אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ז
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזיית במזיד מכין אותו מכת מרדות.
הכ"מ תמה דלמה לן קרא דלא יאכל בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה, ותי' המהרלנ"ח דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח, ונ"ל בהקדם מה שנבאר מש"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' מאכלות אסורות דאין לוקין על הנאה, וכ' המ"מ משום דהוי שלא כדרך הנאתן, והקשה המל"מ מלשון הגמ' בפסחים כ"ד ע"ב דדוקא הניח חלב חי, ועוד הקשה עיי"ש (ולי קשה עוד דא"כ בדברים דלא בעי כדרך הנאתן ילקה על הנאה דהא הנאה בעצמו הפטור הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומשום דעומד דווקא לאכילה, ויש לעיין), והמחוור כמו שפי' המל"מ משום דס"ל להרמב"ם דאין לוקין על הנאה כיון דרק מרבוייא מתרבי, אך עדיין קשה דהא בגמ' אמרינן דפטור בהניח חלב חי משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומוכח דאם היה כדרך הנאתן היה חייב, עוד הקשו מב"ק דף מ"א דאמרינן דהו"ל למיכתב לא יהנה ולפי דברי המל"מ קשה כיון דמה דאין לוקין על הנאה הוא משום דלא כתיב בפירוש ואי הוה כתיב לא יהנה היה לוקה.
ונראה דהנה הרמב"ם פוסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור בהנאה, וגבי חמץ בפסח כתב בפ"א הל' ב' דאסור בהנייה מקרא דלא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ופי' הר"נ משום דהאי קרא מבורר טפי וזה דחוק, והנה באמת יתפלא למה פסק כר' אבהו לגבי חזקיה (עיין ברא"ש חולין פ' גיד הנשה סי' י"ז) הלא אפי' לגבי ר' יוחנן פסקינן כחזקיה כ"ש לגבי ר' אבהו תלמידו.
והנראה בזה דהנה יש לחקור אם חמץ בפסח הוי איסור חפצא או איסור גברא כיון דלאחר הפסח מותר מדאורייתא לדידן דקיי"ל כר"ש, וכן יש לחקור ג"כ לגבי חדש, אכן לגבי חדש יש להביא ראיה לפימש"כ התוס' בב"ב דף פ"א דבכורים לא הוי מצוה התלויה בארץ משום דהוי חובת הגוף וא"כ חדש דאמרינן בקידושין בדף ל"ח דהוה מצוה התלויה בארץ מוכח דהוי איסור חפצא, אכן בכ"ז יש לומר דלא דמי חמץ לחדש, דחדש אמרינן בגמ' דהקרבת העומר מתיר ואפילו בזמן שאין עומר אמרינן עיצומו של יום מתיר נמצא דלא הוי כמו איסור לזמן דלא שייך מתיר, אבל חמץ בפסח דאסור דוקא עד הזמן אפשר דלא הוי איסור חפצא וקצת מוכח כן דהרמב"ם אינו מונה חמץ בין איסורי מאכלות, וחדש מונה בין איסורי מאכלות.
והנה לפי"ז אפשר לומר דלא שייך למיגמר חמץ בפסח מחלב לגבי איסור הנאה דדוקא איסור מאכל ילפינן מחלב.
אח"כ מצאתי דבירושלמי ערלה פ"ג הל' א' מתרץ בהא דפריך הגמ' מחדש דלא אסור בהנאה ומשני דשניא הוא דהוי לזמן ומוכח דהירושלמי סובר גם לגבי חדש דהוי איסור גברא דאינו אסור אלא עד הזמן, אכן כבר תמהו המפרשים דא"כ חמץ נמי הוי לזמן ואמאי יליף לה ר' אבהו מנבלה, ומתרצים משום דחמץ כיון דצריך שריפה לא שייך לומר בזה דהוי לזמן דהא חמץ דמקודם אין לו היתר, אכן לבד שסברתם אינה מוכרחת עוד יתפלא דהא חמץ של עכו"ם אסור בהנאה ואין צריך שריפה, ואי הוי ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה לא היה קשה, אך לא פסקינן כן והדר ביה ראב"י.
ע"כ המחוור דהירושלמי סובר דר' אבהו יסבור כר' יהודה דאסור אף לאחר הפסח ולא הוי איסור לזמן ותלמודין דאינו מתרץ כן ע"כ סובר דר' אבהו סובר כן גם אליבא דר' שמעון, ומ"מ אם היינו אומרים דבסברא זו פליגי חזקיה ור' אבהו, א"כ צריך חזקיה לאשמעינן מלא יאכל ואינו מוכרח דפליג אר' אבהו בכל איסורי מאכל, וע"כ הא דלא מתרץ תלמודין כן משום דרוצה לתרץ גם דברי חזקיה אליבא דכ"ע בין לר' יהודה בין לר' שמעון, ולכן לא מצי לתרץ דחזקיה סובר כסברת הירושלמי כיון דאי סובר כר' יהודה לא הוי לזמן, אבל אליבא דדינא כיון דפסקינן כר' שמעון בלאחר זמנו, סובר הרמב"ם כסברת הירושלמי רק דבחדש אפשר דלא סובר כן דהוי לזמן ומשום דבחדש עיצומו של יום מתיר ורק בחמץ בפסח דאינו אסור אלא דווקא עד הזמן סובר כסברתינו הנ"ל, ונמצא דלא נצטרך לומר דחזקיה פליג אר' אבהו בשאר איסורים רק בחמץ בפסח משום דלא הוי איסורי מאכל, אבל ר' אבהו ע"כ סובר דאין לחלק בין חמץ בפסח לאיסורי מאכל והרמב"ם פוסק בזה כחזקיה לגבי ר' אבהו ולכן שפיר פסק בכל מקום כר' אבהו ובחמץ בפסח כחזקיה.
והנה ביומא דף ע"ד אמרינן דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי ובתר הכי מקשה ר"י לר"ל מברייתא דכל חלב, והקשו התוס' דא"כ למה לר"י סברא דחזי לאיצטרופי ותי' בתוס' דמשום סברא דרשינן קרא והוא דחוק דכיון דאיכא ברייתא וקרא למה לר"י סברא, ונראה פשוט דס"ל לר' יוחנן דאיסור דכל חלב לא שייך ביוהכ"פ דלא הוי איסורי מאכל ולכן אוסר מסברא דחזי לאיצטרופי, ורק לר"ל מקשה דהא עכ"פ באיסורי מאכל איכא ברייתא וקרא דכל חלב, ואח"כ מצאתי דהמק"ח מביא ד' הצ"צ שכתב דבבל יראה אין לאסור חצי שיעור מהא דכל חלב דלא שייך אלא באיסורי אכילה, וכתב המק"ח דמ"מ מדרבנן יהיה אסור משום דחזי לאיצטרופי, ובאמת השאגת אריה כתב דלא שייך חזי לאיצטרופי בבל יראה כיון דאינם מצטרפין השהיות של חצי שיעור והוא פשוט.
והנה רש"י ותוס' בפסחים ב' ע"א פליגי בחיוב בדיקה וביעור אם הוא משום בל יראה או משום שמא יבוא לאוכלו ולדעת רש"י הוא משום בל יראה ובבצק שבסדקי עריבה מוכח דבחצי שיעור יש חיוב בדיקה במקום שאין עשוי לחזק, וכן פסק הרמב"ם, ולדעת רש"י הוא משום בל יראה ומוכח דאיכא בל יראה בחצי שיעור, והנה יש לדון ולחלוק על סברת הצ"צ דכיון דבל יראה עיקר שיעורו ילפינן מאכילה כדאמרינן בביצה דף ז' דילפינן ביעור מאכילה וכיון דבאכילה אסור חצי שיעור לכן גם בבל יראה איכא בחצי שיעור, אכן אם נימא דגם באכילה לא שייך איסור חצי שיעור מקרא דכל חלב משום דחמץ לא הוי איסורי מאכל, ונוכל רק לאסור משום הסברא דחזי לאיצטרופי וכדאסרינן אכילת חצי שיעור ביוה"כ, ויקשה עפי"ז מתני' דבצק שבסדקי עריבה דמוכח דבחצי שיעור איכא חיוב בדיקה ולא שייך בזה הסברא דחזי לאצטרופי, ולכן חידש הרמב"ם דחצי שיעור אסור בחמץ מלא יאכל היינו כיון דאסור בהנאה, לכן גם אכילת חצי שיעור הוי הנאה וכיון דאסור מקרא א"כ שוב ילפינן דין ביעור מאכילה דגם בבל יראה איכא איסור בחצי שיעור וכנ"ל.
והגרעק"א בתשובה סי' ק"צ חקר בזה דילפינן הנאה מלא יאכל ולא תאכל אי הוי בכזית כאכילה או לא, והביא מהגמ' דב"ק דף מ"א דקאמר א"כ ליכתוב לא יהנה ומוכח דאף דילפינן הנאה מלא יאכל לא הוי בכזית, דאי הנאה בכזית א"כ איך ליכתוב לא יהנה ולא יהיה בכזית ומסיק הגרעק"א דהוא בפרוטה, ובאמת דין פרוטה אינו אלא היכי דבעינן דין ממון, אבל היכי שאינו צריך ממון מה שייך פרוטה, וגבי הקדש הוי דין ממון, ויש להעיר דליתני במתני' דחמש פרוטות דאיתא התם הנהנה מן ההקדש מעל ליתני לשיטת התוס' דלוקין על איסורי הנאה דהוי בפרוטה ודוחק לומר דהוי בכלל הנהנה מן ההקדש, וכיון דהוכחנו דלא שייך שיעור פרוטה א"כ ע"כ מוכח דצריך שיעור כזית דאלא"ה צריך תמיד ללקות על אכילת חצי שיעור באיסורי הנאה משום איסור הנאה, ויקשה מהא דשאור בכזית ומוכח דאינו לוקה בחצי שיעור, ומוכח דגם איסורי הנאה בכזית, וקושיית הגרעק"א אינה קושיא דבאמת עיקר איסור אכילה הוי גם על משהו רק דהוי הלכה דאין אכילה פחותה מכזית א"כ שפיר מצי למיכתב לא יהנה והיה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה.
והנה לפימש"כ בדעת הרמב"ם דפסק דחצי שיעור דאסור בחמץ הוא משום הנאה והוא אליבא דחזקיה דחמץ לא הוי איסורי מאכל וליכא למילף מכל חלב, וא"כ לשיטתו מוכח ע"כ דליכא בהנאה איסור מלקות דאלא"ה למה צריך שיעור בחמץ הא תמיד איכא הנאה, אבל כ"ז הוא אליבא דחזקיה אבל לר' אבהו דחמץ לא שנא משאר איסורים א"כ לדידיה לא צריך לחדש דאיסור הנאה הוא בכל שהוא, ואפשר שפיר דלוקין על הנאה.
(ובמש"כ נוכל לומר לרש"י לשיטתו דכתב אלו עוברין בבל יראה והקשו התוס' והר"ן דהא מרבינן מכל מחמצת ודוקא לאכילה ומנ"ל לבל יראה, אבל לפימש"כ דילפינן ביעור מאכילה לענין איסור חצי שיעור, ולשיטת רש"י מוכרח מהא דבצק שבסידקי עריבה א"כ גם לחמץ נוקשה נוכל ללמוד ביעור מאכילה).
ובמש"כ על ראיית הגרעק"א מלא יהנה דאינה הוכחה דכיון דשיעורין הוא הלכה היה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה, הקשו לי מהגמ' דיומא דף פ"א דאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר נכתוב לא יאכל אכילה בכזית, וא"כ לדברינו היה אפשר להיות הלכה דאכילה זו בככותבת, ויש ליישב מש"כ דגבי אכילה דאיכא הלכה דשיעור אכילה הוא בכזית אי אפשר שתהיה הלכה דשיעור אכילה דכאן הוא ככותבת דזה אינו דבאמת שיעור אכילה תמיד בכזית וביוה"כ דהוא בככותבת הוא משום עינוי דשיעור עינוי הוא בככותבת משום יתובי דעתא אבל הכא גבי לא יהנה ליכא שום שיעור אחר על הנאה רק גבי הנאת ממון דשיעורו בפרוטה, והך סוגיא ע"כ כר' אבהו ולדידיה באמת חייב מלקות בשיעור הנאה דהוא כשיעור אכילה והיינו בכזית והו"מ למיכתב לא יהנה ויהיה הלכה דשיעורו כשיעור אכילה דהוא בכזית, ולחזקיה נתרץ כתירוץ הב' בב"ק שם דאמר אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ע"ש.
ובמה שכתב הגרעק"א ליישב ביסוד זה קושיית המל"מ לפמש"כ בריש הל' חמץ ומצה לא קשה כלל עיי"ש.