אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה יד

הלכה י

היה משכון ישראל ביד הגר וכשמת הגר בא ישראל אחר והחזיק במשכון זה מוציאין אותו מידו שכיון שמת הגר בטל שעבודו היה משכון הגר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו והאחרון קנה את השאר.
היה משכון הגר ביד ישראל, המ"מ הביא דברי הרשב"א שכתב דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש, ובהקדש דמים קיי"ל בערכין דמוסיף עוד דינא ופודה את הנכסים, והנה יש לדין על הוכחתו לפי"מ שכתב ר"ת בטעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דשעבוד הגוף נשאר גבי מוכר וכיון דמחל וליכא שעבוד הגוף ליכא שעבוד נכסים, א"כ אין ראיה לדין משכונו של גר מדין הקדש דבהקדש הא לא נתבטל שעבוד הגוף מהלוה, ולכן אמרינן דגם בהקדש נשאר שעבוד הנכסים כמו אם מכר הלוה, ואה"נ דנוכל לדין מזה אם הפקיר הלוה דנשאר השעבוד, אבל הכא במת הגר דעיקר הקושיא דנימא דכמו במת הגר המלוה פקע שעבודא ה"נ במת הגר הלוה, וא"כ אין ראיה ע"ז מהקדש דלא נתבטל שעבוד הגוף של הלוה.
ונראה דהבאור פשוט דדין שעבוד הא הוי מדין ערב וכדאמר בגמ' דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, ועיקר דין הערב הוא דכשלא ישלם הלוה ואפי' ימות הלוה צריך הערב לשלם, אבל אם המלוה מוחל להלוה החוב אפי' יאמר בפי' שאינו מוחל להערב לא יוכל לתבוע להערב דאי ליכא לוה ליכא ערב, והוא מבואר בבכורות דף מ"ח גבי שני יוסף בן שמעון ועמש"כ בפ' י"ט הל' ט' ליישב מה שהשמיט זה הרמב"ם, ולפימש"כ שם מבואר דזה דוקא בדין דב' יוסף בן שמעון, אבל אם מחל המלוה גם הרמב"ם ודאי יודה דהערב פטור, אבל כ"ז במחל דהפטור הוא מצד המלוה וה"ה היכי דהחוב בעצמותו יתבטל לגבי הלוה שא"א לגבות ממנו ע"פ דין כמו הא דבכורות, אבל מה דליכא לוה בשביל שמת הלוה בזה ודאי לא נפקע השעבוד מהערב דע"ז הוא ערב שאם לא ישלם הלוה ישלם הערב וכן הוא גם בשעבוד נכסים.
ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם בחגיגה פ"א הל' י' שכתב המפריש עולת ראייתו ומת, היורשין חייבין להביאה והוא מגמ' דבכורות דף נ"א דאמר שם מה עולת ראיה יורשין חייבין ופירש"י דדמי להאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה, והקשו הכ"מ והלח"מ דלדידן דשעבודא דאורייתא קיי"ל אפי' לא הפרישתה מחיים, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מחוסרי כפרה הל' י"ג וא"כ למה הצריך הרמב"ם דוקא אם הפרישו מחיים, אבל לפי המבואר מיושב דגבי אשה כיון שנתחייבה בעולה לא נפטרו הנכסים כשמתה, אבל בעולת ראיה כיון דאם היה חי ועבר הרגל הוא פטור משום דעבר זמנו בטל קרבנו א"כ כל יום מימי הרגל הוא סבת החיוב וכשעבר היום עבר הסבה, וא"כ כשמת בתוך ימי הרגל נתבטל גם סבת החיוב דלא שייך עולת ראיה כיון שמת, אלא דלכאורה לפי"ז גם בהפריש מחיים איך אפשר להקריב כיון שמת, אבל באמת זה אינו דדין עולת ראיה הוא כשאר עולות, ואין לה שם מיוחד אלא דחיוב העולה הוא עולת ראיה, ולכן כ"ז שלא הפריש מחיים דאנו דנין על החיוב שפיר אמרינן דכיון שמת נפקע סבת החיוב ולא דמי לאשה יולדת דסבת החיוב כבר היה ולא נתבטל, אבל אם הפריש דכבר היא עולה חייבין היורשין להביא דהיא כשאר עולות.
-השמטות ומלואים-
במש"כ לעיל דגבי אשה כיון שנתחייבה בעולה לא נפטרו הנכסים כשמתה, אבל בעולת ראיה כיון דאם היה חי ועבר הרגל הוא פטור משום דעבר זמנו בטל קרבנו א"כ כל יום מימי הרגל הוא סבת החיוב וכשעבר היום עבר הסבה וא"כ כשמת בתוך ימי הרגל נתבטל סבת החיוב, צריך להוסיף, דאף דלכאורה הך דינא גופא צריך ביאור דלמה אמרינן גבי עולת ראיה דאם עבר הרגל ולא הקריב אינו חייב עולה והוי מעוות לא יוכל לתקון, ובמאי שאני מדין אשה יולדת שמתה דנתחייבו הנכסים, אך באמת מבואר דגבי רגל עיקר החיוב הוא ראיית פנים בקרבן ולא נתחייב בחיוב עולה בסתם אלא דוקא בראיית פנים, ואפי' בא בעזרה דנתחייב כבר בעולה מ"מ הבאת העולה זהו ג"כ חלק מחיוב הראיה דעיקר החיוב הוא ראיית פנים בקרבן ברגל, ולכן כשעבר הרגל ולא הקריב ליכא חיוב עולה אחר הרגל, אבל גבי יולדת כבר נשלם סבת החיוב בלידתה, ולכן נתחייבו הנכסים וגם יורשים חייבים, ומ"מ גם ברגל אם כבר הפריש עולה בודאי יקריב בעצמו אחר החג, וכן היורשים יקריבו וכמש"כ. [ע"כ]
אלא דמ"מ קשה דלפי"ז איך למדו בגמ' מכאן לדין חמש סלעים דבכור דמת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן דהתם הוא לענין דין שעבוד נכסים וכאן בהפריש מחיים לא שייך לשעבוד נכסים, ונראה דהנה בגמ' שם לא הוצרכו לדין יורשין דבעי על מתני' דתנן מת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן דלא מיירי כלל ביורשין אלא דנשאר חיוב על האב לפדות בנו אף שמת לאחר ל', ומה דבעי בגמ' מנא לן הוא ע"כ דדילמא כיון דלא שייך פדיון בבנו שמת כבר נתבטל החיוב ולא מהני דין שעבודא דאורייתא, וע"ז מייתי גז"ש דכמו בעולה דשייך דין עולה אף שמת המחוייב כיון שכבר נעשה דין עולה ה"נ שייך דין ה' סלעים אף שהבן כבר מת, ובעיקר לא צריך לן בפדיון הבן לדין יורשין דהא מתני' לא מיירי ביורשין, אלא דכיון דסבר שעבודא דאורייתא ויורשין נמי חייבין לכן אמר מה עולת ראיה יורשין חייבין והיינו בהפרישו מחיים דשייך עכ"פ הקרבת עולה ה"נ בפדיון הבן שייך לשלם ה' סלעים לכהן אף שכבר ליכא פדיון, וממילא יורשין נמי חייבין כיון דשעבודא דאורייתא, ומה שהביא הכ"מ מדברי הירושלמי כבר האריכו בזה מפרשי הירוש'. ויש להוסיף בזה אבל אכ"מ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה