אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה טז

הלכה יב

הגונב ברשות הבעלים הואיל והגנבה עדיין היא ברשותם פטור מן הכפל, וכן אם טבח ומכר שם ברשותם פטור ואם הגביה הגנבה נתחייב משום גונב אע"פ שעדיין לא הוציאה מרשות הבעלים, כיצד גנב טלה מן הדיר והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב, נתנו שם בבית הבעלים לבכורת בנו או לבעל חובו או לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו זה (שנותן) [שניתן] לו ומת פטור השומר. הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר או בעל החוב שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו.
השגת הראב"ד: לא הוציאה מרשות הבעלים וכו'. א"א נראה מדבריו הא דקתני במתני' הגביהו השומר חייב כפל לבעלים קאמר לפי שהוא גנב וא"כ היכי שמעינן מיניה תקנו משיכה בשומרים והלא משום גנב הוא חייב ולא משום שומר אלא ודאי הא דמוקמינן לה בשומר לא בנתנו בבית הבעלים קאמר ואף לאו בגנב אלא מילתא באפי נפשיה קאמר.
כתב המ"מ וז"ל, נראה שדברי רז"ל ודאי הם כשידעו השומר או הבע"ח שהוא גנבו ואע"פ שהגונב מאחר הגנב פטור וכו' כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגנובין מרשות הבעלים וכו', ומפרש רז"ל פטור וחייב על המושך או המגביה והוא בע"ח או השומר, וכן הוא מפרש הבעיא האמורה בגמ' תקנו משיכה או לא דפירוש משנתנו קא מיבעיא להו אם תקנו משיכה בשומרין שיתחייב השומר בשמשכה בתשלומי כפל או לאו ואסיקנא ממשנתנו דתיקנו, ויש במשנתנו פירוש אחר דחייב ופטור על הגנב הוא, וכן יש פירושים אחרים נכונים מזה בבעיא זו וזה דעת ההשגות עכ"ל, ומשמע מדברי המ"מ דרוצה לפרש דעיקר הבעיא דתיקנו משיכה בשומרים הוא לענין זה גופא שאם השומר נטל מבית הבעלים דבר הגנוב שיתחייב כפל והוא פי' דחוק דהא בב"מ דף צ"ט מייתי מימרא דר"א דתיקנו משיכה בשומרין על הא דאר"ה השואל קורדם מחברו ומוכח דהוא לענין עיקר דיני שומרים, ואם יש מקום להשוותם ולומר דתליא זה בזה, א"כ בחנם דחק המ"מ דעיקר הבעיא הוא לענין כפל.
ומש"כ המ"מ ויש במשנתנו פי' אחר דחייב ופטור על הגנב הוא, זהו כלשון ב' שברש"י ומש"כ וכן יש פירושים אחרים נכונים מזה בבעיא זו וזה דעת ההשגות, לא הבנתי דבריו, דאם כוונתו לפרש, דהבעיא הוא לעיקר דיני שומרים, הלא כן הוא גם לפי' ב' שברש"י ולמה כתב דזהו דעת ההשגות דהוא כפי' א' שברש"י, ואם כונתו בפי' משנתנו, דפירושו של הראב"ד הוא כפי' א' שברש"י למה כתב בבעיא זו, ועוד למה כתב נכונים מזה, דהא רש"י דחה פירוש ראשון והמ"מ לא יישב קושיות רש"י על פי' זה.
ובדעת הרמב"ם דקאי אשומר לחייבו בכפל שהקשה הראב"ד דמה שייך זה לתיקנו משיכה בשומרים, בפשוטו צריך לומר דסובר דזה בזה תליא דאם תיקנו משיכה בשומרים ונעשה שומר להתחייב בדיני שומרים ע"י המשיכה אז הוי בזה קנין גנבה להתחייב מתורת גנב, אבל אם לא תיקנו משיכה בשומרים ולא נתחייב שומר באחריות עד שיכניסנה לרשותו, לא נתחייב בחיובי גנבה, דבשלמא גנב דעלמא משהוציא מרשות הבעלים נעשה גנב כיון שרצה לגנוב ולהכניסה לרשותו, אבל שומר זה שלא רצה לגנוב וגם לא נתכוין לזכות בשביל הגנב, ולכן לא נתחייב מתורת גנב, והדברים מבוארים בפיהמ"ש להרמב"ם וז"ל למד אותנו בזה ההלכה ב' עיקרים הא' כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו הדבר הגנוב ברשותו ויקנה אותו מדרכי קניית המטלטלין, והב' כי ד' שומרים אינם קונים אותו הדבר הנתן להם לשמור לענין שיהי' חייבין בשמירתו ויתחייב כ"א מהם בדינים המיוחדים להם כמו שיתבאר אם לא קנו אותן המטלטלין באחד מן הדרכים שנקנים בהם המטלטלין במו"מ, וזהו מה שאמר תקנו משיכה בשומרין כדרך שתקנו משיכה בלקוחות עכ"ל, ומבואר בדבריו דתיקנו משיכה בשומרים הוא לענין שיתחייבו באחריות שמירתם.
ובתוס' כתבו דזה פשיטא דמשעת משיכה מתחייבים אלא דמיבעי ליה לענין שואל ושוכר אי מצי בעלים למהדר, וכמו דאר"ה בב"מ דף צ"ט דשואל קורדם מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו, ומייתי דמדחייב גנב אמשיכת שומר, ש"מ דמשיכה גמורה היא שאין יכול לחזור בו דאם היה יכול לחזור בו לא הי' מתחייב במשיכתו, ודבריהם צריכים ביאור דכיון דסוברים דבשביל זה דהשומר מתחייב במשיכתו בחיוב אחריות השמירה, לא מהני שיתחייב הגנב בכפל ודוקא בשביל זה דקנו השואל והשוכר שאין הבעלים יכולים לחזור, וא"כ מה מהני זה לענין ש"ח דהא במתני' קתני נמי ש"ח. וראיתי להיש"ש שכתב דכמו דבשואל מהני לענין חזרת המשאיל ה"נ בש"ח דנים לענין חזרת השומר, ואין הדבר ברור והוא תלוי במחלוקת הראשונים אם הנפקד אינו יכול לחזור כשהפקידו לזמן, עיין בסי' רצ"ג סעיף ג' בביאור הגר"א סק"ג.
ונראה דכונת התוס' דאי מהני לענין שואל שלא יוכל המשאיל לחזור בו אז אמרינן דמה דנתחייב שומר באחריות ע"י משיכה היינו משום דנכנס הפקדון ברשותו ע"י משיכה שיוכל לתבעו בלא הרשאה, וכמש"כ בפ"א מה' נז"מ הל' א', אבל אם לא קנה השואל במשיכה לענין חזרה אכתי לא נעשה הפקדון ברשותו עד שיגיע לחצרו דלא תיקנו משיכה לגבי שומרים. ומה דמהני משיכה להתחייב בשמירה היינו משום דסמכו הבעלים על השומר אלא דבלא מעשה כלל סוברים דלא נתחייב כיון דלא הי' להבעלים לסמוך על השומר בדבור בעלמא, ובאמת שיטת התוס' והרא"ש בב"מ דמתחייב בדבור בעלמא כשאומר הנח לפני, ולכן עיקר זה אם נכנס הפקדון ברשותו ע"י משיכה או לא תליא בדין תקנו משיכה בשומרים.
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה ונראה, בארתי בדעת התוס' בב"מ דף צ"ט דאי מהני לענין שואל שלא יוכל המשאיל לחזור בו אז אמרינן דמה דנתחייב שומר באחריות ע"י משיכה היינו משום דנכנס הפקדון ברשותו ע"י משיכה שיוכל לתבוע בלא הרשאה, אבל אם לא קנה השואל במשיכה לענין חזרה אכתי לא נעשה הפקדון ברשותו עד שיגיע לחצרו דלא תיקנו משיכה בשומרין והא דמהני משיכה להתחייב בשמירה היינו משום דסמכו הבעלים על השומר כיון שעשה מעשה, ובאמת שי' התוס' והרא"ש בב"מ דמתחייב בדבור בעלמא כשאומר הנח לפני, והנה צ"ע דלפי"ז נסתרו דברי דא"א לומר דזה בזה תליא דהא להלכה קיי"ל דתיקנו משיכה בשומרין לדין חזרה ומ"מ סוברים התוס' והרא"ש דבהנח לפני מתחייב ש"ח וע"כ צ"ל לד' התוס' דמה דמהני זה גבי ש"ח הוא כמש"כ אח"כ דתלוי אם נעשה השומר לענין שיוכל לתבוע בלא הרשאה. [עד כאן].
ולפי"ז לכאורה דהרמב"ם והתוס' אינם חולקים בפירושא דתיקנו משיכה בשומרים, ולדעת הרמב"ם ג"כ נוכל לומר דהאבעיא היינו לענין שלא יוכלו הבעלים לחזור לענין שואל ושוכר משום דקשה לומר דהרמב"ם מפרש דעיקר האבעיא הוא לענין חיוב אחריות דהא מתני' הוא בב"מ דף צ"ח דאם אמר לו השואל שלח ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו חייב וכמו שהקשו בתוס', אלא דאף דעיקר האבעיא הוי לענין דין חזרה מ"מ עכשיו דנפשט דתיקנו משיכה בשומרים, מטעם זה גופא נתחייבו השומרים באחריות, משום דע"י משיכה נעשה ברשותם.
אכן מלשון הרמב"ם בפיהמ"ש לא משמע כן אלא דמפרש כפירש"י דפי' תקנו משיכה בשומרים שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך, דהא כן הוא לשונו כי ד' שומרים אינם קונים אותו הדבר הניתן להם לשמור לענין שיהיו חייבין בשמירתו וכו', וכן הוא פי' הראב"ד בהשגות וכמו שהביא הרשב"א שיטתו בפירושיו דבעי אי תקנו משיכה בשומרים כלומר ולא נתחייב באונסין עד שימשוך או דילמא מכיון שקבל עליו נתחייב בשמירתו, וכדאמרינן בהשואל פרה במשיכה ובעלים באמירה מי נימא דפרה באמירת בעלים, והנה פי' זה צריך ביאור, דלפי"ז דתיקנו משיכה בשומרים היינו שלא יתחייב השומר במשיכה עד שימשוך, וא"כ אין זה מענין תיקנו משיכה בלקוחות דהתם התקנה הוא שיועיל המשיכה לקנות, ואין לומר דהתם נמי הי' התקנה שלא יועיל קנין כסף דזה דחוק שאינו מענינא כלל דהתם הוא תקנה שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומה שייך זה לדיני שומרים.
ונראה דהאבעיא אי תיקנו משיכה בשומרים הוא דזה ודאי דשומרים מתחייבים משעת משיכה וכדתנן במתני' בב"מ דצ"ט אמר לו השואל שלח וכו', וכמו שהוכיחו בתוס' אלא דאי אמרינן דבשומרין לא תיקנו חכמים קנין משיכה להתחייב בשמירה, א"כ ע"כ עיקר דין שמירה מתחייב באמירה ורק דלא נתחייב אלא משיצא מרשות הבעלים ומכשיצא מרשות הבעלים ע"פ השומר חייב, ואם נימא דתקנו משיכה בשומרים נאמר דמה דחזינן במתני' דב"מ דע"י משיכה נתחייב השומר היינו משום קנין משיכה אבל בדבור בעלמא לא נתחייב, ובזה באמת יהי' תלוי דין הנח לפני אם צריך דוקא שיניחו ברשותו וכן הוא שיטת הרמב"ם, או דאפי' ברה"ר מכי הניחו לפניו וסמך עליו נתחייב השומר משור דעכ"פ יצאה מרשות הבעלים על פיו וזהו דעת הרא"ד בב"מ, אלא דקשה לי פי' זה דהא זהו פלוגתא דרב ושמואל בב"מ דף צ"ט בהא דתנן ביד עבדו של משאיל ופריך יד עבד כיד רבו ואמר שמואל בעבד עברי, ורב אמר לעולם בעבד כנעני ונעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבוא וגם שם חולקים הרמב"ם והרא"ש, דהרא"ש פוסק כרב וכתב דשמואל נמי לא פליג על רב, והרמב"ם פוסק כשמואל דדוקא בעבד עברי, ובאמר לו הכישה במקל והיא תבוא לא נתחייב, וזהו עיקר יסוד המחלוקת אם צריך דין משיכת השומר או דנתחייב בזה שיצא מרשות הבעלים ע"פ השומר, וא"כ מאי בעי אמימר כיון דהוא פלוגתא דרב ושמואל, ואפשר כיון דהרא"ש סובר דשמואל נמי לא פליג על רב א"כ זהו גופא דבעי אמימר דאם שמואל פליג על רב ודאי הלכתא כשמואל, וכמו שפסק הרמב}"ם אלא דמיבעי ליה דילמא לא פליג שמואל ושומר מתחייב בדבורא משהוציאו הבעלים הפקדון מרשותם על פיו.
ואף דבדברי הרמב"ם והרשב"א מבואר להדיא דהחדוש בדין תקנו משיכה בשומרין הוא דאין השומרין מתחייבין אלא במשיכה, ומבואר להדיא בדברי הרשב"א דהאבעיא דילמא מתחייב בדבור בעלמא, יש לבאר דבאמת החדוש מתקנו משיכה בשומרים הוא שדין משיכה יועיל לקנין שומרים, אלא דאם היינו אומרים דבדין שומרים ליכא קנין משיכה ושוכר או שואל לא קנו עד שיביאו לחצרם, א"כ ע"כ מה דתנן בב"מ פ' השואל דע"י משיכה נתחייב הוא משום דלא צריך קנין משיכה ובדבורא נתחייב, ומה דצריך משיכה היינו שיצא מרשות הבעלים על פיו, וכשיטת הרא"ש דבהכישה במקל והיא תבוא ג"כ נתחייב, אבל אם תיקנו משיכה בשומרים לעינן קנין שוכר או שואל אז נאמר דגם לענין חיוב שומרים להתחייב באונסין דתנן דנתחייב ע"י משיכה היינו נמי ע"י קנין משיכה, וממילא נימא דבדבורא לא נתחייב כלל אפי' יצא מרשות הבעלים על פיו.
ובבאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סובר דמשנתנו הוא לענין כפל ומ"מ שייך זה להא דתיקנו משיכה בשומרים וכמו שכתבנו, והראב"ד סובר דאם הוא לענין כפל לא שייך למיפשט ממתני' דתיקנו משיכה בשומרין, נראה דהוא עפמש"כ בפ"א מה' נז"מ הל' א' דהרמב"ם סובר דהדבר הנפקד נקרא שהוא ברשותו של השומר ויש להשומר דין בעלות עליו, והראב"ד אינו סובר כן ע"ש שבארתי זה משלשה מקומות שחולקים בזה, ולכן נוכל לומר דגם בכאן חולקים בזה, דלשיטת הרמב"ם דנעשה הדבר ברשותו של השומר שפיר פשטינן ממתני' דתקנו משיכה בשומרים, דמש"ה נתחייב השומר בכפל משום גנבה כיון דע"י קנין המשיכה נעשה השור ברשותו, אבל לשיטת הראב"ד דאינו סובר דנעשה הפקדון ברשותו של השומר, א"כ אין שייכות לדין כפל דגנבה מה דנתחייב ע"י משיכה בחיוב שמירה ובאחריות הפקדון.
אכן על מה שכתבתי בדעת הרמב"ם דמה דפשיט ממתני' דקתני משיכה בשומרים היינו מדמחייב השומר בחיוב כפל יש להעיר מהא דדף צ"ח בזורק מטבע של חבירו לים הגדול דאי שקליה בידיה מגזל גזליה השבה בעי מיעבד ומוכח דנעשה גזלן אפי' לא רצה לגזול לעצמו וא"כ אפי' אם לדיני שומרין לא היה מועיל משיכה מ"מ הוא גנב שהוציא הגנבה מרשות הבעלים, ואף דלא נתכוין להוציא לעצמו אלא בשביל הגנב יתחייב משום גנב, ואין לומר דזה דוקא לדין חיוב קרן דגזלה, אבל לדין כפל דגנבה בעי שיתכוין לגנוב לעצמו ויקנה בדיני קניני גנבה, דמלבד דלא מצינו חלוק בזה בין גנבה לגזלה, הא אפי' נימא כן לא יתיישב דבמתני' בסיפא לא מיירי אלא בדיני חיוב קרן דהא קתני ומת, ואם לחייבו בכפל אין נ"מ במה שמת ואף דבודאי חייב כפל מ"מ אין להוכיח ממתני' כיון דלא מיירי מחיוב כפל אלא מאחריות חיוב הקרן.
והנה בפ"א מהל' נז"מ בארתי במה דחידש גיסי הגאון שי' בס' לבוש מרדכי לחלק בין לקחו בידו ובין משיכה דמה דאיתא בדף צ"ח היינו דוקא בנטלו בידו, אבל ע"י משיכה צריך דוקא שיתכוין לקנות, וזהו דאמר בירושלמי הוציאוה לאבדה פטורים, וכתבתי שם דמהא דמגרר כיס דאוקמו בסנהדרין דשדינהו בנהרא מוכח דאפי' בהוציאו לאבד נתחייב בחיובי גזלה והא דירושלמי היינו דוקא לענין חיובי נזקין ע"ש שבארתי בארוכה, אכן עכשיו נראה לי דאיברא דהוציאוה לאבדה חייבין בחיובי גזלה כיון שהוציאו מרשות הבעלים היינו דוקא היכי דדין הגזלה נעשה ע"י ההוצאה מרשות הבעלים, אבל היכי שלא הוציאו אלא הגביה, דאז הגנבה או הגזלה לא נעשה אלא ע"י קנין ההגבהה בזה צריך דוקא הגבהה של קנין, ולפי"ז יהי' ראיית הגמ' דתיקנו משיכה בשומרים מהגביהו ולא מהוציאו מרשות בעלים דבהוציאו בודאי חייב אפי' שלא בדרך קנין, אבל הגביהו אינו חייב אלא בדרך קנין, ולכן מוכיח מזה דתיקנו משיכה בשומרים ומהני הגבהה זו לענין קנין של שומרים לכן מהני לחייבו משום גנב, אבל בלא זה כיון דלא רצה לקנות לעצמו אין כאן הגבהה של קנין.
אולם במה שהבאתי שם דברי גיסי שי' שהוכיח מהא דאמרינן גבי מנסך מדאגבהה קנייה דגוזל ע"מ לאבד חייב, וכתבתי שם דכיון שעשה רצונו לא הוי לאבד, ראיתי אח"כ דרש"י פי' להדיא שם שהגביה ע"מ לגזלו, וכן כתב שם הרשב"א דמ"ד מנסך קלב"ם אינו משום דלא סבר כר' ירמיה דמשעת הגבהה הוא דקנה משום דהגבהה צורך ניסוך, אלא דמיירי כשהגביה שלא ע"מ לקנותו, ולכאורה מוכח להיפוך דגוזל ע"מ לאבד לא נתחייב משום גזלן.
אבל לפימש"כ דיש חילוק בין משיכה מרשות חברו להגבהה, דהגבהה אינו מחייב אלא בדרך קנין, א"כ מיושב שפיר דגבי מנסך הא לא הוציא מרשות חברו אלא הגביה, ולכן הוא דוקא שהגביה ע"מ לקנותו, אמנם מדברי התוס' שם בב"ק דצ"ח שהקשו בהא דאדייה אדוייה נמי הא איכא הגבהה, מוכח דגם בהגביהו ע"מ לאבד נמי פשיטא להו דחייב, אך יש לומר דשם הגבהה זו הוי דרך הוצאה מבית בעלים או ממקום שמור שהיה מונח והוי דרך גזלה.
איברא דמש"כ הוא דלא כד' הפיהמ"ש שכתב להדיא דלא נתחייב הגנב עד שיביא אותו הדבר הגנוב ברשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי הקניות, אבל להלכה הוא באמת כמש"כ אף שלא פירש כן בפיהמ"ש משום דזה תלוי במחלוקת רב אחא ורבינא ובפיהמ"ש פי' אליבא דרב אחא דכן היה נראה לו יותר בפירושה של משנתנו, אבל בחבורו הא פסק להדיא כרבינא.
והנה בכתובות דף ל"א בפלוגתא דרב אחא ורבינא כתבו התוס' וז"ל אומר ר"י דאביי ורבא דאמרי תרווייהו בב"ב דף פ"ד דמשיכה לא קניא ברה"ר לא פליגי ארבינא דהא דאמר דקני להתחייב באונסין, אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי, וריצב"א נראה לו דפליג דהא בנתנה לבכורות בנו דסיפא איכא נמי למידק כדדייק רבינא דברה"ר נמי קנה, ולשון א' דרש"י איירי לענין קנין, ולשון ב' נמי הא מוכח בגמ' שאין לגנב להתחייב אלא במשיכה הראויה לקנין עכ"ל, אבל במה שבארנו בשיטת הרמב"ם דבהוציאו מרשותו לא צריך גדר קנין וברה"ר נמי קנה, אין ראיה מסוגיא זו לסתור דברי רבינא דראיית הגמ' הוא מהגביהו דבזה כיון שלא הוציאו מרשותו וכל ההוצאה מרשות שיש בהגבהה הוא רק משום גדר קנין שבו, ולכן מוכיח שפיר דתקנו משיכה בשומרים וכנ"ל.
אכן לדעת הריצב"א דאינו מחלק בין משיכה להגבהה יקשה מה שהקשינו למעלה דמאי גרע מגוזל ע"מ לאבד, ונראה דלשיטתו באמת נצטרך לחלק בין יד למשיכה ונאמר דדוקא שקליה בידו חייב ע"מ לאבד, ומה דמוקי בסנהדרין דשדינהו בנהרא שהוכחתי דגוזל ע"מ לאבד ע"י משיכה נמי חייב יהיה כרבינא דאפי' ברה"ר נמי חייב.
והנה במה שכתב כאן הרמב"ם הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר או בעל החוב שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו מוכח דאם הוציאו הגנב מרשות בעליו פטור בין השומר בין הבע"ח, ומוכח דאף שהבע"ח עשה הכנסת רשות מ"מ לא נתחייב, וזהו דלא כדברי הרא"ש שהביאו הטור ריש הלכות גנבה הבאתי דבריו למעלה דאם השני נתכוין לקנות נתחייב בחיוב גנבה אפי' כבר נתחייב הראשון.
ונראה דהרמב"ם והטור הולכים בזה לשיטתם. דהרמב"ם דפוסק כרבינא דסובר דעיקר דין גנבה וגזלה הוא הוצאה מרשות הבעלים, ולכן היכי דכבר הוציאה הראשון אינו מתחייב השני בחיוב גנבה וגזלה ואף שהכניסה לרשות שלו משום דאין ההכנסה חיוב הגנבה והגזלה אלא ההוצאה. אבל הרא"ש והטור לשיטתם דפוסקים כרב אחא כמו שיבואר בפ"ג דדוקא בהכנסה לרשותו מתחייב הגנב, וכיון דעיקר הגנבה והגזלה הוא ההכנסה לרשותו, א"כ גם השני שגונב או גוזל ומכניס לרשותו שפיר מתחייב בדין גנב וגזלן.
ובמה שבארנו דלדעת הרמב"ם עיקר דין גנבה וגזלה הוא הוצאה מרשות הבעלים וזהו טעמא דמתחייב בהוציאו לרה"ר, ולפי"ז אם משכו ברה"ר גופא אינו מוכח דמתחייב דבזה נוכל לומר דכיון דלא הוציאו מרשות הבעלים, ומטעם משיכה באנו לחייבו כמו בהגבהה דמתחייב אפי' הגביה ברשות הבעלים, א"כ נוכל לומר דמשיכה לא מהני אלא בסימטא אפי' בגנבה אפי' לרבינא ובגמ' בדף ע"ט ע"ב ראוהו שהטמין בחורשין וכו' והא לא משך אר"ח שהכישה במקל וכן הוא ברמב"ם בפ"ב הט"ז ומוכח דמשיכה מהני ביער דלכאורה הוא רה"ר, אבל ראיתי שהרשב"א כתב וז"ל שהכישה במקל וכו' פי' הראב"ד ז"ל דקמ"ל דיער מקום משיכה ואינו מחוור בעיני דפשיטא דלא גרע מסמטא עכ"ל, ולכאורה הי' אפשר להוכיח להיפוך דבעינן דוקא סמטא, אך באמת אינו הוכחה דבדברי הראב"ד י"ל דסובר דהוא רה"ר וקמ"ל דמהני משיכה ברה"ר, ואם נימא דכונתו דקמ"ל דיער אינו רה"ר אפשר דאזיל אליבא דרב אחא דמשיכה לא מהני.
והנה הרמב"ם השמיט עיקר דין גנבה ע"י חצרו דתניא בב"ק דף ס"ה ועוד בכמה דוכתי בידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ, והוא תימה רבה ולפלא שלא העירו נו"כ בזה, והנה בהא דסבר רבינא דבר"ה נמי קנה וכתבו שם בתוס' דאביי ורבא דאמרי דמשיכה קונה בסימטא ולא בר"ה לא פליגי אדרבינא ובב"ק דף ע"ט כתבו בתוס' דאין נראה לחלק בין קניית גנב לשאר קניות מדדרשינן לעיל גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין משמע דלא מיחייב אלא במקום שראוי לקנות כי היכי דדרשינן בגיטין ונתן בידה, ואין כונת התוס' דברייתא הוא דלא כרבינא דא"כ קשה מברייתא על רבינא, וכונתם רק להוכיח דרבינא אינו מחלק בין גניבה לשאר קניות, ולא יקשה למה לן לרבות חצר תיפוק ליה משום משיכה, דא"כ גם על רב אחא קשה דעכ"פ חצרו לא גרע מסימטא, וע"כ דעיקר קנין דקרא הוא חצר ומשיכה בסימטא הוי כמו שמכניסה לחצרו, ותוס' מוכיחים מברייתא דמשמע דמרבה בגנבה קנינים כמו בגט, וכיון דרבינא סבר דמהני משיכה ברה"ר ע"כ דפליג על אביי ורבא וסבר דגם בקנינים מהני, ולפימש"כ דגם לרבינא עיקר גנבה הוא מה שמוציא מרשות הבעלים, א"כ כשגונב הבהמה מרה"ר צריך לרבויי דחצרו קונה דהא לא הוציאה מרשות בעלים.
אכן אפשר דלאו דוקא כשהוציאה מרשות בעלים אלא דגם אם היא ברה"ר במקום דניחא לבעלים והוציאה משום מיקרי גנב, ולפי"ז אפי' אם יער הוי רה"ר לא קשה, דכיון שהוציאה משם ובפרט לד' הרמב"ם שפי' הטמין בחורשין שהטמין הבהמה וא"כ הוציאה ממקום שיחדו לה הבעלים זהו גנבה ולא בעינן דוקא חצר הבעלים, ולפי"ז ברייתא ע"כ דלא כרבינא דאפי' היתה הבהמה ברה"ר כיון שהכניסה לביתו לא גרע מהטמינה בין האילנות וחייב בלא קנין חצר.
איברא דרש"י בב"מ דף י' ע"ב פי' גגו חצרו וקרפיפו מנין שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב, ומשמע דרש"י פי' כן דאם הכניסה הגנב לחצרו למה לי קנין חצר תיפוק ליה משום משיכה וכמש"כ למעלה, אבל בתוס' בב"ק דף ס"ה פירשו להדיא גגו חצרו כלומר שהכישה במקל מחצרו של בעה"ב ונכנסה לגגו חצרו וקרפיפו, ומוכח דלא קשה להו דתיפוק ליה משום משיכה וכמש"כ, ואפשר עוד לומר דרש"י פירש כן בשביל רבינא דרש"י מפרש כמש"כ דלרבינא עיקר דין גנבה הוא הוצאה מרשות הבעלים ולאו דוקא מרשות הבעלים, אלא מכל מקום דניחא לבעלים שתהי' שם, ולכן פירש"י שנכנסה לחצרו ונעל שם דבזה לכו"ע בעי דוקא קנין חצר, אבל מד' התוס' בב"ק משמע דלא ניחא להו לומר דבזה מתחייב בדין גנב דלא עשה מעשה בעיקר הגנבה, ואף דכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין בב"ק דף ק"ה, אבל שם יליף זה מקרא דוכחש בה, ואפשר דמהך קרא לא ילפינן אלא לענין חיוב אונסין ולא להתחייב בכפל בדין גנב ועמש"כ בפ"ד הל' י"ז במה דצריך קרא לחייב טוען ט"ג, ולפי"ז נוכל לומר דהרמב"ם סובר דברייתא דלא כרבינא ולרבינא באמת לא משכחת לה קנין חצר בגנבה.
אלא דאכתי קשה דאיך אפשר לדחות ברייתא מפורשת דמייתי לה הגמ' בכמה דוכתי, ואם הברייתא דלא כרבינא הו"ל לגמ' למיפרך מינה על רבינא, ובב"מ מיירי רבינא גופיה ומתרץ אליבא דהברייתא.
ונראה ליישב אם כי הוא בדרך רחוק קצת אבל לחומר הקושיא נ"ל דהוא דרך נכון, דאפשר קנין חצר בגנבה בגונב מן הגנב דאין כאן הוצאה מרשות הבעלים ועיקר הגנבה הוא קנין הגנב, אלא דגונב מן הגנב פטור מכפל וקרא דמרבה גגו חצרו וקרפיפו מיירי בתשלומי כפל, ולדעת הרמב"ם כתבנו בפ"ב הל' ט"ז דגונב מן הגנב גם בקרן אינו מחוייב לבעלים, אולם בגמ' דף ס"ט אמרינן דמתני' דצנועין פליגא על מתני' דגונב מן הגנב פטור, ותליא בהא דר' יוחנן דאם אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו גונב מן הגנב חייב כפל, וא"כ אפשר דהך ברייתא סברה כמתני' דצנועין וגונב מן הגנב חייב כפל, ואף דלפי"ז ס"ל דגם כשהוא ברשות הגנב הוי ברשות הבעלים, דאין לומר דמודה דאינו ברשות הבעלים רק דיכול להקדיש, דא"כ אין ראיה דמתני' דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל פליגא אמתני' דצנועין, וע"כ דסבר הגמ' דלמתני' דצנועין לא ס"ל טעמא דאינו ברשותו כלל, אח"כ מצאתי שהקצוה"ח סי' רצ"א כתב כן.
אלא דמ"מ אפי' נימא דלא הוי אינו ברשותו כשהוא בבית הגנב אבל זה פשוט דגונב מן הגנב אין גדר חיוב הוצאה מרשות הבעלים, דעכ"פ לא הוציא מרשות הבעלים ואין שום נ"מ לבעלים אם הוא אצל גנב זה או זה, ולכן אם גונב מן הגנב חייב ע"כ הוא משום קנין הגנב ולא משום ההוצאה, ולכן שפיר דלמתני' דצנועין דסברה דגונב מן הגנב חייב כפל איצטריך רבויא ומה דפריך בגמ' מהך ברייתא ובב"מ מיירי רבינא גופיה ומשני להך ברייתא הוא משום דעכ"פ למתני' דצנועין הוי דרשא דברייתא שפיר, ושפיר פריך ומתרץ עלה, אבל הרמב"ם להלכה דסבר כרבינא וגם גונב מן הגנב פטור שפיר השמיט לקנין חצר דגנבה, דאין נ"מ דעיקר תליא בהוצאה מרשות הבעלים, ואף דקנין גנבה נמי מחייב כמו הגבהה בחצר הבעלים, מ"מ כיון שהכניס הגנב לרשותו כבר יש כאן הוצאה מרשות הבעלים ולא צריך לקנין חצר וכנ"ל:
-השמטות ומלואים-
הנני מעתיק מה שהשבתי לח"א הרב הגאון הנעלה מו"ה אליעזר מנחם שך שי' בענינים מחלק ב' על מש"כ אלי.
בפ"ב מה' גנבה הל' ט"ז בד"ה והנה, במה שהוכחתי מד' הרמב"ם דהשני לא נתחייב בחיובי גנבה, יש לדחות דמה שכתב הרמב"ם מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו זהו לחייבו גם בכפל וכתבתי זה בפי"ד מה' גזו"א, רק ממש"כ ליישב מה שהשמיט הרמב"ם דין דגגו חצירו וקרפיפו יש לומר כאן בדעתו:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה