אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ו
גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלים הגנבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כשהיה, משכן הגנבה בין שמשכנה ביתר על דמיה או בפחות מדמיה, הבעלים נותנים לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב אא"כ היה הגנב מפורסם כמו שבארנו.
השגת הראב"ד: ביתר על דמיה כו'. א"א אלא בכדי דמיה.
כתב הכ"מ משום דלית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה נושה בגנב מאה זוז דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו (את) המשכון גלי דעתיה שכל סמך שלו אינו אלא (על) המשכון עכ"ל ודבריו נכונים, ובנוסח הכ"מ שלפנינו כתוב משום דאית לן למימר וכו' והוא בודאי ט"ס ובמקום "דאית" צ"ל "דלית" והלח"מ הקשה על דברי הכ"מ לפי גירסא זו דא"כ לא סמך דעתו על המשכון כיון דלא נקטיה אלא לזכרון דברים וכדאמרינן בס"פ כל הנשבעין וא"כ איך כתב שכל סמך שלו אינו אלא על המשכון, ולא ראה הלח"מ שבודאי הוא ט"ס דמוכח, ומה שכתב הלח"מ וכדאמרינן בס"פ כל הנשבעין (וכונתו לס"פ שבועת הדיינים) דבריו תמוהים, דהא שם אמר זה אליבא דר' יהודה הנשיא דסבר כנגדו נמי משמט, משום דלזכרון דברים נקטיה אבל אנן קיי"ל כת"ק דכנגדו אינו משמט וא"כ לא אמרינן דלזכרון דברים נקטיה.
אכן מה שיש לעיין בזה הוא דכיון דהתם אפי' לת"ק מה שיתר על המשכון משמט א"כ אית לן דמה שיתר על החוב אינו על המשכון וא"כ אמאי עשו תקנת השוק לשלם כל מה שהוציא, ומפשטות דברי הרמב"ם מוכח דהבעלים נותנין כל מה שהוציא, והמל"מ כתב ליישב במה דלא אמרינן דלא הלוהו על המשכון כיון דהלוהו יותר משויו במה דסובר הטור בסי' ע"ב דהיכי דמוחזק במשכון וטוען יותר מכדי דמיו נאמן דיכול לומר לדידי שוה לי, וי"ל דהרמב"ם ג"כ סובר כהטור, וכתב עוד המל"מ דלפי"ז קשה על הראב"ד דבסי' ק"ט הביא הב"י מדברי בעה"ת בשם הראב"ד דהלוקח או היתומים שרוצים לסלק את הבע"ח ולשלם דמי הקרקע והחוב הוא יותר, דיכול הבע"ח לומר לדידי שוה לי, וכתב ואולי דהראב"ד שהביא בעה"ת אינו הראב"ד בהשגות, ותי' זה אינו מרווח, אבל באמת נראה דא"צ לכך דבלא קושייתו מהא דלדידי שוה לי א"א לומר דדעת הראב"ד בהשגות הוא דבהלוה על המשכון יותר מכדי דמיו לא עשו כלל תקנת השוק משום דאמרינן דלא על המשכון הלוהו, דהא לא קיי"ל כר' יהודה הנשיא דכנגדו נמי משמט וכמש"כ, וע"כ דכונתו במש"כ אלא כדי דמיו היינו דאפי' הלוהו ביותר מכדי דמיו אינו נוטל אלא כדי דמיו ולא כמו דמשמע מפשטות לשון הרמב"ם דנוטל כל מה שנתן, ולפי"ז מיושב דלא קשה משיטת הראב"ד דיכול לטעון לדידי שוה לי דסובר הראב"ד דלא מצינו דעשו חז"ל תקנה בכה"ג דלא יוכלו הבעלים להוציא שלהן אפי' באופן שיתנו דמיו, ולגבי הבעלים לא מהני טענת לדידי שוה דלהם אינו שוה יותר.
ויש לומר עוד דאף דביש לו שעבוד בין על קרקע בין על מטלטלין סובר הראב"ד דיכול לטעון לדידי שוה לי הוא דכיון דיכול לגבות חובו מדבר המשועבד ולו הוא שוה כל חובו, יכול לגבות כל חובו מגוף דבר המשועבד, אבל כאן דעיקר תקנת השוק לא היה שיהיה אפשר שישאר החפץ אצל הלוקח, אלא שהבעלים יתנו דמים שנתן, לכן אף דגבי זביני שוה מאה במאתן עשו תקנת השוק לסלק המאתים, התם המאתים הם בודאי דמי החפץ שסבר וקיבל ליתן בעדו, אבל במשכנתא כיון דחזינן דאינו משמט אלמא דאמרינן דהיותר מכדי המשכון אינו חשוב שיש עליו משכון, לכן גם כאן אמרינן דעל המותר הימניה ולא הוציא מאתים על משכון שאינו שוה אלא מאה, ולכן לא דמי לדין שעבוד דהתם א"צ נאמנות על מעיקרא אלא עכשיו טוען לדידי שוה לי מאתים והיינו שאני מקבלו במאתים כמו שיכול לקנות דבר ששוה מאה במאתים, אבל הכא דצריך נאמנות דמעיקרא הלוהו על משכון זה מאתים ובזה קיי"ל דיותר מכדי שויו משמט, ואף דאפשר לומר דהתם לאו משום דלא מהימן לומר לדידי שוה לי אלא דמ"מ לא הוי של אחיך בידיך כיון דלכו"ע אינו שוה אלא מאה, מ"מ כיון דמשמע דהתם משמט ביותר מכפי שהוא שוה ואינו יכול גם עכשיו לטעון לדידי שוה לי לומר שלא יתן לו המשכון עד שיתן המאתים, ואמאי לא נימא דלענין זה לפחות הוי של אחיך בידיך דמה שהוא רוצה עכשיו לטעון על גוף המשכון זה היה בידו מקודם, וע"כ דמ"מ כיון דהמשכון אינו שוה אלא מאה ולא הלוה עליו מתחלה אלא מאה נמצא דשאר ההלואה הוי בלא משכון דמשמט, ובדעת הרמב"ם צ"ל דאף דלענין שמיטה לכו"ע מה שיתר על המשכון משמט מ"מ הכא הלוקח יכול לטעון לדידי שוה שלא להוציא ממנו הגזילה בלא דמים וכדמוכח מדברי המ"מ פ"ה דגזילה הל' ז' דהלוקח מיקרי מוחזק ע"ש: