אבן האזל על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יג · הלכה יז
מה יעשה בדמים ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן לפיכך אם נאנסו כגון שטרפם גייס או טבעו בים חייב לשלם. ואע"פ שלא נשתמש בהן שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן הרי הן אצלו כשאלה.
הרי הן אצלו כשאלה, בב"מ דף כ"ט בגמ' איתא והו"ל שואל עלייהו והקשו בתוס' דהו"ל למימר והו"ל לוה עלייהו דהא ע"כ קנה המעות דבפ' המפקיד פריך אי נאנסו חייב מאי איריא הוציא כי לא הוציא נמי ואם חייב להחזיר אותם המעות עצמם א"כ לא קנאם השולחני בשלא הוציאם ולא מעל כדאמר בפ' השואל לא בקע בו לא מעל כיון שהמשאיל יכול לחזור בו, וכ' בתוס' דנקט שואל משום דנקט אונסין אבל באמת הו"ל לוה, וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב והרי הן אצלו כשאלה.
והנראה בזה דהנה בפ' השואל פליגי רב הונא ור' אמי בשאל קרדום מחברו דר"ה סבר בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו, ור' אמי סבר דלא בקע נמי קנה, ונמצא דלר"ה חיובו של שואל אינו משום שקנה הדבר השאול. אבל לר' אמי נוכל לומר דהוא דוקא בשביל הקנין לתשמיש שקנה בדבר השאול בשביל זה נתחייב באונסין, והנה לרב הונא דלא קנה בשאלה זכות תשמיש א"כ חיוב שואל הוא מה שלקח מרשות חברו לרשותו דבר שיכול להשתמש. וא"כ במפקיד מעות מותרין ובדמי אבדה שגם בלא ההיתר תשמיש נתנו המעות לרשותו. א"כ אין שום טעם לחייבו בחיוב אונסין, אבל לר' אמי דשואל קונה קנין שאלה א"כ ה"נ כאן במפקיד מעות ובדמי אבדה קונה קנין שאלה להשתמש, ולכן שפיר יכול להתחייב בחיוב שואל אף דגם בלא דין שאלה נתנו המעות ברשותו, ולכן בהמפקיד פריך ר"נ לרב הונא לשיטתו דסובר דשואל לא קנה קנין שאלה, א"כ ע"כ דהא דנתחייב באונסין הוא משום דין לוה ולכן קאמר מאי איריא הוציא, אבל הכא בדף כ"ט קאי הגמ' להלכה דקיי"ל כר' אמי דשואל קונה קנין שאלה ולכן שפיר אמר והו"ל שואל עלייהו וכן פסק הרמב"ם.
-השמטות ומלואים-
בד"ה והנראה, כתבתי דלר"ה דלא קנה בשאלה זכות תשמיש א"כ חיוב שואל הוא מה שלקח מרשות חברו לרשותו דבר שיכול להשתמש, וא"כ במפקיד מעות מותרין ובדמי אבדה שגם בלא ההיתר תשמיש נתנו המעות לרשותו א"כ אין שום טעם לחייבו בחיוב אונסין, מש"כ דאין שום טעם אינו נכון דהא בלא ההיתר תשמיש הם ברשותו רק בפקדון, אלא דעכ"פ אפשר לומר דלא נוכל ללמוד משואל כיון דבשואל נתחדש הכנסת רשות והכא גם בלא זה הם ברשותו. [עד כאן].
עוד יש לומר דבפ' המפקיד שפיר פריך לרב הונא אפי' להלכה דלא שייך לומר דקנין שאלה יחייבו באונסין אלא היכי דיש לו הנאה מקנין שאלה שלא יוכל המשאיל לחזור דאז בדעתו לקנות קנין שאלה, ולכן יש לחלק מדמי אבדה לפקדון, דבדמי אבדה נוכל לומר שנתנו חכמים למוצא זכות בהיתר תשמיש וקנין שאלה ואף דבודאי כשיבוא האובד צריך להחזירם מ"מ איכא נ"מ באם יבוא האובד עד שלא נשתמש ויהיה צריך ב"ד לברר אם הסימנים שלו מועילים, או אם יש עליו חשש רמאי שיהיה צריך לברר אם יתנו לו בסימנים דאז כל זמן שאין המוצא צריך להחזיר לו יכול להשתמש בהמעות אפי' אם האובד ימחה בידו שלא ישתמש, ונמצא שיש לו זכות תשמיש לכן שפיר יכול להתחייב באונסין בקנין שאלה, אבל במפקיד כיון דכשיבוא המפקיד הוא צריך להחזירם לו כשהם בעין, א"כ איזה תועלת יש לו בקנין שאלה ובודאי אין דעתו לקנות כלל כיון דכ"ז שלא בא המפקיד יכול להשתמש בלא קנין וכשבא המפקיד ע"כ יחזירם, וא"כ לא דמי לחפץ דכששאל ע"כ ישתמש בו, ואין המשאיל יכול לחזור בו ושפיר קנה קנין שאלה, ולכן בהמפקיד דסבר ר"ה אפי' נאנסו ע"כ הוא משום דסובר דהו"ל לוה אבל הכא בדמי אבדה שפיר הוא מדין שאלה.
ובדברינו נוכל לבאר דעת הרמב"ם במה שפסק בדמי אבדה דהוי כשואל ולגבי מפקיד מעות מותרין פסק כר"נ דאינו חייב באונסין, והתוס' בדף כ"ט כתבו דר"נ ע"כ סבר כרבה דשומר אבדה כש"ח ובדמי אבדה משום שמותר להשתמש הוי ש"ש, והרא"ש פ' המפקיד סכ"ו כתב בזה להקשות על הרי"ף שפסק כרב יוסף וכר"נ וכתב מקודם לתרץ משום דכבר הוי ש"ש אסקינן דרגא והוי כשואל, וזה התי' הביא הבעה"מ בשם רבינו אפרים ואח"כ כתב דאינו טעם נכון דאין חילוק בש"ש בין שכרו מרובה או שכרו מועט, ובשביל שנתוסף לו פרוטה דרב יוסף לא יהיה כשואל וכן כ' בתוס' שם, וכתב בשם הראב"ד דהנאת שימוש דמפקיד גריעא לפי שירא לקנות בהן סחורה שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו, אבל בדמי אבדה יודע שישהא אצלו.
והנה בפ"ז מה' שאלה ופקדון הל' ה' כתב הרמב"ם דהמוכר פקדון ע"פ ב"ד הדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהם והרי הוא עליהן ש"ש, וכתב המ"מ דלמד זה מדין מעות מותרין, ואע"ג דבדמי אבדה הוא כשואל כבר תירצו זה דבדמי אבדה כיון דבאבדה עצמה הוי ש"ש, לכן בדמי אבדה אנו מעלין מדרגה תחת וחייב באונסין וזהו דלא כמש"כ התוס' והרא"ש ובאמת קשה על המ"מ שהניח תי' הראב"ד וכתב תי' הר"א דלא מסתבר, ונראה דבכונה כ' המ"מ זה כאן גבי מוכר פקדון ע"פ ב"ד, דגבי מפקיד מעות מותרין שפיר מיושב בתי' הראב"ד דהנאת שימוש דמעות פקדון גריעא וכנ"ל, אבל הכא במוכר פקדון ע"פ ב"ד דע"כ מיירי כשהמפקיד אינו בעיר כמש"כ המ"מ בהל' א', ועוד דהרמב"ם בהל' ד' גבי דין התעסקות בפקדון כתב בד"א בפקדון שהלכו בעליו למד"ה, והמ"מ למעלה בהל' א' בדין מוכר פקדון ע"פ ב"ד דכתב דדין זה אינו אלא כשאין המפקיד בעיר הוכיח זה מדברי הרמב"ם אלו, וא"כ אפי' אם נימא דדין מוכר פקדון אינו דוקא כשהלכו למד"ה אלא שאינו בעיר, אבל עכ"פ בהכי נמי מיירי, וא"כ לא יתיישב בכאן בתי' הראב"ד דבדמי אבדה נמי אינו ודאי שישהא אצלו זמן רב, ורק דכיון דעבר זמן ולא בא האובד סמכא דעתו שעוד יתמשך, א"כ כ"ש כשהלכו בעליו למד"ה דודאי סמכא דעתו של הנפקד שיתמשך זמן עד שיבוא, ולכן בשביל זה הוכרח המ"מ להתי' דמעלינן חד דרגא, אלא דבאמת אינו מיושב, דודאי מסתבר כמו שכתבו התוס' והרא"ש דבשביל תוספת פרוטה דרב יוסף לא נעשה לשואל.
אבל לפימש"כ מיושב בין בדמי פקדון בין במפקיד מעות דכיון דקיי"ל כר' אמי ושואל קנה קנין תשמיש, א"כ נוכל לומר דזהו דוקא היכי דיש לו תועלת בקנין התשמיש, אבל במפקיד מעות ובדמי פקדון שאין לו שום תועלת בקנין התשמיש לא ניחא ליה כלל לקנות קנין תשמיש ולהתחייב בדין שואל: