אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה ד

פרק ז

הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבים לשלם בשוגג פטורים, וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור.
השגת הראב"ד: הכהנים שפגלו וכו'. א"א במאי דאמר במזיד חייבים לשלם שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם אפי' במזיד וקיי"ל כוותיה, וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין, משום הכי לא קנסו בו מזיד עכ"ל.
כתב המ"מ דתי' הגמ' כגון שהכניסה לרבקה ודשה קיימא גם למ"ד היזק שאינו ניכר ל"ש היזק משום דעכ"פ הו"ל לקנוס כמו במטמא, ומש"כ הראב"ד לחלק דהכא להנאתו מתכוין אטו מטמא ואינך אי הוי בהו הנאה מי מיפטרי, והנה בב"ק דף צ"ג פליגי ר"ה ור"י דר"ה סבר דפסלתו מלכות אינו כנסדק ואומר לו הש"ל. ור"י סבר דפסלתו מלכות הוי כנסדק. ואמר שם לרב הונא החלוק מפירות והרקיבו לפסלתו מלכות, דהתם נשתנה טעמו וריחו הכא לא נשתנה, ולר"י דאמר דהוי כנסדק החלוק מתרומה ונטמאת דהתם לא מנכר הזיקה הכא מנכר הזיקא, נמצא דלר"י במה דמינכר הזיקה אינו יכול לומר הש"ל. ולכאורה צריך להיות כן לענין להתחייב בדיני מזיק. וכן כתבו התוס' בדף צ"ח בד"ה השף דרבה דפוטר בשף מטבע ע"כ סובר דפסלתו מלכות לאו היינו נסדק. ולכאורה מפורש כן בגיטין דנ"ג דפריך בגמ' למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ואי שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי. ומוכח דדין הש"ל גבי גזלן תליא בדין היזק שאינו ניכר, והרמב"ם פסק בפ"ג מה' גזילה כר"י דפסלתו מלכות היינו נסדק ואינו אומר הש"ל א"כ תליא בניכר ולא בנשתנה טעמו וריחו, וקשה מה שכתב בהלכה י"א בגדר היזק ניכר שנשתנה הדבר ונפסדה צורתו. ומוכח דמנכר הזיקה לבד לא מהני.
וראיתי שכבר העיר הקצוה"ח במה דפסק הרמב"ם דשף מטבע לא הוי אלא גרמי ולד' התוס' דרבה דפוטר בשף ע"כ סבר פסלתו מלכות לאו היינו נסדק וא"כ הרמב"ם דסבר דהיינו נסדק. הוי מזיק ממש, ולכאורה בזה אפשר לומר דגדר היזק שאינו ניכר וגדר גרמי הם שני ענינים ומדין פסלתו מלכות אין לנו אלא דמיקרי הזיק ניכר, אבל אכתי אפשר דלא הוי מזיק בידים והוי גרמי שגרם שיופחת מדמיו, אבל זה אינו מיושב דאם הוי היזק ניכר הלא עשה בידים ואיך נחשוב זה גרמא.
והקצוה"ח יישב זה ע"פ דברי הרשב"א שכתב לחלק מדין גזלן לדין מזיק שהקשה אמאי פוטר רבה בשף מטבע דהא זוזי ועבדינהו נסכא קני והוי שינוי. ותי' דאף דקנה בגזלן פטור במזיק דאמר לו מאי חסרתיך. ולכן כתב הקצוה"ח דזהו שיטת הרמב"ם ולפי"ז צ"ל דמה דתלי הגמ' בגיטין דין גזלן בדין היזק שאינו ניכר היינו דאם שמיה היזק וחייב במזיק ודאי בגזלן אינו אומר הש"ל. אבל אפשר להיפוך דבגזלן אינו אומר הש"ל ובמזיק פטור.
אכן באמת א"א לומר בדעת הרמב"ם כדברי הרשב"א דאף דבגזלן קנה והוי שינוי פטור במזיק דהא כתב בתנאי חיוב מזיק שנשתנה הדבר. וא"כ היכי דהוי שינוי אמאי פטור במזיק, ולכן נראה דשף מטבע אינו זוזי ועבדינהו נסכא, דכיון דהיא במדת מטבע טובה רק ששף צורתה מיקרי אסימון בב"מ דף מ"ז והיא מטבע פסולה אבל לא נקרא נסכא, ואיברא דבגזלן ודאי אינו אומר לו הש"ל דהוי היזק ניכר. אבל לא הוי שינוי ואינו קונה וכבר כתבתי בפ"ג מה' גזלה שיטת הרמב"ם דמה דאינו אומר הש"ל אכתי אינו שינוי לקנות. ולא כשיטת התוס' דהוא דין אחד.
אלא דמ"מ גם להרמב"ם מוכרחין אנו לחלק מגזלן למזיק מהא דשף מטבע דעכ"פ לא גרע מפסלתו מלכות, ומזה שכתב בגדר היזק ניכר שנשתנה הדבר. ובפסלתו מלכות לא נשתנה הדבר ולא הוי שינוי.
ומה שהכריחו להרמב"ם לחילוק זה היה אפשר לומר דסמך על הא דרבה דשף הוי גרמא אבל אין זה ראיה ברורה. דדילמא רבה סבר כרב הונא דפסלתו מלכות לא הוי נסדק וכד' התוס'. וקצת משמע כן דבדף צ"ז א"ל רבה לרב יהודא לדידך וכו'. ונראה דהתוס' בב"ק דף ק' ובריש ב"ב כתבו בטעמא דמחיצת הכרם שנפרצה דחייב באחריותו משום דהוי היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים, אבל מטמא טהרות של חברו אף שרואין השרץ על הטהרות מי יודע אם הוכשרו. אבל אין לומר דקנסוהו כמו במטמא דהכא ליכא למיחש שבעל הכרם נמי הפסיד. ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב והנה להרמב"ם ליכא למימר כדברי התוס' דהא סובר דניכר לא מהני. וצריך נשתנה הדבר ונפסדה צורתו.
ולכן נראה דאדרבה מזה הוכיח הרמב"ם שיטתו, דבאמת תי' התוס' במטמא אינו מיושב כלל, דמי לא עסקינן דמניח שרץ על פירות המונחים בכלי במים דסתם מים בכלי שבבית בודאי נתלשו ברצון ומתטמאים. ועיין בד' הרמב"ם פט"ו מהל' טומאת אוכלין וממילא גם הפירות הוכשרו ונטמאו כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' טומאת אוכלין הל' י"ג דמשקין טמאין שנפלו על האוכלין נטמאו אף שנפלו שלא ברצון. ועוד דהא משכחת לה שנגע שרץ ביין שודאי נטמא.
וע"כ מוכח מזה דבדין מזיק לא מהני ניכר אלא שישתנה הדבר, ודברי הרשב"א אינם מיושבים שכתב דאף דהוי שינוי מ"מ לענין מזיק פטור. דא"ל מאי חסרתיך, דא"כ אם שבר כלי יהי פטור, ואפי' שבר מקצת וגם לא חיסר ממנו כלום אלא שהכהו בפטיש ועקמו או כפפו ג"כ ודאי חייב. וע"כ דטעמא דשף מטבע הוא מטעם אחר משום דעיקר המטבע הוא המתכת שבו הכסף או הזהב, ורק דהצורה שבו קובע טבעו, ובלא הצורה נפחת מדמיו אבל הצורה אינו עצם המטבע ולכן כשביטל צורתו אינו אלא גרם שיפחת מדמיו. אבל לא הזיק עצם המתכות דזהו עיקר המטבע, אבל כשקלקל כלי אפי' לא שברו אלא עקמו הרי ביטל חלק כלי שבו.
ודין מחיצת הכרם שנפרצה ודאי אינו היזק ניכר וקנסו כמו במטמא. ומה שכתבו התוס' דבעל הכרם נמי מפסיד זה לא קשה דעכ"פ מכיון דחזינן שלא איפכת ליה ואינו עושה מחיצה או שהוא מסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו הרי נראה כי לא איכפת ליה במה שנאסרו וניחא ליה בגידולו של הכרם אף שיאסר ורוצה לאכול איסור. האם בשביל זה לא יקנסו אותו חכמים, ומה שכתבו התוס' דא"כ דוקא במזיד היה לו להתחייב, הנה באמת שיטת הרמב"ם דגרמי אינו חייב אלא במתכוין להזיק וא"כ ע"כ הוא במזיד. והנה הרמב"ם לא הביא כלל לא דינא דמסכך גפנו ולא דין מחיצת הכרם שנפרצה דחייב באחריותו, משום דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. מ"מ עכ"פ אנו מוכרחים ליישב אליבא דר"מ דסבר חייב משום דאדם אוסר. ונמצא דבאמת יש כאן במסכך גפנו דין היזק שא"נ ודינא דגרמי. ומזה יש להוכיח קצת דד"ג הוא מדינא כדעת הרמב"ן.
עכ"פ אנו למדין מהך דינא דמחיצת הכרם שנפרצה ומדין מסכך גפנו דאף שעושה להנאתו שייך לקנוס כמו במטמא. והראב"ד ע"כ יסבור כשיטת התוס' דגבי מזיק נמי תליא בדין ניכר ומיושב מחיצת הכרם שנפרצה כמש"כ התוס', אלא דמה שהקשיתי על תירוצם במטמא ודאי קשה לשיטתם. אבל שיטת הרמב"ם לשיטתו דדין מזיק תליא בנשתנה הדבר מוכרחה מדין מחיצת הכרם שנפרצה דאפי' היכי שנתכוין להנאתו נמי קנסו וכנ"ל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה