אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ז
אבל הנשים והקרובים כשרים ואפילו הפסולין מדברי סופרים בעברה כשרים, אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט, ואם הביאו הרי זה פסול, במה דברים אמורים כשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמך בו אלא על דברי פסול בעברה מן התורה אינו גט.
השגת הראב"ד ואם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם למה פסול, ועוד כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו, עוד השיג עליו וכתב לא ידעתי מאין הוציא זה מעבד ועכו"ם הוא דקא פסיל בגמ' לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, אבל מי שחילל שבת, או בא על אשת איש למה יהיה פסול להביא את הגט והלא הוא ישראל גמור לכל דבריו.
הנה לכאורה היה נראה לפרש בדעת הרמב"ם עפ"מ שכתב בפרק ז' דבא"י לא בעינן קיום היכא דליכא ערעור, והנה דעת הרמב"ם שם עוד דבמקום ערעור הבעל ולא נתקיים ולא נודעו עדיו הרי הגט בטל מן התורה, והב"ש בסימן קמ"א כתב דהוא כשיטת הר"ר אביגדור דסובר כן בכל שטר כשטוען הבע"ד מזוייף צריך קיום מן התורה, ויש לחקור לדעת הרמב"ם מה דרבנן הצריכו קיום אף במקום דליכא ערעור, אם הוא מדין טענינן, אלא דמדאורייתא לא טענינן מטעם שכתבו התוס' דבמילתא דלא שכיחא לא טענינן ללוקח, ומדרבנן הוא דטענינן לי' מזויף, או י"ל באופן אחר דמה דלא טענינן מן התורה דהוי כמו טענינן להוציא, דהשטר בחזקתו, ובערעור אנו מבטלין אותו, ומדרבנן טענינן, או דילמא אין הטעם דטענינן אלא דרבנן הצריכו קיום, ובלא קיום אין כאן שטר, ואין אנו צריכים כלל טענה לבטלו, והנה ידוע שי' הרמב"ן והר"ן שכתבו דמה דלא טענינן מזויף בגט בא"י אף דבכל השטרות טענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו, משום דאין האשה ממונו של הבעל וברשות עצמה היא להנשא, וזהו טעם רק מה דלא דמי להוצאת ממון, אבל מ"מ אמאי לא נחוש לאיסור אשת איש, אך אם נימא כהצד הא' דהוא מדין טענה ניחא, דלא שייך טענינן אלא בממון אבל לא באיסורין ולכן הגט בחזקתו, וא"כ אדרבה החידוש הוא בגט הבא ממדינת הים דחשו רבנן שמא יבא הבעל ויערער וליכא קיום, ולכן הצריכו רבנן שהשליח יקיים אבל בארץ ישראל דליכא חשש, מן הדין אין אנו צריכים לקיים, אבל לפי הטעם הב' דמדרבנן בעינן קיום דכל זמן דלא נתקיים לא הוי הדין כנחקרה זה שייך גם בגט בא"י, אלא דזהו דין חדש דהקלו רבנן בגט בא"י משום עגונא.
ונראה להביא ראי' לזה ממה דכתב הרמב"ם בפרק י"ג מהל' גירושין הלכה כ"ח מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג איש פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו, וכתב המ"מ מדברי הרשב"א דנראה שהרמב"ם סובר דוקא כשנתקיים אותו כתב, והוא ז"ל הסכים לדעת האומרים שאפילו בלא מקוים משיאין, ובטעמא כתבו הרמב"ן והרשב"א דכיון דעיקר הקיום מדרבנן לא החמירו בעד מיתה, והרמב"ם לא סבר האי סברא, והנה בשלמא אם נאמר דבעינן קיום מדרבנן דחיישינן לזיוף, שפיר כתב הרמב"ם דגם בעד מיתה שייך זה, אבל אם נאמר דהא דבעינן קיום הוא מטעם טענינן, הא בעד מיתה לא שייך זה כמו בגט, אלא ודאי מדבעינן קיום ע"כ משום דמדרבנן חששו למזויף גם בלא טענה, אלא דהוא דין חדש דבא"י לא הצריכו קיום ולא ילפינן מני' בעלמא, ולכן יש לומר דסובר הרמב"ם דעד כאן לא הקילו אלא בצרוף נאמנות השליח והקילו רבנן דנאמין לחד, ולכן היכא דהשליח רשע דאורייתא דפסול לעדות אשה אסורה להנשא אבל הראב"ד לטעמו דסובר בהדיא דכל גט בא"י לא תנשא עד שיתקיים, [ואף שצריך ליישב מתני' רפ"ק דגיטין דהמביא גט בא"י נשאת עפ"י הגט בלא קיום, עי' ב"ש סי' קמ"ב מ"מ פשוט דאין דעת הראב"ד לחלק בין שליח להיא עצמה]. ולכן השיג שפיר על הרמב"ם דאיזה פסול שייכא בהבאת הגט דממ"נ אם יתקיים הגט הא לא בעינן כלל לעדות השליח, ואם לא יתקיים הא בכל אופן אסורה להנשא ופשוט.
איברא דזה אינו אלא לדעת המ"מ דס"ל בשי' הרמב"ם דאם נתקיים הגט כשר, אבל לפ"מ דמשמע להדיא בדעת הרמב"ם דאף אם נתקיים הגט בחותמיו פסול, הדרא קושית הראב"ד לדוכתה, וצריך לתרץ כתירוצו של המל"מ דסברת הרמב"ם דבעינן עדות על מינוי השליחות, אלא דהכתב מוכיח, אבל זה ל"מ אלא לדין תורה, אבל מדרבנן צריך עדות אלא דהקילו רבנן להאמין לחד, ולכן נאמן השליח בעצמו, אבל רשע דאורייתא דפסול לעדות אשה פסול להבאת הגט, והראב"ד סובר דלא בעינן כלל עדות לזה דהכתב מוכיח. [ועדין אינו מיושב לב' הדרכים דגם בלא נתקיים בחותמיו אמאי אינו גט מה"ת כיון דעיקר חשש זיוף אינו רק מדרבנן].
ונראה דהנה בסוגיא יבמות דף כ"ה בהא דהמביא גט בחו"ל לא ישא את אשתו, מת הרגתיו וכו' ואמר בגמ' טעמא דבחו"ל דעלי' קסמכינן, אבל בא"י דלאו עלי' קסמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא וקתני לא ישא את אשתו, ולכאורה צריך להבין דלדעת הרמב"ם הא גם בא"י עלי' סמכינן דבעינן עדותו לענין מנוי השליחות, והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דבעינן עדות על מנוי השליחות אלא דרבנן הקילו משום עגונא להאמין את השליח, דבריש גיטין פריך בגמ' האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לי' תרי לא אתי בעל מערער ופסיל לי' חד אתא בעל מערער ופסיל לי', ומשני כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה בפני' ב' או בפני ג' שליח נמי מידק דייק ולא אתא לארועי נפשי', והנה לא שייך תירוץ זה אלא על נאמנות השליח לומר בפ"נ ובפ"נ דצריך שימסור בפני ב"ד, אבל בא"י אין צריך כלל למסור בב"ד. [ואף דבעינן עדי מסירה, אם מוסר בפני אחד סגי דשליח נעשה עד ויש כאן ב' עדים, ועוד דדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא עדי חתימה לא בעינן כלל עדי מסירה ויכול למסור בינו לבין עצמו], ויקשה קושית הגמ' האי קולא חומרא היא וכו', דאין לומר דבחו"ל נאמן כבי תרי גם על מנוי השליחות, ובא"י הא שכיחא שיירות, דהשיירות לא מהני אלא לטענת זיוף דמכירים החתימות, אבל לענין מנוי השליחות הא צריכים אנו לאותם השנים שמינהו בפניהם, ואם שליח להולכה א"צ עדים א"כ לא יהיו עדים אם יערער.
והנה הפני יהושע בגיטין שם הקשה אהא דאמרינן ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונא הקילו בה רבנן, דלמה לו להא דמשום עגונא הקילו, והא בפשוטו אפשר דלא הצריכו רבנן אלא חד, אך באמת לא אדע קושיתו דהא חזינן דלא האמינו אלא לשליח, אבל איש אחר לא מהימן, וגם שליח אינו נאמן אלא לפני המסירה דוקא כמבואר להדיא בברייתא בגמ', וגם דצריך שיאמר דוקא בלשון זה אבל ידעתי לא מהני, מכל זה נראה להדיא דלא דחכמים הצריכו רק לעדות חד, אלא דאיברא דצריך ב' עדים משום דהוי דבר שבערוה, מ"מ בשליח הקילו, והאמינוהו רבנן כתרי, ומשום עגונא הוא דהאמינוהו, ומבואר כן להדיא משיטת הרמב"ם דכשמערער הבעל דצריך קיום מה"ת, ומ"מ כשאומר בפ"נ לא מהני ערעור הבעל, וע"כ דבשביל הסברא דמידק דייק הוי כשני עדים ממש, אך כל זה לענין עדותו על הכשר הגט, אבל בנאמנות על מנוי השליחות לא בעינן כלל תנאים לנאמנות דידי', ואין הנאמנות תלוי כלל בזה שהוא שליח דוקא, אלא דהיתה קולא להאמין אחד, ואין לנו סברא להאמינו כתרי דהא לא שייך הסברא דמידק דייק כיון דאין צריך ב"ד, וצ"ל דלא הצריכו אלא אחד, ולא שייך כלל להקשות הקושיא דהאי קולא היא חומרא היא אלא היכא דאנו צריכים לשנים ונאמנות אחד היינו משום קולא וע"ז שייך להקשות דאין זה קולא להאשה אלא חומרא דיבא הבעל ויפסול, אבל בנאמנות על מינוי השליחות אין זה קולא, אלא דלא הצריכו רבנן יותר מאחד וע"ז לא שייך להקשות דהוי חומרא.
והנה צריך לבאר עדין דאיך שייך לומר דלא הצריכו אלא אחד הא מנוי השליחות הוי דבר שבערוה, וצ"ל דגם בדרבנן סמכינן אסברא דכתב מוכיח, אלא דלא סמכו על הוכחת הכתב בלבד דחששו לנפילה, והצריכו גם נאמנות העד, ונאמן העד בהצטרפות הוכחת הכתב, ומבואר לפ"ז קושית הגמ' ביבמות טעמא דמה"י דעלי' קסמכינן והיינו על עדותו בלבד, דבאמת הא בעינן שני עדים אלא דאנו סומכים על השליח כעל שני עדים ואנו חותכין כל העדות דקיום או העדות דלשמה על פי עדותו בלבד, ולכן אמרינן דלא ישא את אשתו, אבל בא"י דלאו עליה קסמכינן היינו לא על עדותו בלבד, אלא בצרוף הוכחת הכתב, ישא את אשתו, והא מת דלאו עליה קסמכינן, פי' דלאו על עדותו בלבד הוא דסמכינן דנאמנות העד הוא בצרוף הסברא דדייקא ומנסבא, אמאי לא ישא את אשתו, והא לא דמי כלל לא"י, דבא"י אין אנו צריכים כלל לעדותו דגם רשע מן התורה כשר, ולכן ישא את אשתו דלא סמכינן עליה כלל, משא"כ בעד מיתה דאנו צריכים לנאמנות העד ג"כ ורשע פסול לעדות מיתה ולכן ישא את אשתו דלא מהני עדותו לגבי עצמו.
וביותר תמוה לשיטת הראב"ד דסובר דגט בארץ ישראל לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו, א"כ לא סמכינן כלל על העד וליכא שום חששא כיון דנתקיים בחותמיו ומה דמיון הוא לעד מיתה וזה תמוה מאד, ונראה דהנה קייל"ן דכל מקום שהאמינה עד אחד הרי כאן שנים, ואינו יכול עד אחר להכחישו, וכתב הרמב"ם בפי"ב גבי עד מיתה דזהו דוקא אם הראשון היה עד כשר או השני עד פסול, אבל היכא דהראשון אשה והשני איש יכול להכחישו, והריטב"א בשם הרמב"ן נחלק ע"ז והביא דבריהם שם המ"מ וכתב דעד כשר אינו יכול להכחיש את הפסול, וכתב עוד דאם העידה האשה עצמה דמת בעלה ואח"כ הוכחשה אסורה דלא האמינוה אלא היכא דליכא הכחשה עכ"ל, ונ"ל ברור דכונתו דגם אשה אחרת יכולה להכחישו דהא אין חילוק לסברתו בין כשר לפסול, וטעמו מבואר להדיא דלא האמינוהו במקום הכחשה, וצריך להבין טעמו דמאי שנא האשה עצמה מעד פסול דעלמא, ונראה לבאר טעמו די"ל שיש להתירה להנשא בשביל חזקה דדייקה ומינסבא בלחוד, ואין אנו צריכים לעדות כדי להתירה, אלא דמ"מ אנו צריכים לנאמנות העד דהא בשעה שמתירין אותה עדין אינה יודעת וליכא כלל חזקה דדילמא באמת לא מת ולא תנשא וב"ד מתירין אותה להנשא בלא שום תנאי, ועל איזה סמך מתירין אותה, ובהכרח דאנו מאמינים להעד, אלא דבלא הסברא דדייקא ומינסבא לא היה ע"א נאמן דהוי דבר שבערוה, ובשביל הסברא דדייקא הקלו רבנן להאמין לעד אחד, כיון דלא יצא קלקול מזה דאם באמת לא מת לא תנשא דהא דייקא ומנסבא, אבל אם האשה בעצמה אומרת מת בעלי שפיר איכא חזקה דדייקא דהא בגוף עדותה הוא להתירה להנשא, ואין אנו צריכים כלל לעדותה, ולפ"ז י"ל דבאמת האשה עצמה מגרע גרעה דלא האמינוה רבנן ואינה נחשבת כלל לעדות, אלא דמ"מ מותרת מטעם החזקה דדייקא ומינסבא, וזו היא סברת הריטב"א, דלא שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, אלא היכא דהנאמנות הוא מטעם עדות ושייך לומר דהוי כשנים, אבל היכא דאינו נאמן כלל בהגדתו, וההיתר הוא מטעם חזקה לא שייך לומר דהוי כשנים, דגם אחד לא הוי, דאינו נאמן כלל והחזקה בעצמה לא מהניא אלא היכא דליכא הכחשה.
ובזה נבוא לביאור קושית הגמ' אליבא דהראב"ד אבל בא"י דלאו עלי' קסמכינן, והיינו דאין אנו צריכין כלל לעדותו ישא את אשתו, והא עד מיתה דלאו עלי' קסמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא, והיינו דאיברא דב"ד התירוה להנשא על סמך עדותו, אבל עכשו שבאה להנשא שוב לא צריכין כלל לעדותו דאשה דייקא ומנסבא, אבל להרמב"ם שכתב בהדיא דגם אשה עצמה וגם עדות פסול נעשה כשנים אלא דהכחשת ע"א כשר מהני, נראה בהדיא דסובר דגם לאשה יש דין עדות כמו לכל הפסולים, ולפי זה אין לנו יסוד להתיר בלא עדות, ואם כן שפיר מוכח מהסוגיא דיבמות מדמקשה משליח בא"י אעד מיתה, ואף דבעד מיתה רשע מה"ת פסול להעיד ע"כ דגם בא"י הוא כן, דאנו צריכים לעדותו שמינהו הבעל לשליח.
ולכאורה יש לדחות דבאמת אין להוכיח דהרמב"ם חולק על סברת הרמב"ן והרשב"א, דלא שייך סברתם לחלק בין אשה עצמה לפסול, אלא לפי הסברא דדייקא ומינסבא, אבל הרמב"ם לשיטתו שכתב בסוף פי"ג מגירושין בטעמא משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, בזה שפיר דלא חילק בין אשה לפסול אחר, אבל בגמ' קיימינן לפי הטעם דדייקא, ובזה יודה הרמב"ם להרמב"ן דנאמנות האשה אינו מכח העדות אלא מכח חזקה בלחוד.
אכן באמת הא כתב הרמב"ם בהדיא דאשה עצמה נאמנת מטעם חזקה דדייקא ומינסבא, ואף דבעדות דעלמא סובר הרמב"ם דנאמנותן הוא משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, אבל גבי אשה עצמה הך חזקה אלימא טפי דלא תקלקל עצמה במתכוין, וסברא זו מבוארת בגמ' בסוגיא שם, דאיברא דטעם דדייקא לא שייך גבי מיתת היבם, ומ"מ מהני באומרת מת יבמי וסמכינן אדיוקא דידה, מטעם דסברא דלא תקלקל עצמה, ולפ"ז גם אליבא דאמת אין הכרח דנאמנות האשה הוא מתורת עדות ובהכרח דהרמב"ם פליג על הרמב"ן והרשב"א.
ולפי זה יש לעיין קצת במש"כ בשיטת הראב"ד דאף אי נימא כסברת הרמב"ן דנאמנות האשה היא מטעם חזקה בלחוד, מ"מ י"ל דזה דוקא בחזקה דדייקא, היכא דהאשה עצמה אומרת מת בעלי וכנ"ל, אבל בעדות אחר דלא אלים כ"כ הדיוק יש לומר דאין להתיר בלא הצטרפות דין עדות דידי'.
ב) המ"מ הביא שיטת הבה"ג דאם שלח גט ע"י עכו"ם להוליכו להשליח, רבנן קדמאי אמרו דלא מהני, ורבנן בתראי אמרי דכשר מדר"ש דע"מ כרתי, וכבר הביא ע"ז הלח"מ מדברי הר"ן להקשות דמאי שייכות דר"ש להכא, ואפשר לומר דסברתו דכל יסוד בירור עדי חתימה הוא דמכיון דמסרו הגט ליד הבעל ועכשיו הוא נמצא בידי האשה, הוי זה בירור על ידי החתימה על המסירה, דבזה הוי הע"ח עדים על המסירה, וכמו שכתבתי לבאר זה במקום אחר, דעיקר דין דעדי חתימה בכ"מ אף דלא ידעי עדיין מהמעשה ומ"מ הוי עדים בזה שמוסרים השטר לידי הבעל דבר שהוא ימסור השטר להזוכה, ולכן סובר דלמ"ד ע"ח כרתי לא יהי' מהני מה שמסר בידי עכו"ם, כיון דהעכו"ם עצמו אינו יכול למסור תו מתבטל כח העדות לשיטת הבה"ג, משום דנמסר בידי מאן שבמסירתו לא תועיל עיקר השטר, ואין להקשות דא"כ לשיטת הבה"ג בכל גט שנפל יהי' כן דתתבטל כח עדות הגט, שאם תמצא האשה עצמה ותקחהו הא לא יועיל בזה כלל הגט, אך י"ל דזה הוי נפילה ומציאה דחד, לומר דתמצא האשה עצמה, ולא חיישינן, ורק דלמ"ד ע"מ כרתי שפיר מהני, והנה דעת הרמב"ם דבזה כיון שהע"ח לא מהני הו"ל מזויף מתוכו, אך נראה דבעיקר הפי' דמזויף מתוכו מבואר בב' אופנים, או משום דדילמא אתי למימסרי באפייהו, או משום דילמא אתי למיסמך עלייהו, ולהפי' דדילמא אתו למימסר באפייהו לא שייך הכא אך לפי השיטה דדילמא אתי למיסמך ה"נ איתא להך חששא. (חסר ההמשך).