אבן האזל על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה יד
הרי שאכל שדה זו שנים רבות, ובא המערער ואמר לך מה לך ולשדה זו הודה ואמר לו יודע אני שהיתה שלך, אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך, ואמר לו המערער פלוני שמכר לך גזלן הוא, הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער, אע"פ שאין לזה המערער עדים שהוא שלו, וכן כל כיוצא בזה, הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בה אפי' יום אחד או שאמר לו בפני לקחה ממך, ואחר כך מכרה לי מעמידין אותה בידו, שהרי יש לו טענה עם חזקתו, ואילו רצה טען ואמר ממך לקחתיה שהרי יש לו שני חזקה.
הודה ואמר לו יודע אני שהיתה שלך וכו', מבואר דמפרש הרמב"ם במה דאמר התובע את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוי, שהודה לו מפורש קודם שאמר לו מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, וכן מפרש הרא"ש בכונת הרשב"ם במה שכתב שהרי הודה שהיתה של המערער דמשום זה אינו מועיל מה שטוען דאמר לי דזבנה מינך, ואם לא הודה בתחלה סובר הרא"ש שהי' צריך להיות נאמן במה שטוען מדברי המוכר לו כמו שהיה המוכרו לו נאמן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולפי פי' זה בדברי הרשב"ם הקשה הרא"ש וכתב ותמיה לו דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק שהקרקע היתה של המערער, אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו, וסובר הרא"ש בתחלת דבריו דכמו שהמוכרה לו הי' נאמן, ה"נ צריך להיות נאמן גם הלוקח הבא מכוחו, והביא הרא"ש דברי רבינו יונה שפירש כן דמיירי שאמר המחזיק שיודע שהיתה של המערער, אף בלא דברי המוכרה לו, אחר כך כתב הרא"ש וז"ל ולי נראה דאע"ג דאותו שמכרה לו הי' נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם, אין מיגו זה טוב לגבי אותו שלקחה כי ניחא ליה טפי למימר שלקחה מאותו שמכרה לו, כי הוא סבר שימצא עדים שהמערער מכרה לו, אבל לא בעי למיטען לא היתה שלך מעולם, כי הוא ירא שהוא ימצא עדים שהי' שלו, ולפי דברי הרא"ש בסוף יש לומר שאין צריך לפרש בדברי הרשב"ם שמפרש שהודה המחזיק בעצמו שהקרקע היתה של המערער, אלא שאמר רק מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, ומ"מ אף דמי שמכרה לו היה נאמן בהפה שאסר לא מהני זה לגבי המחזיק.
אכן המל"מ כאן הביא דברי הרא"ש ותמה דמה כונתו במה שכתב שלא נאמין לדברי המחזיק דממ"נ אם לא נאמין לדבריו והוא קנה הקרקע מפלניא, אבל אותו פלניא לא אמר לו שקנה מהמערער, א"כ אין אנו יודעין כלל שהקרקע היא של המערער, ובאיזה כח נוציא ממנו ולמה צריכין אנו כאן לנאמנות של מיגו, שעל זה כתב הרא"ש שאין מאמינים לו כי אין המיגו טוב לגבי המחזיק, ונשאר המל"מ בתימה.
ונראה דבאמת אין כונת הרא"ש במה שכתב ולי נראה, שהוא חוזר מתחלת דבריו, וכל זמן שהלוקח לא הודה שהקרקע הוא של המערער לא נוציא ממנו, אלא דמה שהביא הרא"ש מדברי רבינו יונה אין הכונה שהלוקח הודה בתחילה שהקרקע היא של המערער, דהא כתב הרא"ש מתחלה דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק שהקרקע של המערער, וא"כ מה חידש הרא"ש וכתב ומצאתי שכתב הר' יונה ז"ל דמיירי המחזיק שידע שהיה הקרקע של המערער אף בלא דברי המוכרה לו, לכן מוכרחים אנו לפרש דהחידוש הוא שמקודם פי' הרא"ש בדעת הרשב"ם דמיירי שהלוקח הודה מתחלה קודם שאמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, דזה יודע בעצמו שהקרקע הוא של המערער, ועל זה תמה הרא"ש וכתב דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק שהקרקע היא של המערער, ומה שהביא אח"כ מדברי רבינו יונה זהו לפרש דברי הגמ' שטען המערער ואמר להמחזיק את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא, וקשה דמתי הודה הא לא אמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך וממ"נ אם מאמינים לו בזה הרי סובר הרא"ש דצריך להיות נאמן כמו שהיה נאמן המוכר לו אם היה טוען, ואם אינו נאמן בזה שפלניא אמר לו כן, א"כ לא הודה כלל, ומה אומר לו את לאו קא מודית, לכן מפרש רבינו יונה דזה ודאי דבתחלה לא אמר המחזיק אלא מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, ומה שאמר לו אח"כ המערער את לאו קא מודית זהו טענה מצד עצמה ולא שייכא לטענת המחזיק, אלא שהמערער אמר לו הלא אתה יודע שהקרקע שלי היא, וזהו שהיו בעיר אחת.
והנה דברים אלו מבוארים מדברי רבינו יונה בעצמו שהובא בש"מ שם בסוגיא שכתב מדברי עליות הר"י שכתב וז"ל עלה בידינו ראובן שאמר לשמעון מה אתה עושה בתוך הקרקע שלי, ואין לו לראובן עדים על קרקע זו שהיא של אבותיו, אמר לו מלוי לקחתיה, והוא אמר לי שלקחה ממך, א"ל ראובן והלא אתה יודע שקרקע זו שלי היתה או של אבותי, והודה לו שמעון בזו או שתק, זכה ראובן בקרקע וכו' ומה שכתב הרבינו יונה "או שתק" הדבר ברור שזהו מפרש במה דאמר המערער את לאו קא מודית, ובטענה זו זכה בקרקע אף שאין לו עדים שהקרקע שלו, וזהו שכתב הרא"ש לפרש מדברי רבינו יונה שאף שכתב מקודם דא"א לפרש שמתחלה הודה המחזיק שיודע שהקרקע שלו, ושעל זה כתב הרא"ש דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק, אך זהו אם היינו צריכים לפרש שבתחלת הטענה הודה לו ולא הוזכר זה בגמ', אבל רבינו יונה כתב שאחר שאמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, אז אמר לו המערער והלא אתה יודע שקרקע זו שלי היתה ושתק המחזיק, ואמרינן בזה שתיקה כהודאה.
ומה שהוצרך הרא"ש להוסיף על דברי רבינו יונה וכתב ולי נראה, זהו משום דכבר כתבנו החילוק בין גדר הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובין גדר מיגו, דמיגו הוא בגדר ראיה והוכחה, והנה מקודם כשטען הרא"ש על פי' הרשב"ם וכתב דלא מוכח לישנא שהודה שהקרקע היתה של המערער, אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו, ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממנו במיגו דלא היתה שלך מעולם, וא"כ זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו עכ"ל, ולכאורה קשה למה הזכיר טעמא דנאמנות משום מיגו ולא בלשון הפה שאסר הוא הפה שהתיר כמפורש כן במשנה בכתובות ריש פ"ב אכן ראיתי כן גם בחדושי הרמב"ן בסוגיא זו, שמקודם כתב ופי' ולאו קא מודית הודאה גמורה היה מודה לו שהוא של אבותיו, אבל מאי דאמר לו ההוא גברא דדידיה הוי לאו הודאה היא, דאע"ג דהודאת בע"ד כמאה עדים הכא לא, דהא איהו אמר דזבנא מינך, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא כיון דקא מודה האי דאיהו גופיה ידע דאבהתיה היא ואיהו מיניה לא זבנה הו"ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכן נראה מדברי רבינו הגדול שהוא מפרשה כשהלה מודה לו שהוא עצמו יודע שהיתה למערער זה, ואע"פ שהרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל מפרש דאיהו לא ידע כלל אלא מפיו של זה המוכר, ולא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו אוסרו מידיעתו ומתירו מידיעתו, אבל הכא זה שמע מפי המוכר כי של זה היתה מתחילה, ובאמת היה ראוי להאמינו דהודאת בע"ד כמאה עדים, וכי הדר אמר אנא זבנתה מיניה זה הדבר אצלו בספק ואין לו להאמינו על זכותו, וא"כ הו"ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ואין הדברים אצלי אלא דברי הבאי שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לו פלוני, מיגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מיגו שאילו בב"ד אמר כן היו מאמינים אותו, עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן, עכ"ד הרמב"ן, וצריך באור מה שבתחלה כתב בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואח"כ כשבא להשיג על דברי הראב"ד כתב מדין מיגו.
ונראה לבאר מקודם דברי הראב"ד דסובר דמה דתנן שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, זהו רק כשאמר כן בב"ד, ואף דהגמ' בכתובות דף כ"ב אמר על זה למה לי קרא סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה, מ"מ גם לשון זה הוא אסרה והוא שרי לה לא שייך אלא בב"ד שהם המחליטים ע"פ דבורו אם אסר ואם התיר, אבל יחיד השומע ממנו לא יוכל לדין הך דינא, דכיון שהוא האוסר הוא המתיר, דאפשר היו ב"ד חוקרין אותו עד שהיה מודה שמה שאסרה אמת, ומה שהתיר אח"כ אינו אמת והיינו בדיני ממון שצריך ב"ד לפסוק למי שייך השדה, ובזה נוכל להבין מה שהרמב"ן החולק על הראב"ד בא על זה בטענת מיגו, שלהמוכר לו היה מיגו, וכן למחזיק זה יש מיגו, ושינה שיטתו שמתחלה קודם שהביא דברי הראב"ד לא נחת עלה מטעם מיגו אלא מטעם הפה שאסר, אלא דהרמב"ן נחת כאן גם לסברת הראב"ד דלא נוכל לבוא כאן מדין הפה שאסר, כיון שאינו מתיר ממש שהוא אינו יודע, לכן אף שגם זה אינו יודע אם השדה היתה של המערער אלא מפי המוכרה לו, מ"מ יש לומר דבזה צריך הוא לקבל הודאת המוכרו שהשדה היתה של המערער, אבל על זה שקנה אין לו רשות להאמינו לכן נחת על זה הרמב"ן מדין מיגו, שמיגו הוא ראיה והוכחה, וגם הוא להחליט ע"פ המיגו דודאי קנה המוכרו לו מהמערער.
ובזה חידש רבינו יונה לומר דיש חילוק בין אם הודה המחזיק מקודם שהקרקע היתה של המערער, קודם שאמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, ובין אם אמר לו זה אח"כ, דבתחלה כשהודה ולא היה אז שום ראיה שהמוכר קנה מהמערער ודאי אינו נאמן אח"כ והוי מיגו למפרע, אבל אם מקודם אמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך שכבר היה דין להאמינו ע"פ הראיה של מיגו, בזה היה סברא להאמינו אף לאחר שהודה שיודע בעצמו כיון שכבר היה ראיית המיגו קודם, לכן כתב רבינו יונה דכמו שאם באו עדים שהשדה של המערער לא יוכל המחזיק לזכות בהשדה אלא בשטר או עדים שקנה מהמערער, כן גם עתה שהודה שיודע בעצמו, כן לא יוכל לזכות בהשדה אלא בשטר, וטעמו נראה דסובר דאין אנו מצרפין הטענות שמקודם, ואף דמקודם היה לו מיגו, וכן המוכרה לו היה נאמן במיגו, אבל עכשיו שיש עדים אינו נאמן בזה, וכן הוא בדין כשהודה הודאה גמורה, שיודע בעצמו דהודאתו כמאה עדים.
וע"ז בא הרא"ש מטעם אחר דכיון דגם זה שאנו מאמינים לו שאמר לו המוכרה לו שקנה מהמערער אינו אלא מדין מיגו, דכבר כתבנו דברי הראב"ד דמטעם הפה שאסר אין לבוא כאן, וכיון שאנו צריכין למיגו כתב הרא"ש שאין המיגו טוב לגבי המחזיק כי אינו רוצה לטעון לא היתה שלך מעולם, שירא שמא ימצא המערער עדים שהיתה שלו, ומיושב התימה שתמה המל"מ על הרא"ש שהוא למד בדברי הרא"ש שדעתו לפרש שלא הודה שיודע בעצמו, ולכן תמה שפיר אבל לפי מה שכתבנו מיושב.
והנה המ"מ כתב וז"ל וכתבו המפרשים אם בא זה לחזור על המוכר שמכרה לו מחמת אחריות, יש מי שכתב שהדין עם הלוקח כיון שיצאה ממנו בב"ד, ויש מי שכתב שהמוכר יכול לטעון אתה הפסדת על עצמך כשהודית שהיתה שלו, שאם לא הודית כיון שלא היו לו עדים שהיתה שלו לא היתה יוצאה ממך, וכן נראה מדברי ההלכות ועיקר, וכתב על זה הלח"מ והביא דברי הרי"ף שכתב הילכך דינא הוא דמהדר ליה להאי ארעא, דאודי ליה דדיליה הוא, דאזל איהו ותבע לאידך דזבנה מניה, ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי ליה איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למזבן ארעא הדין, עכ"ד, וכתב הלח"מ וז"ל ובאמת שתחלת הדברים שכתב ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי איהו דאפסיד נפשיה, משמע כדברי המ"מ דהוא הפסיד על עצמו במה שהודה, אבל מ"מ מה שכתב בסוף דלא הוה ליה למזבן ארעא הדין לא משמע כן, דהיה לו לומר דלא הוה ליה לאודויי דזהו הטעם האמיתי, ולא היה לו לומר דלא הוה ליה למזבן, ונראה דמשום זה כתב הב"י בסי' קמ"ו על דברי הרי"ף ואינם מובנים אצלי, וכתב הלח"מ ולי נראה פירוש אחר בדבריו שלא כדברי המ"מ דודאי יכול לתבוע הדמים שמכרם לו בהם, וזהו שכתב בתחלת דבריו, ואזל איהו ותבע לההוא דזבנה, דלפירוש המ"מ איך יכול לתבוע ממנו כיון שאין לו דין עמו, לכן כתב לפרש דנ"מ רק אם הוקרה הקרקע אינו נותן לו אלא הדמים שנתן בראשונה והוא לו הפסד, ובודאי דאין לחייבו משום שהודה שהוא אמר באמת הדברים כאשר היו ואין להענישו בשביל כך, אלא בשביל שהיה לו לדקדק כשלקח הקרקע שיהי' למוכר ראיה ברורה שלקחו ממי שמכרו לו, וכיון שהוא לא דקדק בכך ראוי לו שיפסיד מה שעלה הקרקע ונתייקר ולא יתנו לו אלא הדמים עכ"ל הלח"מ.
והנה דברי הלח"מ אינם מבוארים דאם מעיקר הדין צריך לשלם כמו שנתייקר מה מחלק בין עיקר הדמים למה שנתייקר, וכתב וכיון שהוא לא דקדק ראוי לו שיפסיד מה שעלה הקרקע ונתייקר, ממ"נ אם מה שלא דקדק היא טענה יפסיד כל הדמים, ואם אינה טענה למה יפסיד מה שנתייקר, אמנם לכאורה יש להוכיח כדברי הלח"מ מעיקר הלכה דהא הרי"ף מפרש שהודה שיודע בעצמו שהיתה של המערער, כמו שכתב כאן הרמב"ם בפירוש, וכתב על זה המ"מ וכל מה שכתב רבינו עד סוף הפרק מבואר בהלכות, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שהרי"ף מפרש כן, וא"כ הלא הוא הלכה בב"מ דף ט"ו ע"ב הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו, וא"כ כאן אם נימא דמה שלא דקדק אם המוכר לו קנה מהמערער הוי כמו הכיר בה שאינו שלו דאין לו שבח גם בשביל שנתייקר אינו צריך לשלם כמו שפירש"י בהא דרב משום שקרקע זה אינו קנוי לו, ואם נימא דכיון שהמוכר לו אמר לו דזבנה מהמערער לא הוי כמו הכיר בה שאינה שלו, וצריך לשלם גם שבח למה יפסיד מה שנתייקר בשביל שלא דקדק, אכן אין לצרף דין זה עם הכיר בה שאינה שלו, דשם נתברר שאינה שלו, וגם המוכר ידע שאינה שלו, אבל כאן הלא המוכר טוען שהיא שלו, וכן אמר להמחזיק דזבנה מהמערער, ולכן מה שמוציאין מהמחזיק בשביל שהודה בעצמו שיודע שהיתה של המערער אין המוכר אשם בדבר.
אלא דבאמת מפורש בדברי הרשב"א מובא בש"מ שכתב וז"ל ולענין האחריות כתב רש"י ז"ל דיכול לחזור על המוכר שהרי הוציאה המערער מידו בב"ד, אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח שהוא גרם לעצמו, וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל עכ"ל, וכן מפורש שם מדברי רבינו יונה מעליות הר"י וז"ל קבל עליו לוי אחריות מכירת זו הקרקע והרי היא יוצאת מתחת יד שמעון בדין מחמת מה שהודה שהוא יודע שהיתה של ראובן מתחלה כמו שבארנו יכול לוי לטעון ברי לי שלקחתי ממנו, והרי אני נאמן הייתי לומר שלקחתיה ממנו מתוך שהייתי יכול לומר שלא היתה שלו מעולם אלא שהדין נותן שתצא מתחת ידיך, הואיל שאתה יודע שהיתה של ראובן, ואין אתה יודע במקח שלקחתיה ממנו, עכ"ד, ואף שלא סיים מפורש שלוי פטור אבל פשוט דזהו כונתו, ועוד שמורו הרב של הרשב"א הוא הרבינו יונה, וא"כ מפורש ברבינו יונה והרשב"א דלא כהלח"מ.
אכן מוטל עלינו ליישב דברי הרי"ף שעמד על זה הלח"מ שכתב הילכך דינא הוא דמהדר ליה להאי ארעא דאודי ליה דדיליה היא, דאזל איהו ותבע לאידך דזבנה מיניה ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי ליה איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למזבן ארעא הדין, שתמה על זה בצדק הלח"מ דמה כתב דאזל איהו ותבע לאידך דזבנה מיניה, דמה יתבע כיון שכתב אח"כ שאינו יכול לתבוע כיון שאנו מפרשים דבריו שגם הקרן אינו יכול לתבוע ונראה דאם המוכר לו ידע שהוא יודע שהקרקע היתה של המערער אז אין לו טענה למה הודה, דודאי אין זה טענה שיטעון שקר שאינו יודע כיון שזה באמת נוגע בקיום המקח שלא יוכל המערער לתבוע ממנו כל זמן שלא יודה לו, ולכן התחיל הרי"ף שהוא יתבע מן המוכר לו וזהו אם המוכר יודע שהוא יודע דודאי היה לו לחשוב שיודה ויוציאו ב"ד ממנו הקרקע, ואח"כ כתב ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי, והיינו אם המוכר לו לא ידע שהוא יודע בעצמו שהיתה של המערער דאז לא יצטרך המוכר לשלם לו שלא חשב שהוא יודע וחשב שלא יגיד אלא מפלניא זבינתה דזבנה מינך, דאז לא היו מוציאין ממנו, על זה כתב איהו דאפסיד אנפשיה וסיים דבריו דלא הוי ליה למזבן ארעא הדין, והיינו דכיון שיודע בעצמו שהיתה של המערער היה לו לחשוב שהמערער ישאל אותו בב"ד ויהי' מוכרח להודות, אבל המוכר אינו מחוייב לשלם לו שלא היה לו לקנות הקרקע באופן זה, והיה לו לומר למוכר שיודע בעצמו שהיתה של המערער, והיה לו לשאול אם יש לו עדים שקנה מהמערער, וזהו שכתב המ"מ שהמוכר יכול לטעון לו אתה הפסדת על עצמך כשהודית שהיתה שלו, והיינו שהוא אינו חייב בדבר, שלא ידע שהוא יודע שהקרקע של המערער ויודה, וא"כ רק הוא גרם במה שהודה, והוסיף הרי"ף דכיון דבאמת ידע לא הוה למזבן ארעא הדין והיינו שהיה צריך לחשוב שיוציא המערער ממנו הקרקע כשלא ישקר ויודה על האמת, והמוכר לו אינו חייב שלא ידע שהוא יודע בעצמו שהיתה של המערער.