אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה טז

הלכה טו

ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת והעכו"ם על דעת עצמו הוא כותב.
והעכו"ם על דעת עצמו הוא כותב, הנה אדמו"ר זצ"ל בספרו כתב לבאר הא דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד, אינו דין אומדנא שאינו חושב על מה שמצוהו הישראל, אלא דלא מהני כתיבתו מה שיכתוב על דעת הישראל, דאם הי' אפשר כן הוי חשיב לשמה אלא דלא מהני מחשבתו בזה שיכתוב על דעת הישראל, והוכיח זה ממה שפסק הרמב"ם בהלכה הקודמת דישראל מחלל שבתות בפרהסיא ג"כ דינו בזה כעכו"ם לענין זה, ואם משום אומדנא איזה ראי' הוא ממה שדינו כעכו"ם לדין האומדנא, וע"כ דהוא דינא דלא מהני מעשיו מה שיעשה לשמה ולא בדין אומדנא.
והנה בעיקר דברי אדמו"ר לא משמע כן פשטות הלשון דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד, והו"ל למימר דעכו"ם לאו בר לשמה הוא וכדאמרינן בגט דלאו בר כריתות, וכן כתב הרמב"ם בלשונו שהעכו"ם על דעת עצמו הוא עושה. וראיתו ממה דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כעכו"ם לענין זה ואי מדין אומדנא, א"כ מה שייך זה למה שבדין הוא כעכו"ם נראה דזה לא מכרעא, דמה דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד, הא אינו בשביל טבעו, דאטו כל עכו"ם שוים הם, ומנלן לומר בודאי שאינם עושים על דעת הישראל לכתוב לשמה, וע"כ דהטעם הוא דכיון שאינו מאמין בתורה בודאי אינו נזקק לכתוב לשמה לדבר שאינו מאמין בו, וכותב על דעת עצמו ולא למה שמצוהו הישראל לכתוב לשם סתו"מ או גט, ושיהי' בזה הכשר של לשמה כיון שאינו מאמין בזה, וא"כ שפיר מיושב דגם מחלל שבת בפרהסיא דדינו כעכו"ם, ובודאי נקטינן דאינו מאמין בדיני התורה, ואפילו יאמר שמאמין לא מהני דכבר הוקבע דינו שהוא כעכו"ם לכל דבריו.
והנה ביאר אדמו"ר עוד שם במה דאמרי' בגיטין דף נ"ד אמר רב נחמן נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כתבו נכרי יגנז, וכתב הרמב"ם בפ"ו מיסוה"ת בטעמא לפי שאינו מאמין וכותב האזכרות שלא לשמן, וקשה לפמש"כ בדעת הרמב"ם דנכרי אינו בר לשמה ול"מ מעשיו שיעשה לשמה, א"כ בכתבו נכרי אמאי יגנז, וכתב אדמו"ר לחלק דבאזכרות גם נכרי אפשר דמכוין לשם קדושת השם משום דזה מציאות ואינו דין להתפיס עליו קדושה, וכיון שנכתב בתורת שם חל בי' קדושה ע"ש בדבריו, ולפי דבריו גם בגט הביאור דצריך שיכתוב לשם כריתות והיינו שכותבין לשם כריתות ולעשות את הגט לספר כריתות, ומכבר בארתי כן ליישב מה שהקשה הפנ"י ריש גיטין דהקשה למה צריך לומר בפני נחתם לשמה דכיון דע"כ צוה הבעל דאי לא"ה הוי שקר גמור ולא יחתמו עדים בלא טעמא דלשמה, וכיון שצוה לחתום א"כ בודאי הוי לשמה, ואמרתי עפ"מ שהקשו הראשונים בריש זבחים דמייתי ראי' מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם דסתמא לאו לשמה קאי, והקשו הראשונים דאפילו בלא דין לשמה הי' צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו או לשיטת הרמב"ן דל"צ שליחות, צריך עכ"פ שיהי' ציווי הבעל, ואמרתי דהבנת הגמ' דאי הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי וכמו דאמרינן בקדשים והוי אמרינן דאין צריך כותב הגט לחשוב בפירוש שכותב לשם גירושין אלא דבסתמא סגי, ורק שלא יהי' כונה להיפוך, וא"כ ע"כ דלא נפרש הך וכתב לה ספר כריתות שיכווין להתפיס על הגט שם גט, דהא בכתיבתו סתמא אינו מתפיס שום דבר, אלא הוי אמרינן דדין וכתב לה דדרשינן לשמה אינו דין אלא על מעשה הכתיבה שצריך שתהי' נעשית לשמה או סתמא דהוי כמו לשמה, וא"כ כיון דהוי מפרשינן כן לא הי' לנו דין כלל דצריך לחשוב שכותב לשם גרושין ולעשות אותו לגט, ולא הי' דין רק על מעשה הכתיבה לחוד, וכיון דהוי דין רק על מעשה הכתיבה הוי סגי במה שגומר אותו לשם גירושין ע"י שכותב שמו ושמה, והוי נקרא בזה כתיבה לשמה, אבל עכשיו דאמרינן דסתמא לאו לשמה קאי, וסתם גט כשכותבין אותו לאו לגירושין עומד, כמש"כ התוס' ריש זבחים דאפילו אם מחויב לגרשה מ"מ לאו בגט זה היא עומדת להתגרש. והנה באמת בלא דברינו קשים קצת להבין דברי התוס' דהא בגמ' אמרינן דמשו"ה סתמא לאו לשמה קאי גבי גט משום דסתם אשה לאו לגרושין קיימא, ומוכח דאי הוי סתם אשה קיימא לגירושין הוי אמרינן סתמא לשמן קאי, והתוס' כתבו דאפילו אם עומדת להתגרש מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת, דאי הכי לא נצרך לן כלל הסברא דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ובאמת לא דמו הסברות להדדי, דסברא דסתם אשה לאו לגירושין קיימא הוא משום דבאמת אינה עומדת בסתמא להתגרש, אבל אם עומדת להתגרש שמחויב לגרשה מה סברא יש בזה לומר דאינה עומדת להתגרש בגט זה, וע"כ ביאור דבריהם דאף דבודאי מן הסתם תתגרש בגט זה שכותבין לה, מ"מ כיון שאין הכרח שתתגרש בגט זה לא מהני, וא"כ לא הוי כלל דומיא דסברא דסתם אשה לא לגירושין קיימא, והדברים צריכים ביאור.
אכן לפי דברינו מיושב שפיר דעיקר היסוד הוא סתם אשה לאו לגירושין קיימא, והיינו דבשביל זה לא נוכל לומר סתמא לשמה קאי, ובשביל זה מפרשין דהך דכתיב בקרא וכתב לה לשמה, לא סגי במה שיהי' רק מעשה הכתיבה לשמה, דבזה לא יחול על הגט שם גט כריתות כיון דסתמא לאו לשמה קאי ובסתמא אינו חל על הגט שם גט כריתות, וע"כ מפרשינן הך וכתב לה שיהי' כתיבה מיוחדת לשמה ושיתפיס אותו לשם גט, וכיון דמפרשינן כן דבעינן שיעשה חלות על הגט ושיתפיס אותו לשם גט, השתא אפי' אם האשה בסתמא לגירושין עומדת מ"מ כיון דאין הכרח שיגרשנה בגט זה אמרינן דעוד לא נתפס על הכתיבה חלות גט, ושם גט כריתות כל זמן שלא התפיסו בפירוש לשם גט כיון דאין עכ"פ הכרח שתתגרש בגט זה, ואי הוי אמרינן דסתם אשה לגירושין קיימא לא הוי מפרשינן הא דוכתב לה אלא על מעשה הכתיבה ולא הוי מצרכינן שיעשה חלות גט כלל, אבל עכשיו דמצרכינן שיעשה חלות גט ושיתפיס שם גט ע"כ לא מהני אפי' אם קיימא בודאי לגירושין כיון דלאו בגט זה היא עומדת להתגרש והיינו שאין הכרח שתתגרש בגט זה, ונתבארו דברי התוס' ועפ"ז יש לנו יסוד לדברינו. ומיושב קושית הפנ"י דכיון דצריך ממש התפסה לשם גט א"כ גבי עדי חתימה נמי לא סגי במה שחותמים לשם גירושין וכמו שבאמת הדין כן שצריך שיכוונו לשמו ולשמה ולשם גירושין היינו שחותמים חתימתם לעשות לגט כריתות, וא"כ אין ראי' כלל ממה שבקיאים שלא לחתום שקר שכוונו על זה, דאפשר חתמו סתם לשם עדות אבל לא כוונו לעשותו בחתימתם לגט כריתות, ומשו"ה שפיר צריך לומר גם בפני נחתם לשמה.
והנה עיקר יסודו של אדמו"ר כתב כן לישב במה דסובר הרמב"ם דכתיבת סתו"מ לא בעינן לשמה, ועבוד דס"ת ותפילין בעינן לשמה והי' צריך לומר בפשיטות משום דבכתיבה סתמא לשמה קאי, אלא דקשה מדברי הגמ' בגיטין דפריך ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לא בעי, וכתב על זה אדמו"ר זצ"ל לפי יסודו דעכו"ם מופקע מדין לשמה דאינו יכול להתפיס דין לשמה, והקשה ממש"כ הרמב"ם דמשו"ה עיבוד העכו"ם פסולה שלדעת עצמו הוא כותב, וע"ז כתב דהך דינא דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד אינו דין באומדנא שאינו חושב על מה שהישראל מצוהו אלא דלא מהני כתיבתו מה שיכתוב על דעת הישראל, דאם הי' אפשר כן הוי חשיב לשמה אלא דלא מהני מחשבתו על זה, והנה לפי דבריו ישאר קושית התוס' דלמה לן קרא ליפסול מילה בעכו"ם תיפוק לן דבעינן מילה לשמה.
אך י"ל עפ"ד אדמו"ר שמחלק שם בין לשמן דסתו"מ ללשמן של אזכרות דבאזכרות גם נכרי אפשר דמכוין לשם קדושת השם משום דזהו מציאות ואינו דין להתפיס עליו קדושה, ולפ"ז אפשר דמילה באמת ג"כ לא צריך שום התפסת קדושה, וצריך רק שימול כדי שיהי' מהול, ונ"מ דאם יחתוך הערלה בשביל שהוא רוצה לחבול בו או שצריך לעור הערלה להשליכו לכלבים דזה לא הוי מילה לשמה, ומ"מ אמרינן דאם מכוין לשם הר גריזים פסול דזהו כונה הפוכה מסתם מילה שיהי' מהול והוי כמי שחותך הערלה להשליכה לכלבים, ולכן שפיר מיושב דגבי מילה נמי מהני סברא דסתמא לשמה קאי אפי' בעכו"ם כיון דבסתמא מל כדי שיהי' מהול, דהעכו"ם יודעים שהישראל מלין עצמן וכן ערבי מהול וגבעוני מהול, דבמילה א"צ להתפיס על המילה שם קדושת מילה אלא שימול שיהי' מהול ולכן מהני גם בעכו"ם וכנ"ל.
אכן כבר כתבתי דבעיקר דברי אדמו"ר לא משמע כן פשטות הלשון עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד, דהו"ל למימר עכו"ם לאו בר לשמה הוא, ועי' במש"כ בזה בהל' תפילין פ"א הט"ו לישב דברי הרמב"ם באופן אחר, [והמעיין יראה שלפי מש"כ שם בדין סתמא לשמה יש לפרש דברי התוס' בזבחים שהבאנו למעלה גם באופן אחר].

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה