אבן האזל על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה א
האומן אין לו חזקה בכלים, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים, כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו, אף על פי שמסרו שלא בעדים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן, וישבע בעל הבית הסת על טענתו, ויש גאונים שדנו אף על פי שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הואיל וראה כליו ביד האומן, והרי האומן מודה לו שהיה שלו ומכרו לו נאמן, אבל אם אמר לא היו דברים מעולם ושלי הוא הכלי נאמן האומן ונשבע היסת, ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו אין האומן נאמן, ודין זה הוא פלא בעיני.
אע"פ שמסרו לו שלא בעדים וכו' ויש גאונים שדנו וכו', כתב המ"מ וז"ל ודעת רבינו כדעת כל הגאונים, ורבו הרב אבן מיגש דכל היכא דאיכא מיגו הרי אומן נאמן ולא נתמעט האומן מדין מיגו, אלא הרי כל הכלים אצל האומן ככלים העשויים להשאיל ולהשכיר אצל שאר בני אדם, וזה נראה מוסכם מכל הגאונים חוץ מהרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות דאע"ג דליכא ראיה לא אמרינן מיגו באומן, ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, וזה מש"כ רבינו ויש גאונים שדנו שאע"פ שלא הביא וכו', ואע"פ שלא נכתב זה שהזכיר רבינו בהלכות, מכיון שבהלכות סבורין שאין דין מיגו באומן, הוא הדין שהזכיר רבינו, ודברי המ"מ תמוהים דלמה הוצרך הרמב"ם לכתוב דין אחר שלא הזכירו הרי"ף ולכתוב על זה, ודין זה פלא הוא בעיני, ואם רצונו לחלוק על הרי"ף במה שכתב דהפי' לא ראה הכלי ביד האומן ואף שמסר לו שלא בעדים, אף שיכול לומר להד"מ או בשמסרו בעדים לומר החזרתי, מ"מ אם טוען לקוח אינו נאמן במיגו היה לו לכתוב זה שכתב הרי"ף ולחלוק עליו, לכן נראה דאף דבעיקר חידושו של הרי"ף דדינא דאומן לא אמרינן ביה מיגו, הרמב"ם אינו סובר כן, מ"מ לא הזכירו, ויש הרבה מקומות שהרמב"ם חולק על הרי"ף ואינו מביא שיטתו, ודין זה שהזכיר בשם יש גאונים שדנו הוא גאונים אחרים, וכמו שנבאר ששיטות הרי"ף ושיטת הגאונים חלוקים הם.
ולבאר שיטת הרי"ף ושיטת היש גאונים עלינו לבאר מקודם עיקר דברי הרי"ף שהביא מקודם סברא דרבואתא דמחלקים להלכה באומן בין ראה ובין לא ראה, וכתב הרי"ף על זה וז"ל ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מיגו איתותב ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מיגו, הילכך בין ראה בין לא ראה, אמ"ג דיכול לומר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי אי נמי החזרתים לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתיהו ניהלי לא מהימן, והאי דאמרינן ראה תניא לאו למימרא דאי לא ראה (והדר) ואמר זבנתה נהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא להו לא אמרינן ליה אפקינהו, דלחזינהו ולהכי תנא ראה עכ"ל, והנה התוס' בד"ה אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר וכו', כתבו אין לפרש מתוך שיכול לומר אין בידי כלל דהא בראה מיירי כדמוכח אתקפתא דאביי, אלא ה"פ מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבא לידי בתורת אומנות אלא בתורת מכר, א"נ אתה מכרתו לאחר ואחר מכרו לי כדפי' הקונטרס עכ"ל, וכפי' התוס' בפי' א' כתבו הר"י מיגש והרמב"ן, ולפי' א' בתוס' מבוארים דברי הרי"ף דמה דלא קיי"ל כרבה דאמר דוקא מסר לו בעדים הוא משום דרבה אית ליה מיגו דאי בעי אמר שלא בא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר ואז הי' נאמן לכו"ע ולדידן קיי"ל דאינו נאמן במיגו, וכיון דמודה שבא לידו בתורת אומנות אלא שטוען שאחר כן מכרו לו אינו נאמן, אבל אם הי' טוען שלא בא לידו בתורת אומנות אלא שמכרו לו נאמן גם לדידן, וכן הוא לפי' רשב"ם שפירש שיכול לומר לא בא לידי מידך אלא אחר מסרו לי דבזה הי' נאמן האומן לטעון שמכרו לו האחר שמסרו לו, והחילוק משיטת רשב"ם לשיטת התוס', דהרשב"ם סובר דגם אם הי' טוען האומן שמתחלה בתורת מכר בא לידו מהתובע לא הי' נאמן משום דאומן לגבי כל הכלים הראויים לתקן הוי כמו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן המוחזק, לכן כתב שאחר מסרו לו לתקן ואין אתה רגיל ליתן לי לתקן, ולפי' רשב"ם ג"כ מבוארים דברי הרי"ף כיון דעכ"פ עכשיו מודה האומן שהתובע נתן לו לתקן, רק שטוען שאחר כך מכרו לו, יש להאומן מיגו ולכן סובר רבה דנאמן האומן, ואנן לא קיי"ל כרבה ואומן אינו נאמן במיגו.
אכן כל זה לפי' התוס' והרשב"ם, אבל הרמב"ם הרי כתב להדיא כאן בהלכה כיצד ראה כליו ביד האומן, והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא באו לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען אתה נתתו לי או מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו ומפורש שבתחלת דבריו כונתו שמתחלה בא לידו במכירה ולא בתורת אומנות כלל ומ"מ אין האומן נאמן לטעון לקוח הוא, והוא כמו שכתב הרשב"ם דסתם אומן הוי כמו דברים העשויין להשאיל, רק שהרשב"ם חידש דאם טוען שאחר מכרו לו נאמן, ומדברי הרמב"ם דאפי' בכה"ג אין האומן נאמן, דהא כתב סתם לא בא לידי אלא במכירה או במתנה, משום דאומן אין לו כלל חזקה במה שתחת ידו לטעון לקוח, וא"כ לדעת הרמב"ם צריך לומר דטעמא דרבה דאמר דמסרו שלא בעדים האומן נאמן, מיגו דאי בעי אמר להד"מ שלא מסרו לתקן זהו משום דרבה סובר דסתם אומן שלא מסרו לתקן אין דינו כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ונאמן לטעון לקוח הוא, וא"כ לדברי הרמב"ם אין המחלוקת בין רבה לדידן אם אומן נאמן במיגו, דהא לדידן ליכא מיגו כלל במסרו שלא בעדים, דגם אם אינו מודה שמסרו לשם אומנות אינו נאמן לטעון מכרתו לי, אלא בעל הכלי נאמן לטעון לתקן נתתיו לך, וא"כ מנ"ל להרי"ף ללמוד מזה דגם בלא ראה ואין עדים רואים שכלי זה הי' של התובע, מ"מ אין האומן נאמן לטעון לקוח הוא בידי אף שיש להאומן מיגו לומר, אין כלי זה שאתה תובע בידי כלל, ומוכרחים אנו להוכיח מזה דהרי"ף אינו סובר בזה כהרמב"ם, אלא כהתוס' והר"י מיג"ש דדוקא במודה שבא לידו בתורת אומנות חידש רבה דנאמן אומן לומר לקחתי אח"כ מתוך שיכול לומר שמתחלה בא לידו בתורת מכר, ובזה הוא שחולקים על רבה דאינו נאמן במיגו, אבל בטוען שלא בא לידו בתורת אומנות בזה ודאי נאמן לומר לקוח דאין לי דין אומן כלל.
ונראה דאפי' לשיטת הרמב"ם יש לבאר דברי הרי"ף דהנה בהל' ב' כתב לא ראה הכלי ביד האומן, אלא טען ואמר כלי פלוני נתתיו לו לתקן, והאומן אומר חזרתו ומכרתו או נתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר להד"מ, ואפי' מסרו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתי וכו' ואין מחייבין אותו להוציא הכלי, ואם הוציאו הואיל ונראה הרי בעל הכלי מביא עדים שהוא שלו ונוטלו וכו', והובאה הל' זו בחו"מ סי' קל"ד ס"ב וכתב ע"ז הסמ"ע בס"ק ח' ואם הוציאו הואיל ונראה, היינו דוקא כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מיגו דאי בעי לא הוציאו כמש"כ בסי' שלפני זה וכו', והביא דבריו הנתיבות בחדושיו, ולדעתי נראה דמד' הרמב"ם לא משמע כן דהא כתב אלא טען ואמר כלי פלוני נתתיו לו לתקן, ומוכח דהוא בב"ד, וכן כתב ואין מחייבין אותו להוציא הכלי, ועל זה כתב ואם הוציאו הואיל ונראה, ומוכח דגם כשהוציאו בב"ד הוי ראה ואין האומן נאמן, ויסוד דברי הרמב"ם ע"כ צ"ל דמפרש כן דברי הגמ' בהא דרמאי דפומבדיתא דעל זה אמר רבא ראה תניא, והיינו דאינו נאמן לטעון לקוח אם הראה אפי' בב"ד, ונוכל לומר דכן הוא גם שיטת הרי"ף דאם לא ראו ב"ד, וגם הוא אינו מודה שבא לידו בתורת אומנות, וטוען דמעיקרא בתורת מכר בא לידו גם לשיטת הרי"ף אין לו דין אומן ונאמן לטעון לקוח ודוקא אם עכשיו בב"ד מודה שבא לידו בתורת אומנות או שהראה וטוען שאח"כ מכרו לו אינו נאמן, ומדוייק הגירסא הכתובה ברי"ף לאו למימרא דאי לא ראה, והדר זבנתה נהלי מהימן היינו דאי לא ראה ואמר דמעיקרא בתורת אומנות בא לידו, ואח"כ מכרו לו אף דיש לו מיגו דאי בעי אמר דמעיקרא בתורת מכר בא לידו מ"מ אינו נאמן ומבואר לפי"ז דגם הרמב"ם סובר דבכה"ג היכי שהראה בב"ד אף שיש לו מיגו שלא הי' מראה אין אומן נאמן במיגו, ואינו סובר דמהני מיגו אלא היכי שאין עדים שהכלי הוא של בעל הכלי רק שהאומן מודה שהכלי שלו, והחילוק בזה הוא בין ראיית מיגו ובין ראיית הפה שאסר.
ובזה בארתי בפי"א מהל' שכירות הל' ו' הא דנסכא דר' אבא בב"ב דף ל"ד דהיכי דאיכא ע"א שחטף, שהקשו שם התוס' דליהמניה בטענת דידי חטפי בשבועה במיגו דהוי אמר לא חטפי כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו, וכתבתי עפ"מ שכתב המ"מ בפ"א מה' מלוה על מה שכתב שם הרמב"ם דלוה שטען על מה שתחת ידו שאינו שלו יגבה המלוה שאינו נאמן, והביא בשם הרמב"ן דאף שיש לו מיגו אינו נאמן משום דחזקה שכל מה שביד אדם שלו, וקשה דאמאי נאמן בנסכא בדליכא עדים שחטף לומר אין חטפי ודידי חטפי, וצ"ל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף ממיגו, ולכן היכי דאיכא ע"א שחטף לא הוי הפה שאסר, דאין אנו צריכין להודאתו דכל זמן שלא נשבע כנגד העד הוא כשנים, וליכא אלא מיגו ומיגו לא מהני במקום חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו.
ובארתי טעמא דמ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, וכתבו בתוס' בכתובות דף כ' בטעמא דהך מ"ד ואינו נאמן לומר פרוע במיגו דמזוייף, דשמא ירא הלוה לומר מזוייף שמא יכחישוהו וליכא מיגו, ועוד הביאו מפירש"י משום דד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותו בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום, וכי אצרכו היכי דטעין מזוייף, אבל היכי דטעין פרוע לא אצרכו קיום, וקשה לטעם רש"י דמה מהני זה עכ"פ איכא מיגו, דאי בעי הוי טעין מזוייף והיו מצריכין קיום, ואמרתי בזה דשני התירוצים צריכים זה לזה, דתי' א' דירא הלוה לומר מזוייף שמא יכחישוהו לא מהני אלא על מיגו דהוי הוכחה וראיה, אבל לסברת הפה שאסר לא מהני זה דעכ"פ כיון שהוא האוסר הוא המתיר, וכל עיקר שהשטר הוא אמת לא ידענו אלא מפיו והוא אומר פרעתי, לכן פירש"י דמעיקר הדין א"צ קיום אלא היכי דטעין מזוייף, אבל היכי דטעין פרוע ליכא חסרון קיום ולא הוי הפה שאסר.
ומבואר שיטת הרמב"ם דחולק על הגאונים וסובר דהיכי דאין עדים שהכלי היתה של התובע, ורק המוחזק הוא המודה שהיתה של התובע ולקחה ממנו דבזה הוי הפה שאסר, ולכן אף דמיגו לא מהני באומן, אבל הפה שאסר מהני, ואף דהיכא שמסר לו בעדים ולא ראה דנאמן האומן משום שיכול לומר החזרתי, הא החזרתי הוי טענה והוי רק מיגו, ומ"מ סובר הרמב"ם דנאמן האומן, אך באמת מיושב דעכ"פ כיון שיכול לומר החזרתי הא לא ידענו שזו הכלי היתה של התובע, ומה שחסר לו כלי לתקן על זה יכול לטעון החזרתי וזו אחרת, ולכן מה שמודה על זו הכלי שהיתה של בעל הכלי זהו הפה שאסר ויכול לטעון לקוח.
אכן בשיטת הרי"ף יש לומר באופן אחר דגבי נסכא דר' אבא כיון דעכשיו ראינו הנסכא ברשות החוטף ולא נתחזק שהי' מקודם ברשות חבירו אלא על פיו שאמר שחטף , בזה שפיר אמרינן דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ונאמן במה דאמר דידי חטפי, אבל גבי אומן כיון דמודה שהוא אומן וסתם אומן מוחזק שיש בידו כלים של אחרים שנותנים לו לתקן ולכן אינו מוחזק כלל במה שיש ברשותו, ואין לו חזקת בירור לומר שמה שתחת ידו הוא שלו, לכן אם בא אחד וטוען שהכלי שביד האומן הוא שלו ונתנה לו לתקן, והאומן מודה שהכלי היתה של התובע אף שאין להתובע כלל עדים, וגם עתה אין עדים שראו אותה ביד האומן, מ"מ כיון שהאומן מודה שיש תחת ידו כלי שהיתה של התובע, וטוען שמכר לו לא אמרינן בזה הפה שאסר כיון שאצל אומן לא נתחזק שמה שתחת ידו הוא שלו, ואולי נאמר דמה שסובר הרי"ף דלא מהני מיגו אף שלא ראה הוא דוקא במודה שמסרו לשם אומנות דלא נתחזק הכלי הוא שלו כיון שהוא דרך למסור כלים לאומן לתקן, ואף דיודה להרמב"ם דהיכא דאין לו מיגו לא מהני חזקתו אף דאין אנו יודעין ולא הודה שמסרו לשם אומנות, אבל מה דסובר דאפי' לא ראה ולא מהני מיגו הוא דוקא היכי שהודה שמסרו לשם אומנות דאז לא הוחזק הדבר בחזקת שהוא שלו.
ועכשיו יבואר מה שכתב הרי"ף דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מיגו משום דסובר דדינא דראה הוא אפי' הראה בעצמו בב"ד וכשיטת הרמב"ם, וא"כ תמיד אפי' ראה יש לו מיגו דלא הי' מראה וכן מוכח מהא דרמאי דפומבדיתא, ומייתי ע"ז מהא דראה תניא דאם הי' מראה לא הי' נאמן לטעון לקוח אף שיש לו מיגו, וע"כ משום דאומן לא הוי הפה שאסר משום דאצל אומן אינו עומד הדבר בחזקתו וכנ"ל, ואף דפשטה דהא דרמאי דפומבדיתא הוא בכופר לגמרי, אבל ברייתא דראה תניא הוא בטענת לקוח ולפנינו נבאר הא דרמאי דפומבדיתא.
והנה במה שכתב הרי"ף והא דאמרינן ראה תניא אינו דבלא ראה מהימן לטעון לקוח, אלא דבלא ראה לא אמרינן אפקינהו דליחזינהו הקשה הר"י מיגש דהא בברייתא דתניא ראה אינו באומר להד"ם אלא באומר לקוח, ומוכח דלדין טוען לקוח דוקא בראה אינו נאמן האומן, והרמב"ן כתב דתניא ראה הוא שלא יוכל לטעון להד"ם, אבל קשה דהא בברייתא תניא להדיא אתה מכרתו, אכן לפי"מ שכתבתי שהרי"ף אינו סובר כשיטת היש גאונים שהביא הרמב"ם ואם אין עדים שהכלי הוא של הבעלים התובעים מהאומן גם הרי"ף אינו סובר דמוציא התובע מהאומן, דבזה גם הרי"ף סובר דמהני הפה שאסר, ומה שכתב הרי"ף דבין ראה בין לא ראה מוציא התובע מהאומן זהו כשקודם שבאו לב"ד לא ראה התובע כליו ביד האומן ולא הביא עדים על זה, אבל עכשיו שבאו לב"ד שטוען האומן אתה מכרתו לי, הכלי הוא לפני ב"ד והאומן טוען אתה מכרתו לי, וזהו כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם דאם הוציאו הואיל ונראה לפני ב"ד כבר אין לאומן חזקה אף שיש לאומן מיגו שלא הי' מראה וזהו דתניא ראה עבדו ביד אומן וכו', ואמר ע"ז רבא על רמאי דפומבדיתא דאמרי איברא לא אפיקנא ליה דשפיר קאמרי דראה תניא, והיינו דאם כשבא לב"ד לא ראה כליו אצל האומן רק שתובע כליו מהאומן והאומן אמר אתה מכרתו, בזה אף דהרי"ף סובר דגבי אומן לא אמרינן מיגו, אפי' היכי דיכול האומן לטעון תחלה להד"ם כשאין עדים או החזרתי כשיש עדים, אבל זהו היכי דעכשיו אצל ב"ד יש עדים שהכלים של התובע, אף שיש להאומן מיגו שלא הי' מראה, אבל היכי שגם עכשיו אין עדים, רק שהאומן אומר אתה מכרתו בזה דוקא היכי דראה לפחות עכשיו אצל ב"ד, והיינו שראה בעדים שאומרים שזהו עבדו וטליתו של התובע, ואפי' אם ב"ד הם שפסקו שצריך להראות מה שיש לו דומה לזה שטוען התובע, מ"מ אם הראה ע"פ ב"ד אין לו דין הפה שאסר ומוציאין מן האומן כיון דעכשיו עכ"פ אנו רואין שהכלים שנמצא אצלו היו של התובע, ולכן דוקא אם טוען אתה מכרתו בלא ראה אז נאמן דהוי הפה שאסר ממש.
ולפי מש"כ נוכל לבאר דשיטת הרי"ף ושיטת היש גאונים הם בהיפוך זו מזו, דשיטת הרי"ף הוא דוקא בלא ראה בעת הד"ת לפני הב"ד, אבל אם היו רואין עדים היו יודעים שהכלי שהוא אצל האומן הי' של הבעלים התובע, אבל אם הכלי שטוען התובע, הוא לפנינו והעדים אין מכירין שהי' של התובע, וכמו שכתבו היש גאונים, בזה אינו סובר הרי"ף דמוציאין מיד האומן, כיון דבזה הוי הפה שאסר ממש דרק האומן הוא שחידש בהודאתו דזו הכלי היתה של התובע, ושיטת היש גאונים הוא להיפוך דהיכי דיכול לומר להד"מ או החזרתי, ואין אנו רואין שום חפץ בידו לא שייך לומר דאין לו חזקה במה שתחת ידו, דהא אין אנו רואין החפץ כלל, אבל היכי שאנו רואין הכלי בידי האומן כיון דאומן אין לו חזקה לא חשיב כלל בחזקתו מה שהכלי תחת ידו, והיכי דאינו בחזקתו לא אמרינן הפה שאסר ולכן מיושב גם לדעת הגאונים מה דתניא בברייתא ראה משום דבלא ראה כלל שפיר אמרינן הפה שאסר גם לדעת הגאונים.
והנה הר"י מיגש הקשה על הרי"ף מהא דמתיב רבא לסיועי לרבה מהנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתים קצצת לי דכל זמן שהטלית ביד אומן נאמן האומן משום דיכול לטעון לקוח, נאמן על דמי הקציצה ובעי לאוקמי דליכא עדים, ואע"ג דראה ודחי דליכא עדים ולא ראה, והקשה הר"י מיגש דעכ"פ מוכח דהיכא דלא ראה יכול לטעון לקוח, ודלא כהרי"ף שכתב דגם בלא ראה לדידן אינו יכול לטעון לקוח, וכתב הרמב"ן לדעת הרי"ף דהתם לא משום טענת לקוח נאמן על הקציצה, אלא משום דיכול לטעון להד"מ ובש"מ מד' הרשב"א כתב דכונת הר"י מיגש דע"כ פי' הברייתא הוא משום דיכול לטעון לקוח דאל"כ מה פריך רבא אלא שלא ביאר דלמה באמת צריך למיגו דלקוח, ולא סגי במיגו דלהד"מ או באיכא עדים במיגו דהחזרתי, ועוד צריך ביאור שהרמב"ם כאן כתב ג"כ טעמא דמיגו דלקוח, ולמה צריך למיגו דלקוח ולא סגי במיגו דלהד"מ או החזרתי.
ונראה לפימש"כ בפ"ב מהל' שכירות שהבאתי שם הא דרבה בר שרשים בב"ב דף ל"ג מדברי הרמב"ם בפי"ד מהל' טוען, וכתבתי שם דלענין לטעון חוב על חבירו ולעשות חפץ שבידו למשכון לא מהני זה אלא אם יכול לטעון על החפץ לקוח הוא שאז מתוך חזקתו בהחפץ יכול לטעון עליו חוב ושהחפץ הוא משכון אבל במה שיכול להעלים את החפץ ולטעון איננו בידו אין לו בזה כח לחדש חוב ולעשות החפץ למשכון, ולכן הכא בהא דהכא שהאומן והבעה"ב חולקין בקציצה כמה קצץ שכרו מהני מיגו דוקא אם יכול לטעון לקוח, ולכן שפיר הקשה הר"י מיגש על הרי"ף דתניא ראה דמוכח דבלא ראה האומן נאמן מטעם טענת לקוח, אכן לפימש"כ בדעת הרי"ף דאף דסובר דגם בלא ראה אינו יכול לטעון לקוח, מ"מ זהו דוקא כשעכ"פ יש עדים שהכלים היו מקודם של המערער ולא כהיש גאונים, א"כ לשיטתו שפיר מפרש דלא אמרינן ליה אפקינהו דליחזינהו, וכיון שאינו מחוייב להראות לכן יכול לטעון לקוח.
והנה מדברי הר"י מיגש משמע דהא דרמאי דפומבדיתא הוא שטוענים להד"מ ולזה הקשה דהא הברייתא דראה תניא תני להדיא בטוען אתה מכרתו, ולפי"ז צריך באור מה שהרמב"ם כתב הא דאינו צריך להראות בטוען לקוח, ולא כתב בטוען להד"מ, וראיתי שהגר"א בסי' ע"ב ס"ק ק"ז כתב בפשיטות דאם טוען להד"מ מחוייב להראות, וכתב דמה דאמרינן דאינו מחוייב להראות, הוא אצל עדים אבל אצל בית דין מחוייב להראות אלא דלא יתבטל בשביל זה טענת לקוח ויהי' נאמן כיון שפסקו לו ב"ד להראות, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן וכמו שכתבנו, ונראה דבאמת יש סברא לומר דבטוען להד"מ מחוייב להראות כיון דאם יכירו הוא ודאי גזלן למה לא יראה ודוקא בטוען לקוח, דלפי דבריו אפי' אם יכירו עכ"פ הוא טוען לקוח, ורק שאנו לא נאמין לו משום דאומן אין לו חזקה, בזה יש לומר דמתי אין לו חזקה דוקא כשאנו רואין חפץ ביד האומן, דתיכף כבר עומד בחזקת הבעלים, כיון דאומן אין לו חזקה, אבל כל זמן שאין אנו רואין אינו מחויב להראות, ולכן מפרש הרמב"ם דגם בהא דרמאי דפומבדיתא אינו בטוענים להד"מ ממש אלא שאין רוצה להראות דגם בב"ד לא יראה משום דבב"ד יטעון לקוח, וזהו דאמר איברא לא מפיקנא, וזהו דאמר ראה תניא, והיינו דכל זמן שלא ראה יכול לטעון לקוח ואינו מחוייב להראות, ובהא דרמאי דפומבדיתא מהא דאמר כבר שמוה קמאי דקמך, מוכח דעיקר הד"ת הוא על הקציצה, ובזה באמת יש לו מיגו שיכול לטעון לקוח וכמו שכתבנו.