אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ה
היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה, אף על פי שהן מוחזקין בטבלא שהוא שלה, הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עדי מסירה.
שהאשה עצמה כותבת את גיטה, בגמ' גיטין דף כ' ע"ב בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו, מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי, ומסיק בגמ' מהא דאשה כותבת את גיטה, ועי' בחידושי הרמב"ן שכתב בסוגיא שם ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר, ובכך הכל כשר, ואין לו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף ודיו וטרחו ועמלו אקנו רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין הכל לבעל ממש, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר, ואח"כ כתב הרמב"ן ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו אשה עצמה כותבת את גיטה, דילמא צריכה לאקנויי ממש את הגט לבעל, דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר, אבל דידה לא תקון לבעל, ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכה לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל שהרי אמר להם כתובו וכתב קרינא בי', ולגבי ונתן בעינן שלו, והלכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו.
והנה שיטתו מוכחת מדבריו בפשיטות דס"ל דאין להיות של המגרש קודם הכתיבה, וא"כ כיון שאומר הוא לסופר דיו בכך שיהי' שליחותו, ואח"כ בשעת הנתינה מקנה לו הסופר את הגט לבעל, דדעתו להקנות את הגט לבעל המעות בההוא זוזא דאקנו ליה רבנן מדידה, והוכיח שפיר בדבריו שם דאי ס"ד שצריך להקנות לו ממש מעיקרא, כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושויה שליח וקנה קלף ודיו במשיכה ממש, מאי היא דאקשינן הכא איהי כתבה ליה, אפילו פרעה זוזא דספרא, גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה, ושלוחו דבעל כתבי' בשלו, ולא שייך לומר שיקנה הסופר בשבח הכתיבה דבודאי כשנותן לו הבעל קלף שלו הוא אדעתא שהגט יהיה שלו, וא"כ איברא דכל זמן שאין משלמין לו קונה בשבח הכתיבה, משום דהכי הוא תנאה דשכירות, אבל עכ"פ אינו שייך לומר דיקח כסף מהאשה ויהיה שבח הכתיבה שייך לה, דכיון דקלף משלו, בודאי אדעתא דהגט יהיה שלו, ומה שהיא משלמת הוא כמו מדין עבד כנעני דהיא משלמת עבורו, וכן הקשה בפנ"י על הגמ', [עי' במש"כ בפ"א מהל' מכירה הל' ו' וצ"ע לפ"ז בקו' הפנ"י אלא דבאמת מדין ע"כ הוא לגבי כסף קנין, וכאן הוא רק פרעון חוב השכירות דבעיקר הוא שלוחו של בעל], אבל אם אין הקלף שלו כל זמן דלא ידעינן דאקנויי אקני לי' רבנן עושה הכל אדעתא דידה, ומפרש הרמב"ן דהקושיא הוא ג"כ דאפילו תקנה לו אח"כ לא מהני משום דהוי חסרון דכיון דעושה אדעתא דידה הוי כמו שעושה שליחות שניהם, וכתיב וכתב ולא וכתבה, אבל כשהקלף שלו ובודאי יהי' הגט שלו כנ"ל היא רק משלמת שכר הסופר ולא יותר וכנ"ל ועי' בפנ"י דנמצא סברא זו.
אכן שבתי וראיתי דאף דמתחילת דברי הרמב"ן משמע כן דהחסרון יהיה כאן משום דכותב אדעתא דידה ג"כ, והוי כמו וכתבה, אך באמת אי אפשר לומר כן דהא להדיא כתב אח"כ דאפילו כותבת האשה את הגט נמי מהני כדתנן האשה כותבת את גיטה, ומשום דלגבי וכתב שפיר הוי שלוחו כיון דקאמר הבעל כתוב וכותב הוי שלוחו בזה, ולגבי נותן מהני במה שמקנית לו אח"כ, א"כ להדיא דאף היא משלמת שכר הסופר, וגם בעד הקלף, מ"מ זה אינו מגרע לדין וכתב, וא"כ ע"כ צריך לפרש דגם הרמב"ן סובר כפי' התוס' דקושית הגמ' הוא מונתן משום שהגט שלה, אף שמתחילת דברי הרמב"ן לא משמע כן. ועי' במה שהאריכו בזה התורת גיטין והגאון נודע בשערים.