אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ט · הלכה ז

הלכה ג

הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים, ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גג[ו של אדם] או בתוך חצרו או [בתוך] קרפיפו בין ביום בין בלילה ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.
השגת הראב"ד: לבוא במחתרת בלילה וכו'. א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל שאע"פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו, שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו, אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעה"ב בבית, או בא להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטא בעלמא הוא, ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה עכ"ל.
דברי הראב"ד בהשגתו תמוהים דבמכילתא מפורש להיפוך, וכבר הובא בהגה"מ וז"ל אם זרחה השמש עליו ר' ישמעאל אומר וכי השמש עליו בלבד זרחה וכו' אתה אומר לכך בא לחלק בין יום ללילה אם הרגו ביום יהיה חייב ובלילה יהיה פטור, ת"ל ולנערה לא תעשה דבר וכי מה למדנו מרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין יום ולילה אף כאן לא תחלוק בין יום ולילה, מה כאן אם קדמו והרגו פטור אף להלן אם קדמה והרגתו פטורה, ומה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת, אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב עכ"ל, ומפורש להדיא דלא כהראב"ד, וביותר תמוה דהראב"ד בעצמו הביא הך מכילתא בהלכה י"א.
אכן נראה דבאמת קשה דהא דין מחתרת ודין רודף שניתן להצילו בנפשו הם שני ענינים כמש"כ התוס' בסנהדרין דע"ג ע"א במה דלמד רוצח מנערה המאורסה שניתן להצילו בנפשו, והקשו דהא מקרא דמחתרת נפקא ותירצו דמחתרת אינו אלא רשות והכא חובה להציל, וכן מפורש ברמב"ם דכאן כתב דאם הרגו פטור, ורשות יש לכל להרגו וכו' וגבי רודף כתב בה' רוצח פ"א הל' ו' דכל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפי' בנפשו של רודף, וע"כ דטעמא דהתם הוא ודאי רודף להרגו, אבל הכא אינו אלא ספק כדאיתא להדיא במכילתא, ומה שכתב הרמב"ם ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב, כרודף, אין כונתו דהוי ממש רודף דבמחתרת אינו אלא רשות וברודף חובה, וראיתי כעין זה מביאים מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' תפילה שכ' כל כהן שאינו עולה וכו' ה"ז כעובר על ג' עשה וכתב שם הכ"מ דהכונה במש"כ כעובר שאינו עובר ממש וכן בפ"ב מה' אה"ט הל' ו' אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה מפני שהוא כנפל, וכתב הכ"מ דאינו ודאי נבלה וז"ש שהוא כנפל דאינו נפל ממש, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס, ולכן מש"כ הרמב"ם כרודף אינו דהוא ודאי רודף, וא"כ גם לענין יום ולילה אין ראיה מרוצח למחתרת דברוצח כיון דהוא ודאי רודף להרגו אינו מעכב מה שהוא ביום שלא נציל את הנרדף, דמה מועיל מה שהוא ביום שהרודף יתיירא מלהרוג להנרדף דהא קמן שהוא רודף אחריו, ואפי' אם יש ספק שמא לבסוף יתעכב מלהרגו כשיראה כשיש רואים, אין הספק הזה מוציא מידי ודאי שרודף אחריו להרגו, אבל במחתרת דאינו אלא סברא וחזקה דאמרינן דבא ע"מ כן שאם יעמוד כנגדו יהרגו, ובזה שפיר נאמר דביום אין כאן חזקה זו, ולכן ע"כ צריך לומר דר' ישמעאל סובר דמחתרת דמי ממש לרוצח שהוא ודאי רודף, ואינו סובר כדאמר מעיקרא במכילתא דמחתרת הוא ספק בא להרוג, אח"כ מצאתי שכיוונתי בזה להרב בעל מזבח חדש בפתיחה שכתב כן, והוסיף עוד דר' ישמעאל סובר להדיא דמחתרת ניתן, להצילו בנפשו, ולמד מזה דין פקו"נ דדוחה שבת ביומא דף פ"ה. ומדאמר ניתן להצילו בנפשו מוכח דסובר דיש למחתרת דין רודף ממש, וא"כ דברי הראב"ד נכונים דלדידן דקיי"ל דמחתרת הוי רק ספק רודף שפיר אפשר לומר דביום אפי' ספק לא הוי.
ובדעת הרמב"ם נראה דהנה ביבמות דף י"א איתא לאיכא דאמרי דלרבנן דאמרי טומאה בסוטה הוא דכתיב דלא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצרת מחזיר גרושתו מותרת דכיון דאיתעקר איעקר וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' יבום, איברא דצריך לבאר טעמא דמילתא דהא בשבת דף ס"ג אמרינן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וביבמות דכ"ד אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי ג"ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי, אכן באמת לא קשה דהרשב"א כתב שם וז"ל, הכא אתיא ג"ש ואפיקתיה לגמרי וע"י ג"ש זו נפיק כוליה קרא מפשטיה דא"א לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה א"א לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת אביו המת וכו' עכ"ל, ולכן ה"נ בדין מחזיר גרושתו דכיון דאמרינן דאחר אשר הוטמאה בסוטה כתיב ולשון טומאה הוא טומאה ממש בגדר זנות, א"כ א"א לומר דקאי נמי על מחזיר גרושתו משנשאת דהא נשואים שלה לא היה זנות.
ונמצא דלא שייך לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו היכי דסותר זה לזה ולא אמרינן כן אלא כמו בהא דשבת בקרא דחגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דהוי גדר משל ונמשל דקאי בגבור ממש וקאי בלומד תורה, וכה"ג היכי דאין סותרין הפירושים, וא"כ הכא בקרא דאם זרחה עליו השמש באמת הדרש והפשט הם סותרים זה לזה דהא ביום א"א לומר דברור הדבר כשמש דאינו הורגו דהך סברא דביום אינו בא להרוג אינו ברור כשמש דכמה רוצחים רוצחים גם ביום, וע"כ דאם נאמר כפשטיה דקרא נאמר דכיון דכל דינא דמחתרת הוא משום דחזקה שאם יעמוד כנגדו יהרגו, וביום ליכא חזקה זו ליכא דינא דמחתרת, אבל ממה דדרשינן אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך מוכח דבעינן דוקא ברור כשמש וא"כ ביום אינו ברור כשמש, ואף דהרמב"ם כתב בהלכה ט' ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד וכו' ועכ"פ כתבתי שם דהרמב"ם מפרש הא דאמר חזקה אינו על אין אדם מעמיד עצמו אלא על מה דמסיים והאי מימר אמר וכו' ועכ"פ מוכח דצריך לטעמא דהתורה התירה משום דאיכא חזקה, מ"מ להוציא מחזקה זו צריך דוקא ברור כשמש שיש לו שלום דלא אמרינן הך חזקה אלא בעיקר טעמא דמחתרת, אבל מ"מ אפי' היכי דהוי ספק נמי אין לו דמים, וצריך דוקא ברור כשמש שיש לו שלום ואז אין לו דמים, ומה דצריך ר' ישמעאל ללמוד מנערה המאורסה היינו על עיקר פירושא דאם ברור לך הדבר כשמש, אבל אמר בהדיא אתה אומר לכך בא לחלק בין יום ולילה, והיינו דלא נדרוש אם ברור לך הדבר כשמש, אבל לדידן דדרשינן אם ברור לך הדבר כשמש לא צריך כלל ללמוד מנערה המאורסה דבה"ג לא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכנ"ל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה