכתב הנפלים ע"כ דלא גמרו סימניו, והשמיענו כאן דאפילו לא גמרו סימניו כיון דשהא ל' יום אינו נפל כיון דאינו ודאי בן ח', ולפ"ז לא מצינו כאן קולא באבלות כלל דמעיקר דינא הוי נפל כיון דלא גמרו סימניו ומת בתוך ל', וא"כ הוא דלא כדברי המ"מ שכתב ששינו על ד"ת.
אכן מדברי הרמב"ם בפרק ב' מרוצח הלכה ו' שכתב וז"ל אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר בין נקבה ה"ז נהרג עליו וכו', אבל אם נולד לפחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא ל' יום, וההורגו בתוך ל' אינו נהרג עליו, ומבואר מדבריו כד' המ"מ דמדכתב ההורג קטן בן יומו, משמע דבולד גמור עסקינן שגמרו סימניו, וכתב בזה והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מט' הרי הוא כנפל. ומוכח דאפילו בולד גמור בעינן או כלו לו חדשיו או ל' יום ולא מהני גמרו, וזהו כמו שהחמירו חכמים גבי יבום, ומדוייק דבהל' רוצח כתב הרמב"ם הרי הוא כנפל ובהל' אבל כתב הרי הוא נפל דבהל' אבל הא מיירי במת, אבל בהל' רוצח דמיירי דנהרג וגם גמרו סימניו, מעיקר דינא ודאי חי הוא, אלא שהחמירו חכמים לגבי יבום, ולכן גבי רוצח אינו נהרג עליו, ומש"כ הרמב"ם לפחות מט' אין כונתו בודאי בן ח' אלא לפחות מט' חדשים ודאים, וכמש"כ להדיא דדוקא כלו לו חדשיו. [נשמט מפרק א].