אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק י · הלכה י

הלכה ב

אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנים שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן, אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין היסת שנתנו.
השגת הראב"ד אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן, א"א בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמ' אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא אם שמעת חילוק זה א"א כך אלא כך, ולעולם בין בזה בין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן, ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבין ליתן הרי יודעין ומצווין וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ותו לא מידי, ועוד י"ל כי מה שהקשו בגמ' אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא, ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהיו נאמנים לומר פרענו, אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אע"פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולים לומר פרענו, וזהו איפכא מסתברא מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב ב"ד כן עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל דברי המחבר מסכימים לדברי רבו אבן מיגש ז"ל שכך פי' כלפי לייא האמור בגמ' דכי אמר תנו ודאי נאמנים דמידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוין אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי דליפרעו ניהליה, ודמיא לההיא דאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל, ודברי המ"מ אינם מדוקדקים חדא במה שהביא הר"י מיגש ראיה מהא דחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן, וכתב הר"י מיגש ע"ז עד דמעייני רבנן בדיני, וקשה דהתם מסיק הגמ' דמר זוטרא משמיה דר"נ אמר דבין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, ומה דאמר עד דמעייני רבנן בדיני זהו לענין הוחזק כפרן דכיון דאמר עד דמעייני רבנן בדיני לא הוחזק כפרן כשאמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרעו, ובדעת הר"י מיגש אפשר דאינו פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ אלא כמו דאמר מעיקרא רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ דמחלק בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו אם נאמן לומר פרעתי, אבל הרמב"ם פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ דהחילוק הוא לענין הוחזק כפרן, וא"כ לכאורה אין משם ראיה אלא קושיא.
איברא דיש לחלק דדוקא שם גבי חייב אתה ליתן לו דאף דאינו פסק גמור וצווי ב"ד שילך ויפרע וכן הוא להלכה בב"ק דף ס"ט לענין חיוב דו"ה דבאמרו צא תן לו וטבח ומכר כבר נשתנה מדין גנב לדין גזלן ופטור מדו"ה, ובאמרו חייב אתה ליתן לו אכתי תורת גנב עליו וחייב דו"ה. מ"מ לענין זה מהני חייב אתה ליתן דכבר יודע דעת הדיינים שהוא חייב וכמו שכתבו שם התוס' דמטעם זה אסור לבצוע, ולכן אף דאפשר דמעיינו ב"ד עוד הפעם בדין וישנו את הפסק. מ"מ כיון שאינו מצוי הדבר נאמן לומר שסמכתי על דברי ב"ד ופרעתי, אבל הכא אם נימא דהיה עוד ספק להיורשים אם הם חייבים לפרוע שפיר נימא דלא היה להם לפרוע.
אלא דבאמת א"א לבאר בטעמו של הרמב"ם ע"פ פירושו של הר"י מיגש דהר"י מיגש פי' באופן דאפשר דהודה שלא להשביע את בניו, אלא דאח"כ הביא אותו פלוני עדים שאביהם חייב לו, ובזה ודאי שפיר כתב דמנין ידעו היורשים שהם חייבים לפרוע, אבל הרמב"ם לא כתב באופן זה ובודאי דעת הרמב"ם כדברי הרי"ף שכתב דזה מיירי באופן שהודה דרך הודאה ולא כמערים, והרמב"ם סמך כאן על מה שכבר כתב חילוק זה בהל' ג' וד', וכיון שכן למה לא יוכלו היורשים לומר דכיון דע"פ דין חייבים לפרוע לכן פרעו.
אבל דברי הרמב"ם ברורים לא מגמ' דב"מ דחייב אתה ליתן לו דלא קיי"ל כן, אלא מגמ' דב"ב דף ה' בדין למעלה מד' וסמך לו כותל אחר דאף דע"פ דין חייב לשלם מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי משום דאמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן, ופירש"י במשנה אין משפט זה גלוי לכל, וא"כ הכא דהוא אבעיא בגמ' שכ"מ שהודה מהו, והיינו כיון דלא אמר אתם עדי דבבריא יכול לומר משטה אני בך ומסקינן דאין אדם משטה בשעת מיתה, וא"כ הך דינא ודאי אינו גלוי לכל מכש"כ מהא דבחזקה שלא נתן דהוא דינא דתנן במתני', וא"כ שפיר אמר כאן בגמ' דאינו נאמן לומר פרעתי וזהו שיטת הרמב"ם והוא פשוט.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה