אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה יג

הלכה יא

גנב את העכו"ם או הקדש אינו נמכר על הקרן אלא ה"ז עליו חוב עד שיעשיר.
המ"מ וכן המ"ע לא הראו מקור לזה, וראיתי בליקוטי חידושי הגאון מוהרי"ל דיסקין זצ"ל בס' תורת האוהל שעמד בד' הרמב"ם לענין מה שחקר שם אם נמכר ע"פ הודאתו שגנב, בלא עדים ותלה חקירה זו בג' ספיקות, א' אם יש למכירה זו גדר קנס ב' אם תליא דין מכירה בדין כפל, ג' דאפשר הוא עכ"פ גדר עונש הגוף דאין עונשין ע"פ עצמו, וכשכתב הספק הב' כתב וז"ל אולי תלי רחמנא הנך תרווייהו דכתב רחמנא ונמכר בגנבתו אם המצא וגו' ישלם שנים לרעהו והיכי דאינו משלם כפל אפשר דאינו נמכר בהגנבה, וקצת סמך לזה מהרמב"ם שכתב דבשל הקדש אינו נמכר, ובאמת כל סוגיין דמרובה דף ס"ג הוא והכל לענין כפל דאינו משלם כפל בשל הקדש וממעטינן שם מכפל אבל לא לענין מכירה, והוכיח שם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה דמכירה לא תליא בדין כפל דכתב על מה שתרגם אונקלוס על ואם זרחה השמש ואם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, ופי' הרמב"ן שאם יצא ממחתרת ובא בעה"ב לחייבו מיתה או להרגו ע"פ עדים שהיה במחתרת אז דמים לו, וכתב ע"ז הרמב"ן דלדעת רב דסובר שאם בא במחתרת ונטל כלים בדמיה קנינהו צריך לומר דמה דכתיב בקרא שלם ישלם חוזר אלמעלה על כי יגנוב איש והיינו דלא בא במחתרת, וקשה דלמה כתב הרמב"ן דוקא לדעת רב דהא אפילו לדידן אם אינם בעין פטור, ובקרא כתיב אם אין לו ונמכר בגנבתו, וע"כ דנימא דכונתו דנפרש קרא אם תבריה או שתייה דדעת הרמב"ן במלחמות שם דחייב לשלם, וקשה דזה אינו אלא מדין מזיק ומזיק אינו נמכר וצריך לומר דהוי גנבה חדשה (והיינו כדעת הנתיבות שכתבתי למעלה) אבל זה אינו מועיל אלא לחייבו קרן, אבל לענין כפל בודאי פטור דהוי גונב מן הגנב, ומוכח דדין מכירה אינו תלוי בדין כפל ע"כ תורף דבריו, ומה דפשוט להגאון דלענין כפל א"א להתחייב מתורת גנב הבאתי למעלה בפ"א הל' ט"ו דברי הריטב"א בכתובות דף ל"ד גבי גדי גנוב לו וטבחה בשבת דסובר שם דכיון דבשעה שגנב הי' קלב"ם אפשר להתחייב אח"כ גם כפל מתורת גנב, איברא דכתבתי למעלה דבסברא משמע דאפי' הי' קלב"ם בשעה שגנב מ"מ יצא מרשות בעלים ולא הוי וגונב מבית האיש, וכן הבאתי דהרשב"א אינו סובר כהריטב"א ע"ש, אלא דמ"מ בעיקר טעמא אינו מבורר אם זהו דעת הרמב"ם במה דכתב דגונב משל עכו"ם או הקדש אינו נמכר משום דתליא בדין כפל דמהיכי תיתי נאמר כן ואין שום מקור לזה.
ונראה עפ"מ שכתב בספק הא' דאפשר יש לזה גדר קנס והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בהל' ט"ז גנב לזה וחזר וגנב לזה וחזר וגנב לזה כולם שותפין אם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתן או פחות מן הקרן נמכר ומחלקין ביניהן, וקשה דאמאי לא יטול הנגנב הראשון כל המגיע לו דהא נשתעבד לו מקודם ושעבודא דאורייתא, [ויש להעיר על דבריו דהא אין דין קדימה אלא בקרקעות אבל במטלטלין ואפי' בעבדים אין דין קדימה, ומשמע דסובר דהוא עצמו צריך להיות דינו כקרקע דטעמא דאין שעבוד במטלטלין וכן בעבדים מפני שיכול להבריחם, אבל הוא אינו יכול להבריח את עצמו ולא דמי לעבד דאינו אלא נכסים ויכול למוכרו אפי' למדינת הים, דאם נימא דמה שבע"ד עצמו יכול לברוח גם זה מגרע כח השעבוד וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דבמע"פ נמי יש דין קדימה כמבואר בד' המ"מ פ"כ מה' מלוה הל' א', הא יכול הלוה לברוח ואין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, וע"כ דזה אינו מגרע סמיכות דעת של שעבוד דאפשר למצאו ולא דמי לנכסים] ומוכח מזה דדין מכירה אינו אלא בשעת העב"ד דאז אמרה תורה ואם אין לו ונמכר בגנבתו, וקודם העב"ד אין שעבוד על גופו, וכיון דהוא דוקא בשעת העב"ד יש לזה גדר קנס דאין מוכרין אותו ע"פ עצמו.
ונראה דאף דמדבריו משמע דבא לומר דהוי מטעם זה קנס ממש לפטור אפי' באו עדים אח"כ משום דאח"כ בספק הג' כתב וז"ל, עתה נחקור היכי דלא באו עדים אח"כ ורק הודה בעצמו שלא ימכר משום דהוי עונש הגוף וכו' אבל באמת ממה שהוכיח דיש לזה גדר קנס אינו מוכח כלל דיש לזה דין קנס ממש דנימא מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דבאמת לא מסתבר כיון שאין זה בכלל כל המשלם יותר ע"מ שהזיק, ורק דנוכל לומר דמכיון דזהו חדוש התורה בדין גנבה שב"ד מוכרין אותו ומטעם זה לא נעשה שום דין שעבוד מכירה קודם כיון דהוא רק דין על ב"ד למכרו בגנבתו דהא על חובות אחרים אין מוכרין אותו, וע"כ דגוף האדם לא נשתעבד בעד חובות, ולכן אין בזה דין קדימה אבל אינו דין קנס ומ"מ שפיר נשמע מינה דע"פ עצמו אין מוכרין אותו דבאמת הי' לן לומר אדם קרוב אצל עצמו ואין מחייבין את האדם על פיו אלא דמקרא דכי הוא זה ידעינן דאדם נאמן לחייב עצמו בממון וממילא נאמן רק שהוא חייב ממון, אבל מה דיש לגנבה דין מיוחד שב"ד מוכרין אותו בשביל זה ע"ז אין לו נאמנות על עצמו ובזה אמרינן שפיר אין אדם משים עצמו רשע והוא באמת מטעם הספק הג' הנ"ל, אלא דהוא אתא עלה משום גדר עונש הגוף ופלפל בזה באמר גנבתי בפני פלוני ופלוני דהוו עשאאי"ל, ואם הוי עונש הגוף א"כ חייבים מלקות משום לא תענה והאריך שם, אבל א"צ לזה ואינו מוכרח לומר דהוא גדר עונש הגוף אלא דכיון דהוא דין ב"ד מיוחד בגנבה אינו נאמן על עצמו.
ועכשיו נראה דכיון דהך פרשתא מיירי בחומר דין גנבה דתחלת הפרשה כי יגנוב וגו' חמשה בקר וגו' אם במחתרת וגו' אם זרחה השמש וגו' אם אין לו ונמכר בגנבתו אם המצא תמצא וגו' דכולה מיירי בדין גנב בדו"ה ובדין מחתרת ובדין נמכר בגנבתו ובדין כפל, וכיון דבין דין כפל ודו"ה בין דין מחתרת לא שייכא בעכו"ם והקדש דבעכו"ם פשוט דלא שייך דין מחתרת דאינו חייב מיתה על דין רודף לעכו"ם וגם בהקדש ליכא בגזבר חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, שאינו ממונו אלא ממון הקדש ולכן כיון דדין מכירה הוא נמי חומר בדיני גנבה, לכן אף דגונב את העכו"ם או ההקדש חייב לשלם קרן אבל אין לזה חומר של דיני גנבה אלא משום שלקח ממון העכו"ם או ההקדש, ולכן ליכא בזה דינא דנמכר בגנבתו, ובזה מבואר דבאמת לא דמי ממש לכפל דמה דאינו משלם כפל אלא כשגונב דבר שהוא ברשותו מקרא דוגונב מבית האיש זהו דין מיוחד בכפל ובפרט דוגנב מבית האיש לא כתוב בהך פרשה, ולכן אין דנין מזה לדין ונמכר בגנבתו ולכן מיושב דאפשר לפרש קרא דנמכר בגנבתו על יצא ממחתרת, וכדעת הרמב"ן בפירושו על התורה דלדידן דלא ס"ל כרב קאי קרא על יצא ממחתרת דאף דכבר נעשה אינו ברשותו כשגנב במחתרת והיינו לדעת הרשב"א וכמש"כ למעלה, מ"מ שפיר יש לו לזה חומר גנבה לענין ונמכר בגנבתו.
ובאמת נראה דקרא דואם זרחה השמש עליו אף דבגמ' מפרש לה באב על הבן מ"מ פשטא דקרא מיושב יותר לדעת התרגום דאי קאי קרא באב על הבן דליכא דין מחתרת כלל, א"כ למה מחלק הקרא לשתים לומר אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו אם המצא תמצא בידו הגנבה וג' חיים שנים ישלם דהא גם באם זרחה חייב כפל, אבל לדעת התרגום מיושב דאם זרחה באמת אינו חייב כפל דלא הוי וגונב מבית האיש, וכדעת הרשב"א וכנ"ל ודרשא דאב על הבן אפשר דהוא מדכתיב עליו וכדאמר בברייתא וכי עליו בלבד זרחה וכו':

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה