אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה י

הלכה ז

שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב [ב]כפל, ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו ה"ז חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מבית למקומו אם ידעו הבעלים מגנבתו ולא ידע[ו] בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו.
השגת הראב"ד: שומר שגנב וכו', א"א זה אינו כלום עכ"ל. שהחזיר הסלע וכו'. א"א או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו עכ"ל.
כתב המ"מ על ההשגה הראשונה כוונתו לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוט"ג ונשבע הא לא"ה לא דאע"ג דאחר (שגנב מרשות שומר) [שנגנב מרשות הבעלים] משלם כפל וכמו שנתבאר הוא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה לחייב בכפל. ונ"ל שדעת רבינו ז"ל בשנשבע על כך וטט"ג וקמ"ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז"ל (למטה) [למעלה], אלא הרי הוא חייב בכפל לפי ששליחות יד הוא בשנשתמש במה שנפקד אצלו אלא שגם זה צ"ע, סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ"ל, ודבריו תמוהים דבפ"ג מה' גזלה כתב הרמב"ם להדיא דהגבי' ליטול מקצת זהו שליחות יד וכ"ש כשהגביה ליטול כולו, ובודאי הרגיש המ"מ שא"א לומר כן, וכתב שאינו יודע טענה לרבינו ז"ל.
והכ"מ כתב וז"ל ול"נ שדעת רבינו דטוט"ג היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גנבה עכ"ל, ולכאורה דבריו אינם מובנים דעיקר טענתו של המ"מ הוא דטוען טענת גנב צריך להיות גנב כמו דכופר בפקדון הוי גזלן ורק דכופר בפקדון שהבעלים יודעים שנגנב אצלם הוי גזלן, וטוט"ג שאין הבעלים יודעים הוי גנב, וכיון דחזינן דאמרה תורה דטוט"ג אינו חייב כפל אלא כשנשבע וגם טוט"א פטור מכפל אפי' נשבע אלמא דהכי הוא דינא דשומר שגנב מרשותו דמה שגונב מרשות עצמו לא דמי לאחר שגונב מרשות שומר, ויש להסביר זה בסברא דאחר שגונב מרשות שומר הרי בשעת גנבה מונח החפץ ברשות השומר שמחזיק עבור הבעלים וידו כיד הבעלים, אבל שומר שגונב מרשות עצמו א"א שיהי' באותו רגע גנב ושומר ביחד וכיון שהולך לגנוב הרי אין ידו כיד הבעלים, וכן הטוט"ג כשכופר בב"ד באותו רגע כבר אין ידו כיד הבעלים וא"כ אינו גונב מרשות הבעלים וליכא וגונב מבית האיש, ולכן זהו דחדשה תורה דטוט"ג חייב כפל דוקא כשנשבע וגם זהו רק מגזה"כ דטוט"ג ולא בטוט"א וזהו טעמו של הראב"ד שחולק על הרמב"ם בשומר שגנב מרשותו, ומה שכתב הכ"מ דשאני הכא דמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת דרך גנבה לכאורה אין לו ביאור דמה נ"מ אם לקח קצת דרך גנבה או לקח כולו דרך גנבה, ובפ"ג הל' ד' כתב הרמב"ם היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גנבה פטור אף מן הכפל ומוכח דאם טבחה בחול חייב משמע דאין חילוק אפי' לא היתה שאולה לו רק פרה זו.
והנה במה שהקשה המ"מ דלחייב בכפל בטוט"ג משעת כפירה ולמה לן שבועה כבר כתבתי בהלכה ב' דבלא שבועה לא נעשה לא גנב ולא גזלן כיון דחייב שבועה ולא נפטר מב"ד, אלא דאכתי קשה דעכ"פ כשנשבע כבר אין זה חידוש ואדרבא קשה דא"כ טט"א נמי לחייב בכפל, וצריך לומר דגזה"כ הוא דדוקא טוט"ג ולא טוט"א, וא"כ למה צריך תרי קראי חד לחייב טוט"ג וחד למעוטי טוט"א דהא מחד קרא ידעינן כיון דבסברא הוי טוט"ג גנב וכיון דכתיב טוט"ג ע"כ למעוטי טוט"א דאי לא"ה למה לן קרא, וע"כ דטוט"ג מסברא אינו חייב כפל דאפי' לאחר שנשבע לא דמי לגנב, ולכן צריך תרי קראי.
ונראה דאפשר לומר עוד באופן אחר דטוט"ג אף דאין הבעלים יודעים בשעה שטוען ט"ג שהוא עצמו נוטלו, אבל זה יודעים שאומר שאין לו הפקדון שלהם, ובודאי אין טענתו ואפי' שבועתו ברורה אצלם וספק אם נכונים דבריו או שאינו רוצה להחזיר להם, ולכן לא דמי לגנב שבשעת הגנבה אין הבעלים יודעים כלל מנטילת החפץ וחסרונו, וכיון דלא דמי לגמרי לגנב צריך קרא לרבות דטוען ט"ג לאחר שבועה הוי גנב ובזה מיעט קרא דטוט"א לא הוי גנב.
ולפי"ז הי' מקום להסביר דבריו של הכ"מ דאף דבשומר שגנב מרשותו בשעת הגנבה אין הבעלים יודעים כלל, מ"מ כיון דעכ"פ יתבעו הבעלים ויהי' צריך לטעון נגנב או נאבד, וא"כ לא דמי לגנב דאף בעת שידעו הבעלים שנגנב אבל לא ידעו מגנב זה ובשומר ספק אצלם אפשר לקח לעצמו, ולכן אפשר לומר דכאן מיירי בגנב טלה מעדר וסלע מכיס באופן שאין הבעלים יודעים המנין וישאר תמיד בגדר גנבה שלא ידעו כלל, ולפי"ז נצטרך לדחוק דמה דכתב הרמב"ם בפ"ג היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גנבה היינו ג"כ שהיתה בין עדר פרות וזהו דוחק, וגם דחוק להעמיד ההלכה דוקא באופן שאין הבעלים יודעים המנין דא"כ היה להרמב"ם לבאר כן.
לכן נראה דאין צורך לזה דאף דבטוט"ג כתבנו דלא דמי לגנב היינו משום דבעת טענתו כבר יודעים הבעלים שחסר להם הפקדון, אבל שומר שגנב מרשותו כיון דבשעת גנבה אין יודעים וגם אח"כ לא יצטרך לכפור להם שידעו בשקרו אלא יאמר שנגנב או נאבד אף שהבעלים לא יאמינו לו בתורת ודאי גם אחר שבועתו, מ"מ כבר אין זה חסרון ושפיר הוי גנב כיון דבעת שגונב אין הבעלים יודעים.
ובמה שכתבתי לדעת הראב"ד דמשו"ה לא דמי שומר שגנב מרשותו לגנב דא"א להיות בשעה אחת גנב וגם ידו כיד הבעלים שיהי' וגונב מבית האיש בזה נראה דסובר הרמב"ם דאין זה חסרון כיון דמקודם שגונב הוי ידו כיד הבעלים דמחשבה אינו מוציאו מדין שומר שפיר נקרא זה וגונב מבית האיש, אמנם זה שכתבנו באופן אחר בטעמא דטוט"ג אינו גנב אפי' אחר שנשבע אין זה אלא לפי"מ שביארנו בפ"א הלכה ג' דעת הרמב"ם דהיכי דלוקח מן הבעלים בחזקה ומיטמר משאר אינשי לא הוי גנב ודלא כמו שפירש"י בב"ק דף נ"ו ע"א בד"ה טענת ליסטים מזויין, גנב מזויין נטל הימנו בחזקה, דרש"י סובר דאפי' היכי דנטל בחזקה כיון דמטמר משאר אינשי הוי גנב, ולדעת רש"י אין טעם לומר דטוט"ג לא הוי גנב משום דהבעלים יודעים עכ"פ בשעת הכפירה, דכיון דאפי' נוטל בחזקה הוי גנב כיון דמטמר מאינשי וזה שטוען ט"ג ונשבע בודאי הוי כמו מיטמר מאינשי דלגבי אנשים אחרים ודאי לא שייך לומר שאין מאמינים בשבועתו ועכ"פ אינו חצוף לגזול בפני אנשים וצריך להיות גנב, ולדעת רש"י ע"כ מוכח כשיטת הראב"ד דהכי הוא דינא דשומר דלא הוי גנב בגונב מרשותו ואינו חייב אלא בטוט"ג ונשבע וכמש"כ ולכן אפשר דהראב"ד מפרש באמת כדעת רש"י וכן משמע פשטות לשונו בהשגתו שם ולכן שפיר השיג על הרמב"ם אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר מיושב כדברינו.
ובדרך אחר יש לומר בדעת הרמב"ם במה דטוט"ג לא הוי גנב משום דמה דאמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין למדנו זה מקרא דוכחש בה ואזהרה מולא תכחשו, ומוכח דאינו גזלן מסברא וצריך לומר דבדבור בעלמא בלא מעשה לא הוי ידעינן לחייבו בדין גזלן אלא דקרא דוכחש בה מחייבו בדין גזלן, ולכן יש לומר דמהך קרא לא למדנו אלא דיש לו דין גזלן לענין קרן, אבל לא למדנו דיש לו דין גנב לענין כפל אפי' היכי דטוען באופן שלא ידעו הבעלים, דלענין כפל אפשר דבעינן מעשה ממש, כיון דאיצטריך קרא דוכחש בה להתחייב בדין גזלן אבל בשומר שגנב מרשותו שפיר הוי גנב.
וע"ד השגת הראב"ד השנית כתב המ"מ דאף רבינו מודה בזה דאם החזיר הכיס לבעלים ומנה שהוא פטור, ואפשר דיש לחלק דשומר צריך דעת בעלים ואין המנין פוטר והראשון נכון יותר עכ"ד, ודברי הראב"ד והמ"מ תמוהים מאוד דהכא בשומר שגנב מרשותו אם החזיר הכיס לבעלים למה צריך מנין הא לא ידעו הבעלים בגנבתו, דפסק הרמב"ם בהל' י"א דאפי' מנין אינו צריך, ובמה שכתב המ"מ דאפשר שומר צריך דעת בעלים ואין מנין פוטר אינו מבואר בטעמו, דבדף נ"ז אמר ר"א הכל צריכים דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה, ופירש"י בד"ה הכל גונב וגוזל או ד' שומרים וא"כ גנב ושומר שוה ששניהם צריכים דעת בעלים, וכמו דבגנב פוטר מנין למה לא יפטור מנין בשומר, ובזה צריכים אנו לומר דהראב"ד אינו מפרש כפירש"י אלא דהכל צריכים דעת בעלים היינו כל השומרים חוץ מהשבת אבדה דהוא ג"כ שומר, ומ"מ גילתה התורה דא"צ דעת ומה דגנב צריך דעת ורק דמנין פוטר היינו מסברא דכיון דידעו מגנבתו ולא ידעו מחזירתו אינו שומר אותה, אלא דגם זה אינו מיושב חדא דבד' שומרים נמי ליכא קרא להצריך דעת ורק בהשבת אבדה איכא קרא לפטור, ועוד דכיון דס"ל דמנין פוטר משום דכשמנה כבר ידע מחזירתו של הגנבה, וא"כ אמאי לא יועיל בשומרים, ואף דרב ס"ל לדעת צריך דעת ושלא לדעת מנין פוטר, ופירש"י דכיון דידע הו"ל גזלה גמורה ובעינן השבה מעלייתא, היינו לרב דסבר הכי, אבל ר' יוחנן דסבר לדעת מנין פוטר משמע דמנין הוי כמו לדעת.
והנראה לי בדעת הראב"ד דסובר כמו שרצה המ"מ לומר בדעת הרמב"ם והיינו דהכל צריכין דעת בעלים קאי אשומרים דשומרים צריך דוקא חזרת הפקדון מדעת הבעלים ואפי' בלא ידעו הבעלים בגנבתו וסגי במנין וטעמא דמילתא דשומר נתחייב באחריות הפקדון וקבל עליו שמירתו, ולכן צריך דוקא שימסור הפקדון מדעת לבעל הפקדון ולא דמי לגזלן דאינו חייב בשמירת הגזלה ואינו חייב אלא בהשבת הגזלה או לשלם דמיה, ולכן מכיון שהבעלים לא ידעו בהגזלה סגי בהשבה בלא ידיעתן דבידעו בגנבתו לא ידעו לשמור כשאין יודעים מחזירתה, אבל בלא ידעו אין להם היזק בזה, אבל בפקדון שקבל עליו שמירתו זהו דינא דהכל צריכים דעת היינו שיחזיר הפקדון מדעת המפקיד, דהוא בגדר מקח וממכר שמחזיר לו הפקדון חזרה ומסלק בזה ממנו חיוב שמירתו, אלא דמנין מהני כיון דקיי"ל דמנין הוי כמו לדעת.
אלא דלכאורה אין התחלה ויסוד לדברינו ולדברי המ"מ דאפי' נאמר דשומרים שאני אבל הכא הא כבר נעשה גנב כמו שכתבנו דמה דסובר הראב"ד דאינו חייב כפל הוא רק משום דליכא וגונב מבית האיש או משום דלא הוי גנב גמור אלא כמו גזלן אבל א"א לומר דלא נעשה גנב כלל דהא גם שולח יד ליטול מקצתו כבר נעשה גזלן כמו שכתבנו, ואם הוקרה אחר השליחות יד ואתבר ממילא אינו משלם אלא כשעת השליחות יד וכדין כל גזלן, אף דשומר מתחייב כשעת הפשיעה וכמו שהבאנו דברי הגרעק"א במשניות.
אך הבאור בזה דאיברא דעכשיו כבר נעשה גנב ומ"מ לענין השבה עלינו לדון גם בדיני השבת שומרים דכיון דקיי"ל דשומרים נתחייבו משעת משיכה, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' שאלה ופקדון הל' ה' וכפי"מ שבארנו למעלה בפ"ג הל' ד', וא"כ אפילו אם בשעה שגנב מרשותו הי' קלב"ם מ"מ נשאר עליו חיוב הפקדון וצריך לשלם, א"כ אף שעכשיו נעשה גנב ונחת עליו חיובי גנב והשבת גנבה מ"מ חיובי השבת פקדון לא פקע, ואם משיב באופן המועיל בדיני השבת גזלה, ואינו מועיל בדיני השבת פקדון שפיר נשאר עליו חיוב הקודם ואם נאנס חייב לשלם, ולא דמי להוקרה ואתבר ממילא דאינו חייב אלא כשעת השליחות יד היינו דכיון דכבר נעשה גזלן והגזלה עומדת ברשותו לא נעשה עליו חיוב שמירה וחיוב חזרת הפקדון על דמי היוקר אלא כמו שהי' שוה בשעת משיכה, ולכן אף דאם תברה או שתייה משלם ד' היינו משום דגבי גזלן נמי הכי הוא, אבל חיובו מצד חזרת הפקדון אינו אלא כמו שהיתה שוה בשעת משיכה כיון שהוקרה אחר שכבר יצאה מרשות הבעלים ואינו עוד שומר עליו ולא דמי לכל פקדון שגם אחר שהוקרה הוא ברשות בעלים, ולכן נתחייב גם אחר שהוקרה בכל דיני חיוב הפקדון להתחייב בפשיעה כשעת היוקר, וכ"ז לענין הוקרה, אבל עיקר השבת הפקדון נשאר עליו חיובו גם אחר שנעשה גנב או גזלן וכנ"ל.
ובדעת הרמב"ם נוכל לומר דאינו חולק בזה או דנאמר דסובר כדעת רש"י ואין חילוק בין שומרים לגנב וגזלן ואם מחזיר לבית הבעלים אפי' מנין אינו צריך וכנ"ל ולכן לא הוצרך להשמיענו כיון שכבר כתב כן בהלכה י"א:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה