אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ב
כיצד זרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע בגד חברו בהליכתו או שהדליק גדיש חברו בשבת או שגנב כיס בשבת והי' מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רה"י לר"ה ואבדו שם ה"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גנבה והיזק באין כאחד, אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברה"י ואח"כ הוציאו לרה"ר והשליכו לנהר חייב לשלם תשלומי כפל שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם (שיבוא לאיסור) [שיתחייב באיסור] סקילה וכן כל כיוצא בזה.
בכתובות דף ל"א אמרינן ודאפקיה להיכי אי דאפקיה לר"ה איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא אי דאפקיה לרה"י איסור גנבה איכא איסור שבת ליכא, ומוקים מעיקרא דאפקיה לצדי ר"ה וכר"א דכר"ה דמי ורב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה, ורבינא אמר דבר"ה נמי קנה לענין גנבה כמו שפירשו שם בתוס', והטור כתב לאוקימתא דרב אשי שצירף ידו, והרמב"ם שכתב שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רה"י לרה"ר ואבדו שם ולא כתב שצירף ידו, מוכח דסובר כרבינא, וכן כתב להדיא הגר"א ז"ל בסי' שנ"א דהרמב"ם פוסק כרבינא והטור כרב אחא ובודאי סובר הטור בדעת הרא"ש כן דכיון דלא הביא לא בכתובות ולא בב"ק חידושא דרבינא דגנב קונה בר"ה מוכח דסובר כמש"כ הריצב"א שם בכתובות דמסוגיא דב"ק מוכח דלא כרבינא ועיימש"כ למעלה בפ"ב הל' ט"ז, ותמיהני על המל"מ שכתב למעלה בפ"ב הל' ט"ז דמסתימת דברי הפוסקים נראה דס"ל דחיוב הגנב אינו אלא במקום דמהני קנין, ולפלא שלא זכר דמדברי הרמב"ם מוכח דסובר כרבינא, אח"כ ראיתי שכבר הרגיש בזה השעה"מ דהרמב"ם מכיון שסתם ע"כ סובר כרבינא ותמה על המל"מ בזה.
אמנם ראיתי לאחד מהאחרונים שכתב דגם הרמב"ם יסבור כגון שצירף ידו אלא שקיצר וכתב דברי הברייתא, אבל באמת א"א לומר כן כמו שנבאר. דבסנהדרין פריך מברייתא זו על רבא דסובר דבאיתנהו בעין חייב להחזיר ומסיק והלכתא דשדינהו בנהרא, וכן הרמב"ם כתב ואבדו שם ומוכח דהכונה דאבדו בידים בשעת מעשה וכמו שכתב אח"כ שאיסור שבת ואיסור גנבה והיזק באין כאחד, והנה הרמ"ה ז"ל בס' יד רמה כ' דיש להקשות בזה דאי שדינהו בנהרא אח"כ הא מתחייב בההיא שעתא דלא הוי קלב"מ וכדרבה דתבריה או שתייה מתחייב בההיא שעתא ואי שדינהו בנהרא בשעת הוצאה היכי מתחייב באיסור שבת הא נהר הוי כרמלית, וכתב תי' א' דכיון דמקודם נתחייב בחיוב תשלומין דגזלה ורק דמיפטר משום דקלב"מ לא מתחייב אח"כ במה ששבר, ותי' ב' כתב דהנהר שהשליכו בו הי' לו דין ר"ה כגון רקק מים שר"ה מהלכת בו בשבת דף ק' ואף דמרקק מים אפשר ליקח משכחת לה דמהנהר הקטן שטפו המים לנהר הגדול, ולרב אשי דאוקים כגון שצירף ידו לא מצינו לאוקמי דאח"כ שדא בנהרא דא"כ הוי מיחייב כדרבה אלא מוקמינן דאח"כ נפל מאליו בנהר וכתב הרמ"ה דהאי טעמא בתרא מסתבר לן טפי מטעמא קמא דלא מהני ליה פטורא דמתחייב בנפשו, אלא למיפטרי מההיא מעשה דעבד בשעת איסור מיתה ע"כ תורף דבריו, ונמצא דלפי דברי הרמ"ה במסקנת דבריו אי מוקמינן שאבד בידים אי אפשר לאוקמי שקבל מקודם בידו, ושיטת הרמב"ם מוכח דמיירי באבדו בשעת הוצאה וכמש"כ הב"ח ולא כדברי המ"מ דהא כתב דאיסור שבת ואיסור גנבה והיזק באין כאחד, וכיון שכן אי אפשר לאוקמי כגון שצירף ידו וכמש"כ הרמ"ה.
איברא דהרמב"ן במלחמות בסנהדרין דף ע"ב אחר שכתב דפי' דשדינהו בנהרא היינו דאחרים השליכו כתב עוד וז"ל א"נ יש לפרש דשדינהו איהו בנהרא מיד כגון ששלשל ידו ועשאו קטפרס וקבל וזרק מיד או שהפיל לנהר שהיא רה"ר כגון רקק שר"ה מהלכת בו, וכונתו במש"כ וקבל וזרק מיד אינו דקבל ואח"כ זרק דא"כ כבר נתחייב ומאי נ"מ שעה או רגע ולא הי' צריך לומר קטפרס, אלא ע"כ כונתו דעשה שני הפעולות ביחד הקבלה והזריקה שקבל ביד משופע.
ודברי הרמב"ן תמוהים דכיון שכתב ששלשל ידו מוכח דבעי לאוקמי גם אליבא דרב אשי וגנב לא נתחייב אלא במה דמהני לקנין וכיון דידו קטפרס ועומד ליפול לנהר הא לא קני דהא בגיטין דף ע"ח ע"ב איתא להדיא דזרק לה גט וידה קטפרס ועומדת ע"ג הנהר אינה מגורשת, ולא מסתבר לחלק בין קנין לגט, ועוד דהרמב"ן גופיה אומר שם בחידושיו דידו קטפרס אינו מועיל גם במתנה.
ונראה בדעת הרמב"ן דסבור דאפי' לרב אחא דגנב לא נתחייב אלא במשיכה הראוי לקנין הוא דוקא במשיכה דאינו אלא מגדר קנין, אבל גנב שגנב והכניס הגנבה לחצרו אפי' באופן דאינו מועיל לקנין גם במתנה כמו בקטפרס מ"מ נתחייב בחיובי גנבה, דעכ"פ קרינן ביה אם המצא תמצא בידו.
איברא דבטור ושו"ע בסי' שמ"ח ס"ד מפורש להדיא דבעינן דוקא חצר משתמרת, אבל אינו משתמרת אף דקני במתנה אינו מועיל לענין גנבה והגר"א ז"ל בס"ק י"ז במש"כ המחבר אם היא משתמרת כתב וז"ל צ"ע ל"ל, בעומד בצד שדהו סגי כמש"ש י"א א' עכ"ל, ובזה נראה דאפשר לומר לפי"מ שפי' רש"י שם דעכשיו היא משתמרת על ידו א"כ אפשר דבגנב לא שייך זה דצריך להיות משומר גם מהבעלים, ולא מבעי לדעת התוס' י"א ע"ב דמה שאינו משתמר בשביל השוכר מיקרי אינו משתמר, אלא אפי' לדעת הש"ך שכתב דלא כן דעת כל הפוסקים מ"מ מסתבר דהוא דוקא מה שנוגע בין השוכר להמשכיר, דיש לומר דהמשכיר מאמין להשוכר ובשביל אדם אחד לא מיקרי אינו משתמר, אבל גנב לגבי הבעלים דבודאי אם ימצאו יקחו שלהם דמיקרי אינו משתמר.
ובזה מיושב מה שהקשה במנ"ח להמפרשים דטעם דלא בעינן משתמרת בדעת אחרת מקנה משום דאחרים לא יקחו, וכדאמרינן בב"מ דף ק"ב כיון דיצא לו שם מציאה בעיר וכו', א"כ בגנבה ג"כ הא לא יקחו אחרים ולמה צריך משתמרת, אבל לפימש"כ מיושב דצריך משתמר מהבעלים בעצמם שלא יקחו את שלהם.
אבל כל זה לשיטת הטור ושו"ע אבל בדעת הרמב"ן בהכרח צ"ל כמש"כ דבגנבה לא תליא בדיני חצר דבעינן לקנינים, ואפי' ע"י חצר דלא מהני גם למתנה נתחייב בחיובי גנבה וכנ"ל.
אלא דמ"מ לדעת הרמב"ם א"א לומר כמו שפירש הרמב"ן באופן ב' דהרמב"ן הולך לשיטתו דסובר דתוך ג' אינו צריך הנחה ע"ג משהו וכמו שכתב המ"מ בשמו פי"ג מה' שבת הל' ט"ז ולכן שפיר נתחייב בזה בחיוב שבת, אבל שיטת הרמב"ם שם דאפי' מתגלגל צריך הנחה ע"ג משהו שיהי' נח קצת, וא"כ א"א לומר כאוקימתא של הרמב"ן דאם כשקבל נח משהו הרי כבר נתחייב בחיוב שבת ואח"כ כשזרק בנהר חייב משום מזיק ואין איסור שבת והיזק באין כאחד, ואם לא נח א"כ לא נתחייב כלל בחיוב שבת, וע"כ דלא מיירי בצירף ידו, וכמו דכתב הרמב"ם בסתם וזרק תיכף לנהר, אלא דהנהר הי' ר"ה, וכמו שכתבו הרמ"ה והרמב"ן באופן ב' וע"כ דהוא כרבינא.
אכן יש לעיין בעיקר מילתא למה הוצרכו בגמ' לזה, לאוקמי דשדינהו לנהרא, והיינו לפי' הרמב"ם כפשטו, דהמגרר זרק בנהר וצריך לאוקמי באוקימתא רחיקתא דהר"ה הי' רקק מים שר"ה מהלכת בו וזרק לרקק מים זה ונפל לארץ ומשם אשפלוה מיא ושטפו הכיס להנהר הגדול, ולמה לן כל כך אוקימתות דהא בפשוטו יש להעמיד שנאבד הכיס וצריך לשלם וע"ז הוא קלב"ם והדבר פלא, ובאמת מפרש כן הרמב"ן בפי' א' דשדינהו בנהרא היינו דאחרים השליכו, אלא דגם זה דחוק דלמה צריך לומר דשדינהו בנהרא הו"ל לומר דליתא בעינא, ורק דלפי' זה אינו דחוק אלא הלשון, אבל לפי' הרמב"ם עיקר האוקימתא תמוה טובא כיון דלא הוצרך לומר אלא דליתא בעינא.
ונראה בזה דבכתובות דף ל"ד אמר רבה דלר"מ חדוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטל משלם, וסוגיא זו דסנהדרין הוא אליבא דרבה כמו שמגיה המהרש"ל שם, ולכן יש לומר דמה דבגנב וטבח בשבת פטור דאם אין גנבה אין טביחה ומכירה, היינו היכי דלא נעשה כלל חיוב גנבה דתיכף בשעת גנבה כבר לא היתה בעין וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ד' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דרך גנבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחת, וזהו מהא דר"פ שם, ולכן גם הא דרבה יתפרש באופן זה, ומצאתי בש"מ שהרשב"א מפרש כן הא דרבה משום דאם גנב בחיוב שבת אפי' טבח בחול פטור ואינו סובר כהריטב"א שהבאנו למעלה בפ"א הל' י"ד דטבח בחול נעשה גנבה חדשה, ולפי"ז נאמר דדוקא באופן זה דבשעת גנבה ליכא חיוב קרן כלל, אבל היכי שגנב בשבת כיון דכ"ז שהקרן בעין בעין מחזירו אפשר להתחייב כפל לר"מ דבקנס לא אמרינן קלב"ם, אפי' אח"כ שטבחו דליתא בעין מ"מ לא פקע חיוב כפל, דאף דא"א להתחייב כפל בלא קרן היינו היכי דליכא מעיקרא דין קרן דלא נתחייב בכפל, אבל היכי דכבר נתחייב בכפל לא פקע.
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה ונראה, כתבתי דאפ"ל דדוקא היכא דבשעת גניבה אין חיוב קרן כלל, אבל היכא שבשעת גניבה היה חיוב וכגון בגנב בשבת דכ"ז שהוא בעין חייב להחזירו אפשר להתחייב כפל לר"מ דבקנס לא אמרינן קלב"מ עי"ש, ויש להסתייע לזה מדברי התוס' ב"ק בריש מרובה שהקשו למ"ל קרא למעט שטרות מכפל למאן דלא דן דד"ג ואפי' כשאבדו בידים לא משלם קרן ותירצו כיון דאי אתי' לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד דכשמחזיר משלם כפל עמו. [עד כאן].
איברא דלכאורה א"א לומר כן דהא בדף ס"ט ע"ב דאמר והרי חזרה קרן לבעלים פירש"י דכפל לא מחייב אלא היכי שנמצא הגנבה בידו, וא"כ ה"נ מה מועיל דבשעת גנבה נעשה חיוב כפל הא לא נעשה חיוב אלא כשימצאו בידו הגנבה וכיון דבשעת העמב"ד ליתא לקרן בעין והיכי קרינן בזה נמצא בידו.
ונראה דכיון דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דכיון דחייב לצי"ש הוי אתנן, ה"נ קרינן ביה ונמצא בידו דבאמת מחוייב הוא אלא שאין ב"ד מוציאין ממנו, ולכן אף דאמרינן אם אין גנבה אין טביחה וחזינן דמה דמיפטר משום קלב"ם אמרינן ע"ז אין גנבה, היינו דוקא לענין דין שנים ישלם וכמו שכתב רש"י ז"ל על זה דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי גו"ד, אבל לא מיפטר משום דליכא ונמצא בידו דלענין ונמצא בידו סגי מה דמחויב משום לצי"ש דעכ"פ יש בידו, אלא דלענין דין תשלומין דאמרה תורה שנים ישלם זהו דוקא מה דהוא מחוייב בדין ב"ד, ולכן היכי דבשעת גנבה ממש ליתא בעינא והיינו בטבח דרך גנבה ליכא כפל כיון דליכא קרן בתשלומי ב"ד, אבל היכי דבשעת גנבה איתא בעינא דלא מיפטר משום קלב"ם לכן אף דאח"כ נאבד לא פקע חיובו ומיושב מה דלא משני בסנהדרין דליתא בעיניה דכיון דתנן פטור ומשמע דפטור לגמרי ולרבה אליבא דר"מ חייב כפל וכנ"ל.
ולפי"ז מה שכתבתי למעלה בפ"ב הל"א במה דצריך קרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והקשו בתוס' אמאי לא סגי בקרא דלרעהו ולא בהקדש, וכתבתי ע"פ ד' התוס' גבי הא דמיעט רחמנא שטרות מכפל אפי' למאן דלא דאין דד"ג, משום דכ"ז דאיתא בעיניה מחויב להחזיר, וכתבו בתוס' דס"ד דכשמחזיר מחזיר גם הכפל וכתבתי דכן הו"א גבי הקדש, ולדברינו עכשיו, ממילא הו"א דאפי' ליתא בעיניה דחיוב קרן ליכא מ"מ חיוב כפל הו"א דלא פקע וצריך קרא למעט.
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה ולפי"ז, שכתבתי לתרץ קושיית התוס' בב"ק שהקשו למ"ל קרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ותיפ"ל מהא דלרעהו ולא הקדש ותירצתי דכיון דבשעת גניבה היה מחוייב להחזיר ולכן אף שעכשיו ליתא בעיני' דחיוב קרן ליכא מ"מ הו"א דלא פקע חיוב כפל מני' עי"ש, ובאמת כמדומה שזה טעות דהא ליכא ונמצא בידו דלא משום קלב"מ פטור רק משום רעהו ולא של הקדש.
והנה המ"מ הקשה דבכתובות הקשו על הגביה את הכיס דחייב דלימא עקירה צורך הנחה, ותירצו שהגביה ע"מ להצניעו ועמד לפוש והיה לו לרבינו לבאר כן, ותי' דכ"ז אינו אלא למה דאמר מעיקרא דתליא באם אפשר להנחה בלא עקירה, אבל למאי דמשני דתליא באם מצי לאהדורי ומעביר סכין וקרע שיראין חייב לק"מ, והרמב"ם סובר כהאי תירוצא, דלישנא בתרא הוא לפיכך סתם דבריו והנה בשבת דף צ"א הקשו מברייתא זו למ"ד אגד יד שמיה אגד דאמאי פטור במגרר דקדים איסור גנבה לאיסור שבת ואוקמו דאפקיה דרך שוליו ובליכא שנצין ובנסכא, והרמב"ם לא חלק בכ"ז וכתב בזה השעה"מ דע"כ צ"ל דהסוגיא דשבת קאי לתי' ב' דתליא באי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר, ולכן פריך שפיר אבל לתי' קמא דתליא באם אפשר להנחה בלא עקירה לק"מ דהכא נמי א"א להנחה בלא עקירה דבלא עקירת מקצת הכיס שהוציא בראשונה לא יתחייב על שהוציא אח"כ כל הכיס וכמפורש ברש"י במתני' שם דתנן עד שיוציא את כל הקופה דהכונה אם הוציא בראשונה את כל הקופה אבל אם הוציא בראשונה מקצתה ע"מ שלא להוציא יותר ונמלך והוציאה או עמד לפוש פטור, ולכן כתב דהרמב"ם יסבור כתי' קמא דלא תליא באי בעי לאהדורי ודלא כדברי המ"מ, וקושיית המ"מ מהא דמוקים בכתובות רישא בהגביהו ע"מ להצניעו ועמד לפוש והרמב"ם סתם, תי' השעה"מ דהרמב"ם סובר דה"ה דהו"מ לשנויי משום דאי בעי גריר ולא הגביה.
והנה תירוצו על קושיית המ"מ אינו מתקבל דהרמב"ן דחה זה וכתב דליתא, דא"א להנחה בלא עקירה הפי' דא"א להתחייב על הנחה בלא עקירה משא"כ באוכל חלב דלאו משום הגבהה אתא לי' חיובא, ולכן במגביה את הכיס לא מהני מידי דהי' יכול לגרור כיון דהשתא מחמת הגבהת הכיס מתחייב. וכן כתבו להדיא בתוס' דאע"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת, וא"כ איך ניישב דעת הרמב"ם בתי' דחוי דאינו מסתבר כלל, לכן נראה דעל קושיית הגמ' דכתובות, בודאי צריך לומר כדברי המ"מ דהרמב"ם פוסק כתי' דאי בעי לאהדורי, וכן מוכח ממה דכתב זורק ולא כתב מעביר דהא אמר בגמ' דאיכא בינייהו מעביר, ואם הי' סובר כתי' קמא הל"ל מעביר וע"כ דסובר דדוקא בזורק.
ובמה דהשמיט הרמב"ם אוקימתא דפ' המציע צ"ל כמש"כ השעה"מ אח"כ דהך סוגיא ע"כ למ"ד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה, אבל הרמב"ם דסובר דלא קנה, וכ' המ"מ בפ"ד מה' מכירה הל' ה' דה"ה דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני וע"ש בלח"מ, א"כ לא קשה כלל דכיון דהכיס לא קנה א"כ על המעות הוי משיכה בכליו של מוכר.
וצריך להוסיף על דברי השעה"מ דאפי' לפימש"כ דהרמב"ם סובר כרבינא דבגנב קנה גם ברה"ר שאין המשיכה מועלת היינו דוקא ברה"ר דאף דאינו ראוי לקנין אבל עכ"פ הוציא מרשות בעלים, אבל משיכה בכליו של מוכר דלא מהני, הוא משום דאכתי ברשות בעלים קאי, וא"כ לענין גנב נמי לא מהני, ועל חצי הכיס שהוציא הא מוכח בסוגיא דלא מיקרי גנבה, והנה לדעת הרא"ש והטור דרק מטעם ספיקא דדינא לא קנה לא כליו של מוכר ברשות לוקח ולא כליו של לוקח ברשות מוכר, א"כ אכתי אינו פטור לגמרי דאם תפס אין מוציאין מידו כדין כל ספיקא דדינא והרמב"ם פסק דפטור ולא כתב דאם תפס אין מוציאין מידו ואף דלהשיטות דכל היכי דלקב"ם מהני תפיסה אין נ"מ בזה אבל הרמב"ם לא הזכיר זה, אכן באמת הרמב"ם לשיטתו כתב שפיר דפטור דסובר דמטעם ודאי לא קנה כמש"כ הכ"מ בפ"ד מהל' מכירה הל' ב' ע"ש.
עוד הקשה השעה"מ בהא דפסק הרמב"ם כאן כר' אבין דהיכי דעקירה צורך הנחה פטור מתשלומין דבב"ק דף ע' גבי גנב ומכר בשבת דאוקמי ר"כ באומר זרוק גנבותיך לחצרי ותיקני לי גנבותיך ופריך דלרבנן דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה כיון דמטיא לאויר חצר קנה לענין שבת לא מיחייב עד דמטיא לארעא ומוקים באומר לא תקני לי גנבותיך עד שתנוח, ופסק כן הרמב"ם למטה בהלכה ה' ו' ובתוס' שם הקשו דלמה צריך לזה הא עקירה צורך הנחה ותירצו בשם ר"ת דר' ירמיה פליג על ר' אבין והכא פריך אליבא דר' ירמיה, ור"י תירץ דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי, וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק כר' אבין למה הוצרך לכתוב כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר ובשם המאירי כתב בש"מ וז"ל ואין אומרים בזו עקירה צורך הנחה היא כמו שביארנו בזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו שפטור שאין אומרים כן אלא לנזקין אבל לעינן מכירה לא, עכ"ל ולא כתב כלל טעמו של דבר.
ושמעתי בשם אדמו"ר גאון ישראל מרן רח"ס זצ"ל ליישב קושיא זו לחלק בין זורק ד"א ברה"ר ומוציא מרשות לרשות דבזורק ד"א ברה"ר כל הד"א הם גורמי החיוב ולכן מיפטר משום קלב"ם בזריקת שיראין בהליכתו, אבל במוציא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב אלא ההוצאה מרשות לרשות ואינו חייב אלא בעקירה והנחה והם עצם גורמי החיוב, אבל מה דנגמרה המכירה מכי מטא לאויר חצרו זו הרגע אינה מעיקר גורמי החיוב, לכן לא דמי להא דפריך בכתובות על ר' אבין מברייתא דגנב כיס דהתם שעת הגבהת הכיס זהו עיקר גרם החיוב, ותי' זה הי' מחוור מאוד אלא דבשבת דף ו' בעי הגמ' לאוכוחי דמעביר מרה"י לרה"ר דרך כרמלית חייב, ואמר שם מידי דהוי אמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' התם לאו אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד"א פטור כי מנח ליה בסוף ד"א חייב ה"נ ל"ש, ופריך ע"ז מי דמי התם לגבי האי גברא מקום פטור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, ומוכח מלשון הגמ' דבד"א ברה"ר אין כל הד"א גורמי החיוב, אלא עיקר החיוב הוא מה שמוציא ממקום שבתחלת ד' למקום שבסוף ד' וכמו מוציא מרשות לרשות, ומלשון הרמב"ם פי"ב מה' שבת הל' ט"ו נמי משמע כן דז"ל מותר לאדם לטלטל ברה"ר בתוך ד"א על ד"א שהוא עומד בצדן וכו' ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשמפשיט ידיו ורגליו בו בלבד יש לטלטל, ומלשון זה מוכח דעיקר החיוב הוא ההוצאה מן הד"א אבל כל הולכת החפץ במשך ד' אמות אינו עיקר גורם החיוב, ובודאי עמד אדמו"ר על זה, אלא בשביל שהדבר מפורסם בשמו הנני להעיר כי הדבר אינו ברור וצריך עיון בזה.
והנראה בזה דבאמת עיקר החילוק שבין ב' תירוצי הגמ' באם אי אפשר להנחה בלא עקירה או בעי לאהדורי מצי למהדר תליא בזה דלתירוץ קמא מכיון דעקירה צורך הנחה ואי אפשר בלא עקירה, לכן כל הפעולה מהתחלת העקירה עד גמר ההנחה יש בה חיוב מיתה כיון שאם יפסיק רגע אחת לא יהי' חבור בין העקירה לההנחה לכן כל הזמן הוא בחיוב מיתה, ולכן גם במעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו אף דקריעת השיראין לא היה ע"י תחלת העקירה מ"מ אמרינן בזה קלב"ם, אבל לתירוצא בתרא דתליא באי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר, פטורא דקלב"ם אינו אלא אם משעת עקירה בא עיקר חיוב המיתה והממון, דאז אמרינן עקירה צורך הנחה דזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו הלא כל חיוב המיתה והממון הוא ע"י הזריקה דאף דלא נגמר חיוב המיתה עד ההנחה מ"מ בעקירה כבר נתברר חיובו, ולכן שפיר קלב"ם ומה דהוצרך להשמיענו הוא דלא נימא דכיון דלא נגמר חיוב מיתה עד ההנחה נוכל לחייבו עכשיו בממון לזה אשמעינן דעקירה צורך הנחה, אבל במעביר סכין כיון דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר א"כ בשעת העקירה לא בא עליו גרם חיוב הממון, ומה דבא חיוב הממון בין עקירה להנחה בזה לא נפטר משום קלב"ם.
ועכשיו מיושב שפיר ואפשר דלזה כיון המאירי דגבי מכירה בשבת דאמר הלוקח להמוכר זרוק גנבותיך לחצרי ותיקני לי גנבותיך אף דמעשה המכירה עשה בזריקת הגנבה להחצר מ"מ עיקר המכירה נגמרה מכי מטא לאויר חצרו ואם הגנב המוכר יחזור בו אחר הזריקה בפני העדים שראו הזריקה ויאמר שהוא חוזר מהמכירה הלא תתבטל המכירה ולא יתחייב בדו"ה, ונמצא דכאן אף שבא ע"י זריקה מ"מ הוי כמו מעביר סכין ברה"ר דהכא נמי אי בעי לאהדורי מצי מיהדר, דאף דלא מצי מיהדר מחיוב שבת אבל מצי מיהדר מחיוב ממון ואנן בעינן כדי שיהיה קלב"ם שיתברר בשעת העקירה בין חיוב הממון בין חיוב המיתה ולכן שפיר דלא אמרינן עקירה צורך הנחה כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד אי בעי לאהדורי וכמש"כ המ"מ.
ובדרך קצרה י"ל דזרק חץ וקרע שיראין כיון דס"ל דמעביר חייב עיקר הזריקה היא המחייבת בין לחיוב שבת בין לקריעת שיראין אבל בזרוק גנבותיך לחצרי אין עיקר הזריקה היא המחייבת אלא מעשה המכירה שהיא רק בשעה שהגיע לאויר חצרו דאף דתחלת מעשה המכירה היו ג"כ בשעת זריקה אבל עד שהגיע לחצר לא היה אכתי מכירה כלל והיה יכול לחזור וכמש"כ ולכן עיקר חיוב המכירה היא רק בשעה שהגיע לאויר חצרו וכנ"ל: