אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן הארוסין אם מת בלא זרע שנאמר ובן אין לו יבמה יבא עלי', ומן התורה א"צ לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים אלא יבא עלי' וכתובתה על נכסי בעלה שמת.
ומן התורה א"צ לקדש יבמתו, לפ"מ דמשמע מדברי המ"מ השמיענו בזה הרמב"ם דא"צ לקדש קודם ביאה, וע"ז כתב המ"מ ונתבאר בפ"ב שמדבריהם צריך לקדשה קודם ביאה, ויש לעורר בד' הרמב"ם דכיון דביבום קונה אותה בביאה, א"כ למה כתב כאן ומה"ת א"צ לקדש יבמתו שזו אשתו שהקנו לו מן השמים, דמשמע דבאשה דעלמא צריך לקדש קודם ביאה ובאמת גם באשה דעלמא רק מדרבנן אסור לקדש בביאה, ועוד דמש"כ שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים, ובאמת אפי' לפמש"כ למעלה דדין זיקה הוא דאורייתא, אבל אין זה הטעם דמשו"ה א"צ לקדש תחלה, דעכ"פ אינה קנוי' לו קודם, ואפי' למ"ד יש זיקה מ"מ אין חייבין עלי' סקילה כנערה המאורסה, וא"כ איזה נתינת טעם הוא לומר, דמש"ה א"צ לקדש יבמתו, משום דאשתו היא שהקנו לו מן השמים, עוד אינו מיושב מה דצירף כאן בהלכה זו דין דכתובתה על נכסי בעלה הראשון, דמה שייכות יש לזה עם הא דא"צ לקדשה קודם, ובפרט דכתב כאן דינא דמה"ת וכתובה הוא דרבנן.
אכן נראה פשוט דהרמב"ם לא כיון כלל לזה דא"צ לקדש יבמתו קודם שייבם אותה, וגם לא כיון לומר שזו אשתו שהקנו לו מן השמים קודם היבום, אלא כונתו דא"צ לקדש יבמתו בביאת היבום, דהא קיי"ל הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנאה, א"כ אין דין יבמה ככל הנשים, דבכל הנשים יש מצוה דכי יקח איש אשה שצריך לקדש בכסף או בשטר או בביאה, אבל עכ"פ צריך לומר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את קנוי' לי ושאר לישני דמהני בקדושין בכסף זה או בשטר זה או בביאה זו, אבל ביבמה א"צ כלל דכיון דגם בבא על יבמתו בשוגג ובמזיד קנאה, א"כ א"צ כלל לקדשה, אלא דממילא אשתו היא שהקנו לו מן השמים, והיינו בשעת ביאת יבמין הקנו לו מן השמים.
ועכשיו מיושב שפיר מה דצירף כאן בהל' זו דין דכתובתה על נכסי בעלה הראשון, דהנה הרמב"ם כתב בתחילת הל' אישות במנין המצות לישא אשה בכתובה וקדושין, וכן שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קדושין, ודבריו תמוהים דהא סובר בפי"א הי"א ובפ"ב ה"ב דכתובה דרבנן, וע"כ צריך לומר דכאן אין כונתו לכתובת מנה ומאתים, אלא להתחייבות שמתחייב הבעל מצדו להאשה, וכמש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הל' א', כשנושא אדם אשה בין בתולה וכו' יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים, והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותי', כסותה כמשמעו וכו', והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי ב"ד הם מהם עיקר כתובה, וכל דין זה בין הג' שהם מן התורה בין הז' שהם מדברי סופרים, הא אינו אלא כשנשא אשה כדרך נשואין והתחייב לה בזה חיובי בעל לאשתו, אבל אם יקח פילגש אינו מחויב לה בשום דבר, אלא דהרמב"ם סובר דפילגש אסורה להדיוט, וזהו כונת הרמב"ם במש"כ לישא אשה בכתובה וקידושין, היינו שיקדש אותה ויתחייב לה בכל חובות הבעל לאשתו. נמצא דזהו כונת הרמב"ם במש"כ לישא אשה בכתובה וקדושין, היינו שיקדש אותה ויתחייב לה בכל חובות הבעל לאשתו, נמצא דגבי יבום כיון שהוא אינו מקדש אותה ממילא אינו מתחייב כלל בשום דבר מעצמו, אלא שהתורה היא שהקנתה אותה אליו לאשה, וממילא נתחייב גם בחיובי איש לאשתו שהם מן התורה דהיינו שארה כסותה ועונתה, אלא דלענין כתובה דרבנן יש נ"מ, דאם היינו אומרים דהוא לוקח אותה לאשה, לא היינו אומרים כלל שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, אלא שכתובתה מבעלה הקודם היתה גובה, והוא היה כותב לה כתובה מנה, אבל כיון שהוא לא לקח אותה לאשה אלא התורה היא שהקנתה אותה אליו, והעמידתו במקום אחיו והוא עכשיו במקום בעלה לכן אינה גובה הכתובה דנחשב כמו הבעל, וכדאמרינן בכתובות דף פ"א לא נתנה כתובה לגבות מחיים, ופרש"י משום דיבם במקום בעל קאי, ולכן גם עכשיו דמדרבנן גם ביבם ויבמה מצוה לקדש ולישא ולכתוב לה כתובה, מ"מ אינו מחוייב לכתוב לה מנה מחדש דכיון דמדין תורה אינו מחוייב לקדש ולהתחייב מחדש בשביל זה דאנו אומרים דהתורה העמידתו תחת אחיו ונשאר בכל זכות וחיובי אחיו, א"כ עכ"פ לא תוכל לגבות כתובת אחיו קודם מיתתו או גרושין של היבם, וכיון שיש לה כתובה לכן אין היבם מחוייב בכתובה אחרת, וזהו שסמך הרמב"ם דין דכתובתה על נכסי בעלה שמת, להך דינא דמה"ת א"צ לקדש יבמתו, ושבאמת עיקר דבר זה דאשה הקנו לו מן השמים לענין זה איתא בגמ' דלכן הוי כתובתה על נכסי בעלה הראשון, והרמב"ם הסביר בזה הא דמה"ת א"צ לקדש יבמתו וכנ"ל.