אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה כ

הלכה יט

אם כן מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט הרי הן בטלים והוא אומר הן, ואחר כך אמר להם לכתוב ולחתום וליתן לה, ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלו.
כתב המ"מ מדברי הרשב"א ול"נ שאם מסירת מודעא על ביטול המודעא מבטל בטול המודעא, גם כשיאמר לשון זה מה הועיל, דדילמא אף הוא מסר מודעא גם על בטול כזה, וא"ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם, אף אנו נאמר דאפילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל, שהרי מבטל בלב שלם עכשיו כל מודעא שמסר, ודברי הרמב"ם באמת צריכים ביאור דמה בין לשון זה ללשון ביטול מודעא, וביותר דהרמב"ם בפ"י מהל' מכירה הלכה ח' בדין ביטול מודעא, כתב ואם אמר לעדי המודעא היו יודעין שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא ומודעי דמודעי שהכל בטל, ואיני אומר כן אלא מפני האונס שאתם יודעין, ואין בדעתי להקנות לזה האנס לעולם, הרי המכר בטל, ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שבארנו, הרי דלא כתב כלל תקנת דבר זה, ומוכח דבמכר סובר גם הרמב"ם כן דלא מהני תקנה זו, אלא דצריך ביאור מ"ש מכר מגט בזה.
והנראה בזה דהנה צריך ביאור בדברי הרמב"ם שכתב וזו היא מסירת מודעא על הגט, דהיינו במה שאומר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא, ולמה לא יהי' מסירת מודעא בגט, כמו במכר ומתנה שיאמר בפני שנים גט שאני כותב לאשתי הוא משום אונס, ואף דהיכי דידעינן באונסי' לא צריך מודעא אבל המודעא תועיל היכי שאין אנו יודעין באונסו, ולכן נראה לומר דהרמב"ם סובר דבאמת אינו מועיל בגט מודעא אחרת לבד מזו שיאמר גט שאני כותב בטל הוא, וטעמא דמילתא הוא עפמש"כ הרמב"ם בפ"י מהל' מכירה הל' ב' ג' וכל מודעא שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעא בד"א במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"ג שאינו אנוס הרי המתנה בטלה שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן, ולכן נראה דבגט אף דתלוי ג"כ לגמרי בהבעל, ואין האשה נותנת לו כלום מ"מ יש חילוק בין מתנה לגט, עפ"מ דאיתא בירושלמי גיטין פ' האומר הלכה א' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, אמר לי' תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, וצריך ביאור דברי הירוש' למה הוי הגט שלה קודם שתקבלנו, ואף דהמפרשים פירשו דילפינן מושלחה שהיא עושה שליח, מ"מ אכתי אינו מבואר דהא ר' מנא אמר בטעמא דמילתא שהיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, וצ"ב דלמה הוי זה שליחות בדבר שהוא שלה.
ונראה דכונת הירושלמי דבגט כיון שהבעל מחויב לאשתו בשכ"ו, אלא דאם יגרשנה נפטר, ולכן אם רוצה לגרשה הוי כמו שמקבלת דבר שהוא שלה, דזהו זכותה שאם רוצה ליפטר מחיובו אלי', צריך ליתן לה גט, ולכן גם כאן אינו דומה גט למתנה דבמתנה אין להמקבל שום דו"ד עם הנותן והכל תלוי בדעתו, ולכן אין הולכין במתנה, אלא אחר גילוי דעת הנותן ומהני מודעא אף שאינו אנוס כיון דמגלה דעתו שאינו נותן בלב שלם, משא"כ במכירה כיון דהוא דבר השייך להמוכר ולהלוקח, ולכן אף דאם לא ירצה המוכר להקנות לא יקנה הלוקח. מ"מ אין הולכין אחר דעתו במה שלא אמר להלוקח, ולכן כל זמן דלא ידעינן באונסי' לא מהני מודעה, ולפ"ז כמו דלא דמי גט למתנה דגט עושה שליח לקבל, משום דהוי כמו שעושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, דאם רוצה לגרשה מוכרח הוא ליתן גט, לכן גם לענין זה לא דמי למתנה, דבמתנה אם נותן לו ואינו בלב שלם אינו מגרע מהמקבל שום דבר, אבל בגט כשיתן גט לאשתו ויחזיק אותה זמן מה למגורשת ולא יתן לה שכ"ו, ואח"כ יודיע לה שלא גירשה בלב שלם, הרי גרע אותה קודם מחיובו, ולכן לא דמי כלל למתנה ואין הולכין אחר דעתו לבד, ולא מהני מה שיאמר מקודם בפני עדים שנותן הגט שלא ברצונו אם לא היכי שהוא באמת אנוס, ולענין זה דמי גט למכר, והיכי שהוא אנוס אינו צריך למודעא, דמה דצריך במכירה מודעא הוא משום דתליוה וזבין זביני' זביני, אבל בגט הא סגי לבטל באונס לבד.
ומבואר עכשיו מש"כ הרמב"ם וזו היא מסירת מודעא על הגט, דבגט לשיטתו הוי מסירת מודעא באופן אחר מבמכר ומתנה, דבמתנה הוי מודעא כשיאמר שנותן שלא ברצון, אבל בגט א"א דאם לא ידעינן באונסו באמת לא מהני דלא דמי למתנה שגם גילוי דעת מהני, ומה שאומר שהוא אנוס אינו נאמן, דהרמב"ם הא אינו מפרש הא דאמר בגמ' ואי דגיטא ודמתנה גלויי מילתא בעלמא כפי' הרשב"א דודאי הוי אנוס, ובעיקר סברת הרשב"ם דצריך להאמינו דאם אינו אנוס מי דחקו ליתן הגט והמתנה, כבר הקשו בש"מ דבגט שמא נתנו לו קרובי האשה מעות, ובמתנה שמא בקש ממנו אדם גדול שאינו יכול להשיב פניו. וכונתו דמ"מ אונס לא מיקרי, עכ"פ הרמב"ם אינו סובר דבגט ומתנה הוא ע"כ אנוס דהרי כתב להדיא במתנה אפילו אינו אנוס. ואם ידעינן באונסו ל"צ למודעא.
והנה הרמב"ן בחידושיו בב"ב דף מ' כתב ע"ד הרשב"ם וז"ל ולפי דעתי יפה כיון, שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל, אם נאמר בטל שליחות של סופר ועדים, כשחזר ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחין וכו' ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס, והלא לאחר כתיבה נמי אינו יכול לבטל גט עצמו שלא יהא מגרש בו לעולם, דאמר התם בהשולח נהי דבטלי' מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל דחוזר ומגרש בו, ואפי' אמר בפי' קודם שבא לידי שליח אני מבטל הגט לעולם לא אמר ולא כלום, ולאפוקי ממאן דמפרש דמסתמא לשליח הוא דקאמר ולא על הגט עצמו, אבל במפורש אפי' הגט נפסל עכ"ל, והנה מה שכתב ולאפוקי ממאן דמפרש זו היא שיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין הל' כ"א דאם הי' הגט ביד הבעל וכן אם פירש ואמר הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם, ולכן לשיטתו סובר דמהני ביטול הגט קודם כתיבה, וזה אינו בשביל שלא נתן הגט ברצון דזה לא מהני כמו שבארנו אלא מדין ביטול דמהני גם קודם כתיבה.
ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין שכתב מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט הרי הן בטלים והוא אומר הן, שהקשה הרשב"א דלמה יועיל הרי הוא יכול מקודם לבטל גם ביטול זה דהא הרמב"ם אינו סובר דבטול האחרון שמבטל כל הבטולים מועיל, וכן נבאר טעמא דלא כתב זה גבי מכירה, ונראה דלפמש"כ דמה שאינו נותן הגט ברצון כיון שלא הודיע זה להאשה אינו מועיל כיון שהוא אנוס, ומה דמהני ביטול קודם כתיבה הוא משום דביטול מהני מצד עצמו והוא חלות מיוחדת דיכול לבטל עצם הגט, כמו דיכול לבטלו אחר כתיבה א"כ מה דמהני כשמבטל מעיקרא כל בטול מודעא שיבטל בשעת נתינת הגט זהו ג"כ מגדר ביטול הגט, דכיון דמודעא הוא ביטול הגט וכשמבטל המודעה הוא בטול על הבטול, וכשמבטל מקודם ביטול המודעא הרי הוא כמו שאומר שהוא מבטל הגט כיון שאומר שמה שאבטל את בטול הגט יהי' בטל, וא"כ בלשון זה מפורש דבטול הגט יתקיים, אבל תקנת דבר זה שכתב הרמב"ם שהוא מבטל כל הדברים שמסר שגורמים כשיתקיימו לבטל גט, אם יבטל מקודם בטול זה אינו מפורש ביטול הגט, דהא לא בטל אלא דברים הגורמים, וכשמבטל בטולו של דברים הגורמים אינו מפורש בזה שמבטל הגט, ובפרט שהרמב"ם כתב לבטל גט ולא כתב לבטל הגט או לבטל גט זה, ונמצא שלא ביטל אלא דברים הגורמים לבטל גט בעלמא, וממילא כשמבטל בטול זה אינו מפורש כלל שמבטל הגט הזה, ואין כאן אלא גילוי דעת שאינו רוצה שיתקיים הגט, ואיברא דיש לדון דהא עכ"פ מבטל דברים אלו שיאמר אח"כ, וממילא יצא בטול גט, ע"ז נוכל לומר דבטול דברים לא מצינו כלל, ומצינו רק בטול גט שיכול לבטל את הכריתות.
ובזה אפשר לחלק מס"ת שאינו יכול לבטל כמו שהקשו התוס' ריש השולח, דס"ת כיון שנכתב לשמה, הרי היא ס"ת כשרה ואינה תלוי' בדעתו כלל, אבל גט צריך שיהי' עומד להיות ספר כריתות, וכשמבטלו ואומר שיהי' כחרס אינו עומד להיות ספר כריתות ובטל שם כריתות ממנו, והרמב"ם סובר יותר דגם מקודם יכול לבטלו, ולכן לא מהני לבטל בטול מודעא אלא באופן שלשון הבטול יהי' שהוא מבטל הגט, אבל כשהוא מבטל הדברים שאמר בתקנת דבר זה שאין בביטול זה מפורש לבטל הגט, לא מהני בטול על הדברים לבד, ואין לנו אלא גילוי דעת שאינו רוצה בהגט, וכבר כתבו בשיטת הרמב"ם דמה שאינו רוצה לא מהני גבי גט ונמצא שמה שבטל בשעת הנתינה הדברים הגורמים לבטל גט, זהו רק ידיעה שאינו רוצה בהם, וממילא שימסור מודעא קודם ויבטל, הבטול הזה אינו גדר בטול בפועל על הגט, אלא להודיע שאינו רוצה בהבטול, וזה כבר כתבנו דבגט לא מהני מה שאינו רוצה.
ומעתה מיושב שפיר מה דלא כתב הרמב"ם זו התקנה לגבי מסירת מודעא על מכר, דבאמת לא מהני דמסירת מודעא על מכר אינו מגדר ביטול, אלא שמודיע שאינו מוכר אלא מפני האונס, ולהוציא מדין תליוה וזבין זביני' זביני, שמגלה דעתו דלא גמר ומקני, א"כ מה יועיל כשיאמר זה, הא אינו אלא מפני האונס, ובודאי גם דברים אלו בטלין והמכר בטל.
והנה במה שכתבתי בבאור דברי הרמב"ם דבגט לא משכחת מודעא אלא בבטול הגט העירני ח"ג הגאון מוהריח"ס שליט"א דהא משכחת לה מסירת מודעא בגט שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דבזה הוי כבר כמו במכירה דאונס לבד לא מהני דהא אמר רוצה אני וכי מסר מודעא מהני, אלא דבאמת ברמב"ם בפרק ב' לא הוזכר דין זה דמהני מודעא בגט שכופין אותו.
והנה בערכין דף כ"א איתא אמר רב ששת מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודעא, פשיטא ל"צ דעשאוה ואירצו, מהו דתימא בטולי בטלי' קמ"ל, דא"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל לי' למודעא, ודברי הגמ' צריכין ביאור במה דאמר לא צריכא דעשאוה ואירצי דודאי זהו דין מודעא שמוסר מודעא על גט שיתן אח"כ, ולא אמרינן דכשנתן אח"כ בטלי' למודעא, אך הבאור הוא דדין רוצה אני דצריך שיאמר כשכופין אותו, יש להסתפק אם הכונה שיאמר שרוצה גם בלא כפי', או דהכונה דע"י הכפי' כבר נתרצה, והיינו דאף דאם לא היו כופין אותו לא הי' רוצה, אבל לאחר שכפו אותו מרוצה שיתקיים הגט, וזהו סגי להיות רצון, והנה אם היינו מצריכים רצון ממש שגם בלא הכפי' רוצה, א"כ אין שום באור לדברי הגמ' במה דאמר א"כ ליתני כופין אותו עד שיתן, הא בלא רוצה אני לא מהני כלל, אכן כבר כתבתי בפ"א מהל' גזילה דמד' הרמב"ם בטעמא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא הוי אונס משום דע"י הכפי' כפה יצרו הרע ולא מיקרי זה אונס מוכח מדבריו דאין אנו מפרשין מה דאמר רוצה אני שהוא רוצה גם בלא כפי' אלא דמכיון דיש צד רצון לקיים המצוה ויש צד המונע וזהו יצרו הרע, ולכן כאשר כפו אותו והוא אומר רוצה אני מיקרי רצון.
ולכן באור דברי הגמ' דכיון דבאמת נתן מתוך כפי' ורק דמשום דאיכא מצוה לשמוע דברי חכמים אנן סהדי דנתרצה מתוך כפי', א"כ מה מועיל המודעא הקודמת, הא מקודם לא כפו אותו ועכשיו מתוך היסורין מתרצה, וע"ז אמר דא"כ לא צריך כלל שיאמר רוצה אני, כיון דאנן סהדי דמשום מצוה לשמע דברי חכמים נתרצה, וע"כ דהך סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים לא מהני אלא כשאומר שרוצה, וא"כ כשמוסר מקודם מודעא על הרצון הזה מהני המודעא, וצריך דוקא לבטל המודעא, ונמצא דעיקר תי' הגמ' על מה דמקשה פשיטא דאמר ל"צ דעשאוה ואירצי הוא במה דמוקים בגט שניתן ע"י כפי' ולא בסתם גט, ולפ"ז קשה על הרמב"ם במה שהשמיט ולא הביא הך דינא דבגט כשכופין אותו עד שיאמר רוצה אני צריך בטול מודעא.
ונראה דמש"כ לפרש ד' הגמ' במה דאמר מהו דתימא בטולי בטלי' קמ"ל דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן, מאי עד שיאמר עד דמבטיל לי' למודעא דזהו בדרך הוכחה דמדצריך רוצה אני, ובלא אמירתו לא אמרינן דרוצה לשמע דברי חכמים, לכן אם מסר מודעא על אמירתו מהני, אין זה מכוון בפשטות לשון הגמ', דבפשוטו במה דאמר מאי עד שיאמר עד דמבטל לי' למודעא, משמע דבאמת אין צורך לאמירת רוצה אני אלא לצורך בטול מודעא, אבל אם לא מסר מודעא סגי במה שיתן הגט, דבסתמא נאמר כיון דמצוה לשמע דברי חכמים, ודאי גמר ומגרש, ולכן דעת הרמב"ם לפרש כן דרב ששת ע"כ לא סבר דבעינן רוצה אני היכי דלא מסר מודעא, וכיון דפשטות הסוגיות בקדושין דף נ' ובב"ב דף מ"ח דמייתי המשנה כפשטה דצריך שיאמר רוצה אני, וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' בסתם, דבגט שכופין אותו צריך שיאמר רוצה אני, לכן אין לנו להוכיח ממתני' דבגט זה יהי' מהני מסירת מודעא שיודיע להעדים שהוא אנוס. שבשביל אונסו יאמר אח"כ רוצה אני, כיון דידעינן וחזינן שהוא אנוס, ומ"מ אמרינן שנתרצה אגב אונסו, וכמו שביאר הרמב"ם דע"י היסורין כפה יצרו הרע, וממילא רוצה באמת מצד יצרו הטוב לכן מה מהני המודעא ודחה הרמב"ם מימרא דרב ששת, כיון דפשטות הסוגיא דקדושין ודב"ב לא סברי הכי וכנ"ל.
ואפשר לבאר עוד יותר דהנה במה דמפרש בגמ' דמה דאמר במתני' עד שיאמר רוצה אני היינו דמבטל לי' למודעא, קשה איך נפרש רישא דתנן גבי קרבנות כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דאיזה מודעא שייך התם ולענין מה ימסור המודעא, דמה ירויח בזה שיברר בעדים שהקרבן הי' שלא ברצונו, ואין לומר שיגבה העור דאדרבא ב"ד ימשכנו אותו להקריב קרבן שני, וע"כ דסבר בגמ' דבקרבנות דכתיב לרצונו הוא דוקא כשיאמר רוצה אני, וכדתניא שם יכול בע"כ ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל בגט לא כתיב לרצונו, וסובר רב ששת דסגי במה דגומר ומגרש, ולכן מפרש מה דתנן בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני דהיינו עד דמבטל לי' למודעא, אבל הרמב"ם בפרק א' הלכה ב' כתב וז"ל ומנין שעשרה דברים אלו מן התורה שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, וכיון דגבי גט נמי איכא קרא דבעינן לרצונו א"כ ע"כ הוי כמו בקרבנות, דגם בלא מסר מודעא בעינן שיאמר רוצה אני, וכדמוכח מפשטות הסוגיות דקדושין ודב"ב, ולכן פסק דלא כרב ששת ולא מהני מודעא שיאמר שהוא אנוס גבי אלו שכופין אותם, ומיושב מה שכתב בפ"ו דמסירת מודעא על הגט הוא דוקא בטול הגט. וכמו שבארנו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה