אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ו

הלכה ד

הגונב משל אביו וטבח או מכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי דו"ה, ואם מת אביו ואח"כ טבח או מכר משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי דו"ה, גנב וטבח או מכר ואח"כ הקדיש משלם תשלומי דו"ה, ואם הקדיש ואח"כ טבח או מכר אע"פ שהקדישו קדשים קלים משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה בד"א בשהקדיש אחר יאוש אבל אם הקדיש לפני יאוש אינו קדוש ואם טבח או מכר משלם תשלומי דו"ה.
השגת הראב"ד: ואח"כ הקדיש וכו'. א"א קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדק הבית משלם דו"ה מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט עכ"ל.
כונת הראב"ד הוא מהא דתניא בדף ע"ט דגנב והקדיש משלם דו"ה ואמר ע"ז בגמ' דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. וע"כ דמיירי בקדשי בה"ב וכן כתבו שם בתוס'. והמ"מ כתב דהרמב"ם לא ניחא ליה לחלק בזה דעל מתני' אמר בגמ' דלא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ואיך יאמרו בגמ' שתי לשונות סותרים זא"ז ולא יבארו החלוק שביניהם. ע"כ נראה לו דהוא מחלוקת וברייתא פליגא אמתני' והלכה כמתני'. ודברי המ"מ אינם ברורים דבגמ' בדף ע"ו אמר ודקא קשיא לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. ופירש"י מעיקרא תורא דראובן קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב. ומשמכרו קרוי על שם לוקח. אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני. וזה ודאי לא שייך אלא בקדשי מזבח. אבל בקדשי בה"ב ודאי לא שייך זה וליכא כלל סברא אמאי לא נימא מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים.
וסבור הייתי לומר דטעמא דבקדשי בה"ב לא הוי ההקדש כמכירה הוא משום דיש להבעלים רשות לפדותו ולזה קיימא ואין מי שיעכב בידם. ולכן אף שצריכים לשלם כסף מ"מ לא דמי למכירה דהגוף נמכר ואינו יכול לפדותו. ומה דצריך הגמ' לטעמא דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן הוא בקדשי מזבח. דכ"ז שהוא תם אינם יכולים לפדותו. ואף דבאמת פסול לקרבן דקרבנו ולא הגזול מ"מ ודאי קודם שיומם א"א לפדותו וירעה עד שיסתאב. אלא דמלבד דאין הסברה ברורה דגם פדיון מקדשי בה"ב הוא כמו קנין מחדש, וכמו שכתבו התוס' בפסחים דף מ"ו דלא שייך הואיל ואי בעי פריק כמו דלא שייך הואיל ואי בעי קני. מלבד זה הא לפי"ז לא נוכל לומר דהוא מטעם אחד. וכדברי המ"מ דהרמב"ם סובר דליכא חלוק. דעכ"פ טעמא דאמר בגמ' בקדשי מזבח דלא אמרינן מה לי מכרו וכו'. לא שייך בקדשי בה"ב וא"כ פשוט דיש לומר דגנב והקדיש דאמר בגמ' מה לי מכרו הוא בקדשי בה"ב ומהיכי תיתי נאמר דברייתא פליגא אמתני'.
ונראה דטעם הרמב"ם דסובר דאפי' קדשי בה"ב לא אמרינן מה לי מכרו הוא מטעם אחר משום דכמו דאם הפקיר הגנב ודאי אינו חייב דו"ה דהפקר לא הוי כמכירה כיון שלא מכר לשום אדם והבעלים זכאים בו כמו כל אדם. ה"נ הקדש אף דאמרינן ע"ז רשות הקדש ורשות גבוה ובי גזא דרחמנא מ"מ כל עניני הקדש הכל הוא בשביל ישראל ובהמ"ק בעצמו הוא בית המקדש של ישראל וכל מה שהוקדש אליו הוא בשביל ישראל. ולכן נאמר דמה דאמרינן מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אין הפי' כמו דפירש"י דקאי על הגנב אלא דקאי על הבעלים דאפי' קדשי מזבח מכיון שאנו רוצים לומר דהוי מכירה להקדש אמרינן דכל ההקדש הוא של ישראל ויש להבעלים בזה זכות כמו לכל ישראל ואין אחר ששייך לו כל הבהמ"ק וכל הקרבנות ולכן לא הוי כמכירה. ומה שהקדש למזבח הי' שייך להגנב זכות כפרה אם הי' קרבן כשר זה ודאי לא שייך לומר דהוי כמכירה דא"כ הוא ברשות הגנב. ובכמה דהוי מכירה להקדש הוא מכירה לכל ישראל. ולכן שפיר דאין שום נ"מ בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב וברייתא ודאי פליגא אמתני' וכנ"ל.
אח"כ ראיתי דהרמב"ם במלחמות פ' הגוזל ומאכיל כתב דהרי"ף אינו סובר לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב וכתב ראי' לדבריו מירושלמי פ' מרובה הל' ד' ר' יוסטא בר מתון שאיל הפודה כלכלה מן הגזבר מהו שתטבל למעשרות השיב רשב"ל והא תנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דתימר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח, והרי הקדש של כלכלה של בה"ב הוא וקאמר שאינו כמקח שקובע למעשרות ומייתי לה ממתני' אלא הקדש בה"ב נמי, למתני' אינו כמכר עכ"ד הרמב"ן, ולבאר הענין נביא סוף ד' הירושלמי דאמר שם מילתיה דר"ל אמרה מכירה כפדיון אמר ראוי הוא לפדותו ולאכלו, והפ"מ מפרש דהא דאמר מילתיה דר"ל אמרה הוא קושיא ממה דסבר ר"ל בפ"ה דמעשרות בהא דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דר"ל סבר אינו טובל ור' יוחנן סבר טובל ומקשה שם מהא דהקדישן עד שלא מרחן ומרחן הגזבר ואח"כ פדאן ואמר דיד הגזבר כיד אחר דמיא וא"כ הוא כמקח אמר ראוי הוא לפדותו ולאכלו ומשני דלענין זה אמרינן כיד אחר דמיא דמירוח ביד הגזבר לא הוי כמירוח ביד בעלים לאסרן לאכול מהן עראי משום דיכול לפדותן.
ודברי הפ"מ תמוהין בתחלתן ובסופן דבעצמו פי' שם להיפוך דלא גרסינן איתביה ר"ל לר"י אלא ר"י לר"ל, ור"ל השיב דגזבר הוא כבעלים וגם בעיקר הדברים לא שייכים לכאן, דהחקירה שם אם גזבר כבעלים או גזבר כאחר אינו הכונה אם הוא כבעלים הראשונים, אלא הוא שאלה בכלל אם גזבר לגבי הקדש יש לו דין בעלים, ונ"מ אם יכול לעשות מירוח לשיטת ר"ל דצריך גבי מירוח דוקא שיעשו הבעלים או מדעתן. וגם אין השאלה שם אם מירוח של הגזבר יועיל לאסרן לאכול מהן עראי אלא להיפוך אם מירוח של הגזבר מועיל אז יהיו הפירות נפטרים מדין מירוח הקדש. ואם אינו מועיל הוי כמו הקדישן ופדאן קודם מירוח. ועכ"פ לא שייך שאלה זו אם גזבר כבעלים או גזבר כאחר לכאן דגם אם הוא כבעלים אינו כבעלים הראשונים אלא כבעלים דהקדש והוא פשוט.
ובגה"ש פי' דכונת הירושלמי לדחות מה דבעי למיפשט ממתני' דפדיון אינו כמכר דלעולם פדיון כמכירה ומה דלא מחייבינן דו"ה על הקדשו משום דראוי הוא לפדותו. וכמו דאמרו בירוש' פ"א דמעשרות ה"א במה דאמר דהפקיר קמה וזכה פטור ממעשרות והקדיש קמה ופדאה חייב. מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש לא יצא ידי הגזבר פי' דהפקר כיון דיצא מיד בעלים לא קרינן ובא הלוי שידך וידו שוין אבל בהקדש אף שיצא מיד הבעלים אבל לא יצא מיד הגזבר. אמר ר' אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה את ראשון. פי' שבשעת פדיון אומרים לבעלים פתח אתה ראשון כדתנן פ"ח דערכין. ולכן מקדיש אינו כמוכר מאחר שהוא קודם לכל אדם לפדות. אבל בפודה יצא ההקדש כולו מיד ההקדש. ומזה כתב בטעמא דשיטת הרמב"ם דבקדשי בה"ב פטור מדו"ה דאומרים לו פדה את ראשון. והוכיח מכאן כהרמב"ם וכבר הוכיח זה הרמב"ן כמו שהבאנו. ולא הבנתי כונת דבריו אם כונתו על הבעלים ממש כמו דמשמע מלשונו ודאי לא שייך כאן הא דאומרים לבעלים פדה ראשון כיון דלא הבעלים הקדישו אלא הגנב ויצא מרשות בעלים ביאוש ושינוי רשות מנלן דיוסיפו הבעלים חומש. ואף דיאוש לחודיה לא קנה ונמצא דכשנכנס לרשות הקדש ע"י יאוש וש"ר הוי כמו שנכנס לרשות הקדש מרשות הבעלים דהא קודם שנעשה הקדש לא יצא מרשות הבעלים מ"מ לא מסתבר דבכגון זה יוסיפו הבעלים חומש דהא המקדיש כתיב. ויותר מזה דרשינן המקדיש ולא המתפיס וא"כ כ"ש היכי שהוא לא הקדיש כלל. ואם כונתו על הגנב שהקדיש דהוא מוסיף חומש ואומרים לו את פדה ראשון ולכן הוי כמו שלא נמכר. גם זה אינו מבורר דלכאורה גנב אינו בעלים אפי' אחר יאוש ורק ההקדש חל משום יאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי השם. ויש מקום להאריך בזה ונבאר במקום אחר, אך עיקר פירושו של הגה"ש לא מסתבר דלשון מילתיה דר"ל אמרה אינו לסתור דבריו של ר"ל. וגם לשון ראוי לפדות ולאכול אינו שייך בגונב שור דאין אנו דנין עכשיו על אכילת השור.
ונראה דפי' דברי הירושלמי הוא כפשוטו דמדברי ר"ל אנו למדין דמכירה הוא כפדיון. משום דהי' אפשר לומר דאלו שני השאלות שתלאן ר"ל זה בזה היינו אם פדיון חשוב כמקח לגבי קביעת מעשר ואם הקדש הוי כמכירה לענין דו"ה הי' אפשר לומר דהם שני ענינים שאינם שייכים להדדי. דנוכל לומר דהקדש אינו בעלים מיוחדים דיהיה בזה גדר מכירה ואינו אלא תפיסת קדושה על הדבר שהקדיש ולכן אינו מכירה לענין דו"ה. אבל לענין מעשר שיהי' ע"ז דין קביעות כמו מקח יש לומר כיון דעכ"פ מקודם היה אסור לאכול וכעשה מעשה הפדיון אפשר לו לאכול שייך שפיר שיקבע למעשר כמו מקח דעיקר הקביעות למעשר אינו תלוי בדין שבין אדם לחברו אלא העיקר דכיון שבעת שלא היה שלו לא היה ראוי לו לאכול וכשקנה והכשיר הפירות לעצמו לאכילה הוקבעו למעשר. א"כ גבי פדיון מהקדש שפיר שייך ג"כ שיקבע למעשר. ולכן אמר בירושלמי מילתיה דר"ל אמרה והיינו דמוכח מדבריו של ר"ל דבזה אינו מסתפק כלל וסובר דמכירה הוא כפדיון והכונה דפדיון הוא כמכירה דודאי רשות הקדש הוא רשות מיוחד וכשפודה מוציא מרשות הקדש ומכניס לרשותו. וכן כשמקדיש מוציא מרשותו ומכניס לרשות הקדש. ומה דסובר דאינו קובע למעשר הוא משום דראוי היה לפדותו ולאכלו והכונה דלא חידש כאן מעשה קביעות בשביל דכל שעה הי' ראוי לכך ובדידיה תליא דהקדש עומד לפדיון. ולא דמי למקח דתלוי בדעת המוכר. וזהו דאמר ראוי הי' לפדותו ולאכלו דקאי על הכלכלה דאנו שואלין אם מותר לאכלה עראי. ומזה הטעם אינו חייב המקדיש בדו"ה משום דין מכירה דכיון דיש לו רשות לפדותו ובדידיה תליא לא דמי למכירה וכמש"כ מקודם. אך עכ"פ זה מבואר בדברי הירושלמי כדעת הרמב"ם וכמש"כ הרמב"ן:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה