אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה י
בד"א בשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים, אבל אם מכרן הראשון או נתנן לבנו מתנה או לאחד מיורשיו לא עשה כלום, וכן אם נתנו מתנת שכ"מ אפי' לאחרים לא עשה כלום שאין מתנת שכ"מ קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקנה השני.
השגת הראב"ד נכסי לפלוני ואחריו לפלוני עד לא עשה ולא כלום, א"א זה אינו מחוור, המעשה דרב ביבי בר אביי דאקנייה לבנו הקטן ולא תפסו עליו אלא משום דאחריו דרב ביבי היא עצמה היתה, אבל משום שהקנה לבנו לא תפסו עליו, ועוד כי הדרך שכתב אינו אלא כדברי ר"י בן ברוקא והוא כתב שאינו בבריא, ואני סובר שהוא מפרש אותו ענין דרב ביבי כדרך שכתב בכאן אימר דאמר רשב"ג שנתן לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו קטן שהוא אוכל הפירות מי אמר, ואם כך הוא מפרש נותן לבנו גדול מנין לו שלא הועיל כי אם לדעת ר"י בן ברוקא, והוא אמר שלא אמר ר"י בן ברוקא אלא בבריא עכ"ל.
המ"מ כתב דהרמב"ם מפרש אפי' רשב"ג לא אמר אלא באחר אבל לעצמו לא דהוא דוקא שמכר לאחר, אבל לעצמו והיינו שנתנם למי שהוא ראוי ליורשו דהוי כעצמו לא אמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, וכתב בטעמא דמילתא משום דכונת הנותן היה שאחריו יבואו הנכסים להשני וכשיוכל ליתן לבנו לעולם לא יגיע להשני, אבל לשון לעצמו אינו מבואר והיה אפשר לומר אבל לבניו לא או ליורשיו לא, והנה יש לעיין איך יהיה כשהראשון ימכור לאחר ואח"כ יקנה ממנו דיש לומר דעכשיו אין קנינו משל הנותן אלא משל האחר והקנאתו של הנותן כבר נפקע משמכרו לאחר, אלא דיש לומר דמשום הך סברא דאזלינן בתר דעת הנותן גם בזה לא יועיל דאם נימא דמהני א"כ תמיד יוכל להערים, למכור לאחר ולחזור ולקנות ממנו, ואם נימא כן יהיה מיושב הלשון לעצמו לא, אלא דאמרינן עוד דלבנו הוא כמו לעצמו, אלא דאם נאמר כן היה לו להרמב"ם להביא הך דינא, ואולי כיון דעיקר עובדא בגמ' הוי גבי בנו לכן לא הזכיר אלא זה ומ"מ צ"ע בזה.
והנה צריך ביאור מנ"ל להרמב"ם להוסיף ולכתוב או לאחד מיורשיו כיון דבגמ' לא הוזכר אלא בנו ולא ידעינן אלא דבנו הוא כעצמו, אבל מנ"ל דליורשיו הוי ג"כ כלעצמו והא חזינן דבן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, ושפיר מסתבר לומר דדוקא לבנו הוא כמו לעצמו, ונראה דהמ"מ כתב אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו אע"פ שיוכל לתתם לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים, והקשה ע"ז הסמ"ע דהתינח במתנה אבל הא יכול למכור לאחרים ויקבל דמים, ודחק לתרץ דמ"מ כיון דאיכא איסורא לא ימכור, אבל לבניו או ליורשיו יתן אף במקום איסור, והוא דחוק ונראה דיש לומר באופן אחר ומכאן הוא יסודו של הרמב"ם להוסיף גם ליורשיו דאינו מטעם דעל זה חשוד המקבל מתנה וע"ז אינו חשוד, אלא משום דעיקר דעת הנותן היה להוציא מן היורשין דהא ע"ז אמר ואחריך לפלוני שלא יירשו יורשי המקבל, וכיון דבעיקר המתנה נחת להכי שלא יירשו יורשיו לכן דעתו ודאי שגם המקבל לא יקנה להם, אבל אם מוכר לאחרים אינו מוכח מלשון מתנתו ממה שאמר ואחריך לפלוני שהוא רוצה דוקא שתשאר המתנה אחריו להפלוני, ואפשר דכשמוכר א"כ נשאר לו כל המתנה שקבל הדמים, ואף דאסור למכור ומוכח דאין כן דעת הנותן, מ"מ לא נתפרש להדיא בלשון המתנה בלשון ע"מ שישאר אחריו, אבל זה הוי כמו שנתפרש שהמתנה לא תבוא להיורשין, ולכן בכונה הוסיף הרמב"ם ליורשיו לבאר דזהו טעמא דמילתא שהוא שלא כדעת הנותן.
והלח"מ הקשה על דברי הראב"ד במה שכתב דזה אינו אלא לר"י בן ברוקא והוא כתב למעלה שאינו בבריא ותמה ע"ז דהא מה שכתב למעלה שאינו בבריא היינו בלשון ירושה אבל בלשון מתנה ודאי יכול ליתן וכאן הוא בלשון מתנה ונשאר בצ"ע, ונראה דכונת הראב"ד דמפרש בדעת הרמב"ם במה דאמרינן דלבנו הוא כמו לעצמו משום דנתן לבנו בתורת ירושה, ונמצא דבנו זוכה ג"כ מכחו, וע"ז הוא דאמרינן דלעצמו לא, וקצת משמע כן בדברי הרמב"ם ממה שצירף בהלכה זו גם דין שאם נתנם במתנת שכ"מ אפי' לאחרים לא עשה כלום שאין מתנת שכ"מ קונה אלא לאחר מיתה, וכשימות יקנה הב' ומשמע דחד טעמא נינהו, וע"ז הוא שהקשה הראב"ד שפיר דבריא אינו יכול להקנות בתורת ירושה, אבל דעת הרמב"ם ודאי הוא כמש"כ המ"מ שכתבנו.