אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ז
ולמה משלם אדם ג' דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והרפוי ממון הוא ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו, והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת, והודאתו בב"ד הוא שבייש אותו.
השגת הראב"ד: שבייש אותו. א"א סוף דבר דינא דגיתי הוא זה, עכ"ל.
הראב"ד לא ביאר טעם השגתו, אבל באמת דברי הרמב"ם תמוהים, דאיך אפשר לחייבו בשביל שהודה דהא התובע הביאו לידי כך, ואף דהכני פצעני בלא ע"מ לפטור ודאי חייב, מ"מ הכא שמזמינו לב"ד ותובעו ביישתני והוא מוכרח להודות שאסור לו לטעון שקר, א"כ הוא אנוס ע"פ התובע בעצמו וא"א שיתחייב על זה, ונראה דזהו כונת הראב"ד שהשיג כ"כ וכתב שהוא דינא דגיתי ולפלא על המפרשים שלא עמדו בזה.
והנה לבד זה קשה דהא מה שהודה הוא ביישו בדברים, וע"כ צריך לומר דכיון דיש כאן חבלה לפנינו, רק דסובר הרמב"ם דחבלה שלא ע"י חובל כגון שנחבל מעצמו אינו בושה, ולכן כתב שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת, וא"כ עכשיו שהודה שחבלו יש לו בושה מעצם החבלה ולא דמי לביישו בדברים דהוא דברים בעלמא, ולפי"ז יש לומר דכיון דאנו מוכרחין לומר בדעת הרמב"ם דלא דמי לביישו בדברים, א"כ ע"כ אפי' אם האמת הוא שלא חבלו, וע"י הודאתו שחבלו הוא מתבייש לא דמי לביישו בדברים משום דמתבייש עי"ז מהחבלה, דהא אמרינן דבהודאתו לא היה נאמן שחבלו וכמש"כ למעלה בהלכה ו'.
ועכשיו מיושב דנוכל לחייבו בבושת ממ"נ דאם חבלו באמת הרי חייב בושת לפימש"כ למעלה בהל' ו' דאין כאן דין מודה בקנס פטור אלא דאין משלם ע"פ עצמו, ואם לא חבלו כיון שבארנו דבהודאתו מתחייב בושת גם אם לא חבלו באמת, א"כ בזה כבר לא היה מוכרח להודות, ואף דהתובע תבעו שיודה הא הכני פצעני בלא ע"מ לפטור ודאי חייב, אלא דמ"מ עוד אינו מבורר יסוד זה לומר דאפי' אם באמת לא חבלו יתחייב על מה שביישו בהודאתו, דבסברא משמע דכיון דעכ"פ לא עשה מעשה לא הוי אלא ביישו בדברים, וממילא קשה דברי הרמב"ם בתרתי.
ואפשר די"ל דהנה יש שני דינים דין א' דאדם נאמן על עצמו, ולבד מה דמתחייב בממון נאמן גם להביא קרבן, ודין ב' דבמעשה רשעות אין אדם משים עצמו רשע, ולכן סובר הרמב"ם דכאן כיון דביישו לפנינו וכיון דאם לא היתה הודאתו אמת הרי ביישו לפנינו באופן שלא היה מוכרח לזה, וא"כ הוא עושה מעשה רשעות לפנינו לכן נאמן על בושת ולא אמרינן א"א מע"ר ואף דביישו בדברים פטור זהו לענין חיוב ממון, ואף דזהו מעשה של עכשיו והנאמנות הוא על קודם אפשר דאין נ"מ בזה, אלא דמ"מ אינו חייב אלא על בושת ולא על כל ה' דברים. דמעשה רשעות לבייש ומעשה רשעות לחבול הם ב' ענינים, ולכן אף דאין כאן אופן אחר אלא בושת ע"י חבלה מ"מ מהימנינן לו על הבושת ולא על שאר ד' דברים, דה"נ באומר גזלתי דנאמן על ממון אינו משום דאמרינן לא גזל אלא לוה דהא התובע טוען גזל, ובכה"ג הוי טענו חטים והל"ב להשיטות דמנה הלואה ומנה פקדון הוי כמו חטים ושעורים, וע"כ דאנו מחלקין הנאמנות דלגבי ממון נאמן ולגבי מעשה רשע אינו נאמן.
וראיתי בהעתק מכתבי אדמו"ר הגרח"ס זצ"ל על מש"כ הרשב"א בתשובה דבסוטה אם הודה החשוד שזינתה עמו נאמן, משום דפלגינן דבורא, והקשה המל"מ בפ"א מה' סוטה הל' י"ד דהא אם נאמר שאחר בעלה, א"כ אינו זה שקונא לה ונסתרה עמו, ואמר אדמו"ר דכאן פלגינן הנאמנות דלגבי הסוטה נאמן ולגבי עצמו אינו נאמן, ואף דגבי פלוני רבעני לרצוני לא אמרינן כן, אלא דנאמן דרבע לאחר כמש"כ התוס' בכתובות דף י"ח, היינו משום דהתם צריך דין עדות וכיון דלדבריו הוא פסול ואינו עד, לכן לא נוכל לחלק הנאמנות ולכן צריך דוקא לזה שנאמר שרבע לאחר, אבל גבי סוטה דא"צ עד כשר סגי בזה שנחלק הנאמנות, וא"כ שפיר בהודאת עצמו אנו מחלקין הנאמנות, ולכן נאמן לענין זה שביישו משום דבזה ממ"נ הוא רשע כנ"ל, ולכן חייב על הבושת אף שלא הזיקו ממון, דב"ד מחייבין אותו כיון דהוא נאמן על זה ולענין חבלה אינו נאמן.
והנה בזה שכתבתי בשם אדמו"ר כבר עמד בזה הגרעק"א בחידושיו לכתובות דף י"ח שהקשה בהא דאמר בגמ' דאם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי לא נימא דלגבי עצמם אין נאמנים לפסול את עצמם, ומ"מ לגבי השטר נאמנים לפסלו לא מצד דהם פסולים אלא משום דעצם השטר נכתב שלא ברצון הלוה, ומוכח מזה דכלל דא"א מע"ר אינו דאינו נאמן לפסול א"ע, אלא דאינו נאמן לומר שעשה מעשה רשעות, וקשה מהא דאמר ביבמות דף כ"ה דאם גזלן דד"ת כשר לעדות אשה, נאמן לומר הרגתיו אף בלא פלגינן דבורא, והנה לפי"מ שרוצה הגרעק"א להוכיח מהא דכתובות מוכח דלא מחלקינן הנאמנות גם בלא דין דלדבריו הוא פסול, אלא דמיבמות הוכיח להיפוך.
ונראה דבעדים שאמרו אנוסים היינו אפי' היכי דיש הפה שאסר דאין כת"י יוצא ממקו"א מ"מ צריך שיהיה להם דין עדות, דאם אינם עדים מהיכי תיתי נאמינם בהפה שאסר שלהם, כיון שאינם שייכים לזה הדין כלל לא בדין בעלים ולא בדין עדים, ולא מצינו דין הפה שאסר אלא או בדין בעלים או בדין עדים, ולכן אף דבדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהני דין הפה שאסר לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, היינו דיש להם בשביל הפה שאסר דין עדים, דאף שאמרה תורה דעדים אינם נאמנים להגיד היפוך ממה שהגידו זהו היכי דליכא הפה שאסר, אבל היכי דאיכא הפה שאסר אמרינן דיכולים לבטל מה שהגידו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר והכל מדין עדים, אבל היכי דע"י עדותן עכשיו יהיו רשעים אמרינן בזה לדבריהם רשעים הם ולא מהני הפה שאסר דכשאינם עדים לא מהני הפה שאסר דאינם שייכים לדין זה כלל.
והנה משכבר הימים ישבתי קושיית הגרעק"א באופן שנאמר כצד השני וכמו שהוכיח מכתובות דכללא דאאמע"ר הוא דאינו נאמן לומר שעשה מעשה רשעות, ומה דביבמות איתא דאם גזלן דד"ת כשר לעדות אשה נאמן לומר הרגתיו, הוא משום דרב יוסף דלא סבר פלגינן דבורא הוא משום זה גופא דכיון שאומר פלוני רבעני לרצוני ולדבריו רשע הוא ואינו נאמן, א"כ מי יכריח אותנו שנאמר פלגינן דבורא כיון דאין כאן התחלת עדות, אבל אם יש כאן צד עדות רק שמונע אותנו מה שאם נאמין לעדותו יהיה רשע, בזה גם רב יוסף מודה דפלגינן דבורא, ולכן אם גזלן דד"ת כשר לעדות אשה שמצד עדותו אנו יכולין לקבלה אפי' כמו שהיא, בזה שפיר נימא פלגינן דבורא, ורבא חידש דאפי' היכי דע"י הפלגינן דבורא יהיה כל התחלת העדות אמרינן פלגינן, ועכשיו מצאתי תי' זה בתשובת מוהרי"ל דיסקין זצ"ל סי' ל"ט ושמחתי שכיוונתי לדבריו, רק באשר לעניננו אנו צריכים לצד הב' לכן ישבתי כאן הגמ' דכתובות, ובת' הנ"ל כתב דיש מחלוקת הראשונים בזה, ובדברינו יתיישב בשני האופנים: