אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה יא

הלכה ב

לקח כוס של שכר בידו והתחיל בברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו, וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו, וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו.
השגת הראב"ד, אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו, כתב הראב"ד כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו עכ"ל,
והנה חכמי לוניל שאלו להרמב"ם ומובא במגדל עוז וז"ל יורנו רבינו ואם שכר של שעורין הוא היאך יצא ומרנא ר"י אלפס הולך ע"ז הדרך וחתרנו להוציא היבשה ולא יכולנו שהרי פירות השכר אינן יוצאין מן הגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא הראנו אתה רבינו האור כי טוב, תשובה יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין וכשיבוא אדם לטעום ויפתח ע"מ שהוא שכר וסיים בפה"ג, אבל בשכר של שעורין וכיוצא בו לא אמרי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח תמרה ובירך על דעת לברך ב"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ"ל.
ודבריו בתשובתו עוד אין מספיקין ליישב דאם הטעם הוא משום דבשכר של ענבים שייך לברך בפה"ג א"כ לא שייך זה כלל להא דיוצר אור והמעריב ערבים, ועוד דהטעם שכתב הרמב"ם לא בשביל שהוא שכר של ענבים הוא אלא הואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה, וגם בלא תשובתו לחכמי לוניל בודאי קשה שיטתו ופירושו בגמ' דמפרש להיפוך דפתח על דעת לומר כהוגן וסיים בטעות דלא כפי' רש"י שפירש להיפוך דפתח על דעת לומר שלא כתיקונו ואמר כתיקונו, ולפי דבריו הוא להיפוך מהא דמעריב ערבים דאזלינן בתר חתימה שאמר כתיקונו והיכא דבחתימה אמר שלא כתיקונו לא יצא והכא פסק איפכא, ועיין בכ"מ בפ"א מה' ק"ש שהאריך בזה ובלח"מ במקומו.
והנה בברכות דף י"ב ע"א פשיטא היכי דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא, דאי נמי אם אמר שהכנ"ב יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהנ"ב יצא אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן, ת"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל אחר החתום, שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות וכו' כך היא גירסת רש"י, ופי' רש"י דבין האיבעיא קאי על מה שהיה בדעתו דבעת שהתחיל בשם ומלכות היה בדעתו לומר שהכל על יין וגמר בפה"ג על יין וכן אחרי כן גבי כסא דשכרא ובין הברייתא דשחרית פתח ביוצר אור היינו נמי שהיה בדעתו לומר יוצר אור וכיון שאמר השם ומלכות התחיל לומר המעריב ערבים וכן אחרי כן, והרי"ף אינו גורס פתח ומברך אדעתא דשכרא אלא פתח ובריך בדשכרא וסיים בדחמרא, ופירש הרא"ש שיטה זו שהתחיל וגמר הברכה שהכל רק בעת אמירתו שהנ"ב נזכר שהוא יין וגמר גם בפה"ג וכן בנקט כסא דשכרא וכן בהברייתא הוא כפשטה דפתח ביוצר אור שאמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וסיים ברוך אתה ד' המעריב ערבים, וכן אחר כך, והנה על פי' רש"י תמה הרא"ש דבברייתא לא גרסינן אדעתא גם בגירסת רש"י, ורק שרש"י פי' כלומר אדעתא דלימא יוצר אור ולא משמע כן בלשון פתח ביוצר אור, והרשב"א כתב דלפי' רש"י באמת לא צריך אדעתא אלא בהאיבעיא דנקט כסא דחמרא וכו' אבל בברייתא דפתח ביוצר אור לא צריך לפרש דפתח אדעתא אלא דפתח באמת והתחיל ביוצר אור, דדוקא בחמרא ושכרא דהוא מטבע קצר ואם היה גומר גם בפה"ג הרי גמר כל הברכה ולא שייך על זה וסיים שהגמר יתקן את הברכה אבל גבי יוצר אור שהיא ברכה ארוכה יכול שפיר להתחיל ביוצר אור דאכתי צריך הוא לחתום ובזה שיחתום המעריב ערבים יתקן את הברכה, והנה הרמב"ם פי' כפי' הרשב"א דגבי איבעיא דחמרא ושכרא כתב בפי' בדעתו לברך על שכר ובירך על יין רק דפירש להיפוך כמו שמבואר למעלה, ובפ"א מה' ק"ש ה"ח כ' בשחרית פתח יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ובערב פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא שכל הברכות הולכות אחר חתימתן, הרי להדיא שפתח ממש ביוצר אור וכדי שלא נטעה ונפרש גם דבריו כמו שמפרשים הברייתא דפתח ביוצר אור היינו שפתח על דעת לומר יוצר אור ואמר המעריב ערבים לכן שינה מלשון הברייתא וכ' בחלוקה הראשונה פתח יוצר אור וסיים מעריב ערבים להשמיענו שפתח ואמר יוצר אור, והלח"מ כ' שם בפ"א וז"ל בשחרית פתח וכו' ברייתא שם והכי פירושה שאמר בשחר בא"י אמ"ה יוצר אור וסיים בסוף במקום יוצר המאורות בא"י המעריב ערבים, ורש"י ז"ל אינו מפרש כן והוא נמשך לפירוש שפירש במה שאמר לעיל מיניה פשיטא היכי דנקט כסא וכו' אבל רבינו פירשה בענין אחר לקמן בהלכות ברכות ולפירושו פירוש הברייתא הזאת כמו שכתבתי עכ"ל הלח"מ, ודבריו תמוהים מאד דהא גם הרמב"ם פי' הא דחמרא ושכרא דפתח אדעתא רק שהי' באופן אחר מגירסת רש"י, אבל עכ"פ בענין זה שוים הרמב"ם ורש"י דלא כגירסת הרי"ף שכבר בירך בדשיכרא וא"כ אין מקום לדבריו כלל, ועיין בפ"ח מהל' ברכות שכתב הלח"מ בעצמו כן דהרמב"ם מפרש כפי' רש"י, ודברי הרמב"ם הם כדברי הרשב"א רק שדבריו צריכים הרבה ביאור וכמו שנבאר.
והנה בזה הרגיש שפיר הלח"מ דהרמב"ם לא יפרש כפי' הרא"ש לשיטת הרי"ף שאמר יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים, אלא שהתחיל יוצר אור וסיים כן כל ברכת יוצר רק לבסוף כשבא לחתום סיים במקום החתימה של יוצר המאורות ברוך המעריב ערבים, ואף דאינו מבואר בפי' הרמב"ם כן מ"מ כן משמע בדבריו, וכן משמע להדיא בדברי הרשב"א בחידושיו, ומן הראוי לבאר החילוק בין שני הפירושים משום מה נטה הרא"ש מדרך הרשב"א שמפרש דרך חתימת הברכה סיים המעריב ערבים וכן משמע פשטות לשון הברייתא, והרא"ש לגירסתו של הרי"ף פי' דמיירי דאמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים.
ונראה דאזלי לשיטתייהו בפירושא דחמרא ושכרא דהרא"ש שמפרש שיטת הרי"ף דבחמרא ושכרא מיירי שאמר שהנ"ב בפה"ג משום דס"ל כשיטת הראב"ד דהתחיל הברכה בשם ומלכות רק אדעתא לומר שהנ"ב על חמרא וסיים כהוגן בפה"ג וכן להיפוך בשכרא אין כאן שאלה דמחשבה לא מהני מידי ואין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו וע"כ דהא דמספקא לעיל בגמ' הוא דוקא באמר מקודם בפה"ג על שיכרא וסיים שהנ"ב, והיינו דאף דלאחר כן סיים ג"כ שהנ"ב מ"מ כיון שכבר הוציא בפיו מקודם בפה"ג אפשר דבזה כבר הוקבע ברכתו על בפה"ג ולא מהני מה שאמר אח"כ שהנ"ב וא"כ נמצא לפי"ז דאין אנו מסלקין כחה של הברכה בשם ומלכות אלא דוקא היכא שהוציא בשפתיו דברכתו הוא ע"ז, וא"כ אם נפרש בברייתא דפתח ביוצר אור כפי' הרשב"א דאמר בערבית ברוך יוצר אור ובורא חשך ומסיים כל הברכה דיוצר אור אלא דבחתימה אמר ברוך המעריב ערבים לא שייך זה כלל להא דחמרא ושכרא דכיון דע"כ זה מוכח מברייתא דהעיקר הוא החתימה, אף שבפתיחת הברכה היתה בשל יוצר אור דלא שייך לשל ערבית מהני כיון דהחתימה היתה בשל ערבית, וזה עכ"פ הא לא שייך להא דחמרא ושכרא, אלא דהדמיון להא דחמרא יוכל להיות רק בהא דתחילת הברכה כשאמר השם ומלכות היה על דעת לומר יוצר אור וכיון דסובר הרא"ש בשיטת הרי"ף דדעתא לא מהני כלל וכמש"כ הראב"ד א"כ אין שום דמיון להא דחמרא ושכרא דהתם בשכרא גמר ברכתו בפה"ג והוקבע מה שאמר השם ומלכות על בפה"ג, אבל הכא איברא דמתחילה אמר יוצר אור ובורא חושך אבל הא אכתי לא חתם ברכתו ומתחילה כשאמר השם ומלכות הא קאי על כל מה שיאמר אח"כ ולבסוף גמר כהוגן המעריב ערבים וגם ע"ז חלה תחלת ברכתו כשאמר השם ומלכות, ואי דנימא דהא בעת שאמר השם ומלכות היה בדעתו לחתום ג"כ יוצר המאורות וע"ז יחול הברכה בשם ומלכות שבתחלת הברכה, אבל באמת לדעת הרא"ש בשיטת הרי"ף הא דעתו לחוד לא מהני כ"ז שלא הוקבע בפירוש, ולזה מפרש הרא"ש לשיטת הרי"ף דמיירי בשאמר ברוך וגו' יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים, והיינו דבחתימה לחוד לא מהני דברכה צריכה פתיחה וחתימה כהוגן והא דקתני הכל אחר החיתום היינו שחתם בהפתיחה גופה וסיים כהוגן אף שהתחיל לומר שלא כהוגן ועכשיו דמי ממש להא דחמרא ושכרא לענין הפתיחה דהא גם כאן בהפתיחה התחיל לומר שלא כהוגן יוצר אור ובורא חושך והוקבע השם ומלכות שבתחילת הברכה לגבי הפתיחה על יוצר אור ובורא חושך רק אחר כן שינה ואמר אשר בדברו מעריב ערבים והוא דמי ממש לדחמרא ושכרא שהתחיל בשל שכר לומר בפה"ג ואחר שאמר בפה"ג שינה ואמר שהנ"ב, אבל הרשב"א שהולך לפי פי' רש"י דבחמרא ושכרא מהני דעתו לבד ולכן מפרש שפיר הברייתא כפשטה דבערבית התחיל ביוצר אור וסיים בברוך המעריב ערבים אבל כל הברכה אמר ברכת יוצר אור, ומ"מ מייתי שפיר דהא עכ"פ בעת שאמר השם ומלכות היה בדעתו לומר כל הברכה הפתיחה והחתימה הכל ביוצר אור ויוצר המאורות ומ"מ מהני חתימת הברכה, וא"כ גם בדין דחמרא ושכרא דאם היה בדעתו בעת שאמר השם ומלכות לומר בפה"ג על שכרא ולבסוף אמר שהנ"ב יצא, נמצא מבואר שפיר החילוק בין פי' הרשב"א לפי' הרא"ש שהולכים לשיטתם בהא דחמרא ושכרא, והרמב"ם מפרש כפי' הרשב"א וכנ"ל.
עתה נבוא לבאר שיטת הרמב"ם והנה הלח"מ שם פ"ח באר דברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל שסובר הרמב"ם דהיכי דגמר הברכה היה באופן שהוא שקר לא מהני מה שתחילת הברכה היה על דעת לומר כתיקונו ורק גבי שכר של ענבים וכן כל הנך חלוקות שכתב הרמב"ם שם לא הוי שקר דשייכן במקצת אף שאין זה ברכתו כדין, ולפי"ז כתב הלח"מ דהמעריב ערבים לגבי יוצר אור הוא שקר ולכן בשחרית סיים במעריב ערבים לא יצא ודמי לשכר של שעורים.
ואיברא דבשיטת חכמי לוניל מוכח כן כמו שכתב הלח"מ שכתבו להרמב"ם דאם מיירי בשכר של שעורים א"כ הוי כמו בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא יצא ומוכח דס"ל דשכר של שעורים דמי למעריב ערבים ויוצר אור, אך מ"מ אינו מובן דכיון דס"ל להרמב"ם דבשכר של שעורים כיון דהוא שקר לא מהני מה שלא היה טעות בעיקר הברכה א"כ דומיא דהכי אמאי מהני היכי דפתח בשחרית המעריב ערבים וחתם ברוך יוצר המאורות אף דכל הברכות הולכין אחר חתימתן מ"מ הפתיחה בשקר צריך להיות גרע כמו דהכא הוי מהני מה שלא היה טעות בעיקר הברכה רק בשביל שהיה סוף הברכה בשקר לא מהני אלמא דשקר גרע וא"כ דומיא דהכי גם פתיחה בשקר אמאי מהני אף דיש לחלק מ"מ קשה הדבר, ועוד דהלח"מ בעצמו השוה הדברים להדדי שכתב דהרמב"ם הולך עפ"י גירסת רש"י ונמצא דבעיית הגמ' הוא בהיפוך ממה שכתב הרמב"ם והיינו היכי דתחילת הברכה היה על מנת לומר שלא כהוגן ולבסוף אמר כהוגן אלא דהרמב"ם מפרש דמה דאמר בגמ' בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן היינו אי אזלינן בתר עיקר ברכה בלא חתימה או בתר חתימה בלא עיקר ברכה, ונמצא דבבעיית הגמ' נכלל ג"כ ספק זה אם היה עיקר הברכה כהוגן והחתימה שלא כהוגן וכיון שכתב הרי"ף דאזלינן לקולא אזלינן לקולא בשני הספיקות ורק דהרמב"ם לא הוצרך לפסוק בהיכי דתחילת הברכה היתה על דעת לומר שלא כהוגן וסוף הברכה היה כהוגן משום דזה כבר פסק גבי ק"ש דבשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא שכל הברכות הולכות אחר חתימתן וסמך הרמב"ם ע"ז שהרי כתב כל הברכות וכו', אלא שחידש כאן הרמב"ם דאזלינן נמי בתר עיקר הברכה לקולא משום דאזלינן בתרווייהו לקולא זהו תורף תירוצו של הלח"מ, הרי דהשוה הלח"מ שני הענינים וא"כ כמו דסיים מעריב ערבים בשחרית לא יצא משום דמעריב ערבים הוא שקר אמאי מהני אם פתח בשחרית במעריב ערבים כיון דהוא שקר, ועוד דעיקר מה שכתב דהרמב"ם לא פסק בהל' ברכות הבעיא המפורשת בגמ' בהיה בדעתו לברך בדחמרא וברך בדשכרא משום שסמך על מה שכבר פסק שם לגבי ק"ש קשה טובא שאין זה דרך הרמב"ם להשמיט במקומו דבר המפורש בגמ' ולסמוך על מה שכתב במקום אחר לגבי ק"ש ולכתוב רק דבר שלא נתפרש להדיא בגמ', סוף דבר דברי הרמב"ם מחוסרים ביאור.
והנראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י גירסת הגאונים שהביא הרשב"א והקשה עליהם לפי פירושו בגירסתם וז"ל הרשב"א אבל הגאונים ז"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא פתח וברך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי סיים בדשכרא יצא דתנן על כולם אם אמר שהנ"ב יצא אי נמי נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא, אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, וזה דבר רחוק ודחוק מאד שיהא הפסד בתוספות שהוסיף לאחר שסיים ברכתו ואפי' אמר לאחר מכאן כמה דברים ועוד שיועיל יותר כשיאמר כולה ברכה בטעות ויוסיף לאחר מכאן ענין הברכה כגון שיאמר בפה"ג שהנ"ב דהשתא משמע שהברכה כולה בטעות ומפני שהוסיף שהנ"ב הועיל אע"פ שהברכה סמוכה לבפה"ג ונראה שהעיקר על חמרא הוא דמברך וכשהברכה סמוכה למין שהוא מברך עליו לא יועיל מפני התוספות שהוסיף לבסוף שהוא מובדל מן הפתיחה וזה דבר רחוק גם במה שהן צריכין לדחוק בסוגיא הא דפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יש כמה גמגומים ולדבריהם מביא ראיה מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא יצא אבל פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דקתני יצא לא הוי ראיה דהא פשיטא להו דכל שהחתימה כתיקונה יצא, והם גורסים בדחיית ראיה של יוצר אור, שאני התם דהא בריך פירש בההוא דשכרא כלומר וכבר יצא ידי ברכה ע"כ דברי הרשב"א.
והנה לפי דברי הרשב"א דהגאונים יגרסו שאני התם דהא בריך, לא גמר לנו הרשב"א איך יפרשו הגאונים להלן דברי הגמ' דלדבריו דתירוץ הגמ' לפי גירסתו הוא דלכן בשכרא אפשר דיצא, דהא כבר יצא ידי הברכה בברכת שהנ"ב קודם שגמר בפה"ג א"כ מאי פריך הגמ' הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת ד' אינה ברכה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר, דהא הכא בשכרא בירך שפיר בשם ומלכות וגם מאי מסיק אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה וכו', וצריך לומר לפי דבריו דמילתא אחריתא הוא וקאי אברייתא אמאי מהני בשחרית פתח במעריב ערבים וסיים יוצר המאורות.
והנה גירסת הגאונים מתחלה כגירסת הרי"ף בלשון פתח ובריך בדשכרא ולאו אדעתא דשכרא ורק דבהרי"ף כל האבעיא כמו שהוא בגירסתנו ומשום שהרשב"א תמה מאד וכתב שרחוק ודחוק גירסתם לכן הניחו כל המפרשים ונושאי כליו של הרמב"ם את גירסתם, אך הנלענ"ד דשיטת הרמב"ם ברורה ע"פ גירסת הגאונים, רק דלהרשב"א היה פשוט דלגירסת הגאונים צריך לומר דפתח ובריך בדשכרא היינו שכבר בריך שהנ"ב וסיים בפה"ג משום דלא היה מסתבר לו שהיה אפשר לומר בסיפא בהאבעיא שאם התחיל הברכה על שכרא על דעת לומר שהנ"ב ואמר רק השם ומלכות וסיים בטעות בפה"ג שיועיל דהא עכ"פ לא בריך ברכה כתיקונה ולזה פירש פתח ובריך בדשכרא שסיים שהנ"ב והא דסיים בדחמרא היינו שלאחר שאמר שהנ"ב הוסיף בפה"ג וכן בסיפא בהאיבעיא היינו שהיה לו כוס שכר ופתח בדשכרא ואמר שהנ"ב וסיים בפה"ג וע"ז היה האיבעיא, ולכן תמה הרשב"א דאיך אפשר שאם אמר על כוס שכר מתחילה בפה"ג וסיים שהנ"ב בודאי יצא ואם אמר עליו שהנ"ב ואח"כ סיים בפה"ג שיהיה ספק זה ושהתוספות שיוסיף היכי שעשה הברכה כתיקונה יהיה גרע מהיכי שאמר הברכה שלא כתיקונה והוסיף כתיקונה.
אבל הרמב"ם סובר דאפשר שפיר לומר דמהני אם בשעת הזכרתו השם ומלכות שהוא עיקר הברכה היה בדעתו לברך כהוגן אף שסיים בטעות ולכן מפרש הרמב"ם גירסתם של הגאונים אף דגירסתם הוא פתח ובריך בדשכרא מ"מ מפרש דהכוונה הוא על דעת לברך בשל שכר משום דס"ל כדעת הרשב"א דבברכה קצרה אם חתם הברכה כהוגן ואמר על שכר שהכל ליכא ספיקא כלל ומה איכפת לן אם הוסיף גם בפה"ג וכן ס"ל דאם גמר הברכה בטעות שאמר על שכר בפה"ג ודאי לא מהני תוספתו שיוסיף אח"כ דברים לתקן כיון שכבר גמר ברכתו בטעות והוקבע הברכה בטעות וכמו שכתב הרשב"א ולכן פירש הרמב"ם גירסת הגאונים דהכוונה ובריך בדשכרא היינו אדעתא דשכרא אף דלא גרסי אדעתא, ומה מדויק עכשיו מה דהרמב"ם שינה בה' ק"ש מלשון הברייתא וכתב בחלוקה הראשונה בשחרית פתח יוצר אור, ולא כמו דקתני בברייתא פתח ביוצר אור, והוא כמש"כ להשמיענו דכאן פתח ממש ואמר יוצר אור לא כמו פתח בדחמרא שהוא מפרש פתח הברכה על דעת לברך בפה"ג, אבל אם היה גירסתו שם כגירסת רש"י פתח אדעתא דחמרא לא היה צריך לשנות מלשון הברייתא ובודאי הרמב"ם כתב זה בכוונה דהא אח"כ ביתר החלוקות תפש לשון הברייתא וכ' ביוצר אור ובמעריב ערבים ורק בהתחלה שינה מלשון וכתב פתח יוצר אור להשמיענו כנ"ל.
ורק בזה השיב הרמב"ם לחכמי לוניל והסכים להם בצד זה דהוא דוקא אם שייך טעות בהברכה אבל אם אינו בגדר טעות לא מהני מה דהיה בדעתו לומר כהוגן בעת הזכרתו השם ומלכות כיון דגמר בשקר והוי מנאץ משום דאמר שקר דמוכח, רק מה שכתב הלח"מ דיוצר אור ומעריב ערבים דמי לשכר של שעורים דהוי שקר, וכמו שהקשו חכמי לוניל ושבזה מיושב אמאי בשחרית פתח ביוצר אור וסיים המעריב ערבים לא יצא משום דהוי שקר זה אי אפשר לומר דא"כ גם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור נמי אמאי יצא הא הפתיחה הוא בשקר, אלא נראה דבאמת ביוצר אור ומעריב ערבים לא הוי שקר כלל, ואף דחכמי לוניל השוו אותם להדדי היינו בצד זה שסברי חכמי לוניל דכמו בשחרית בפתח יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא ה"נ צ"ל דלא יצא בשכר של שעורים בפתח על דעת לברך שהנ"ב וסיים בפה"ג, אבל זה אינו מוכרח כלל לומר דהרמב"ם הסכים להם דחד טעמא לתרווייהו, דגבי יוצר אור ומעריב ערבים לא הוי שקר כלל דבשלמא גבי ברכת הנהנין שמברך על מה שהוא רוצה עכשיו לאכול ומוכח שפיר דכשהוא מברך על שכר שעורים בפה"ג דהוא שקר גמור דלא שייך לומר שכוונתו על יין דהא אין בידו כוס יין ולא שייך שום ברכה על דבר שאינו עכשיו בידו דהא הוא ברכת הנהנין אבל בשחרית וערבית שהוא ברכה על טבעו והנהגתו של עולם לא שייך כלל לומר שהוא שקר דאטו אומר בעת ברכתו שעתה הוא לילה, ובפרט היכא דיש בהברכה במקצת ענינו של יום כמו הפתיחה או החתימה א"כ גם המותר לא הוי שקר כלל דהא באמת אמר רבה בר עולא דצריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, א"כ עכ"פ לא שייך שום שקר אם אמר כל הפתיחה בשל ערבית והחתימה בשל שחרית אפילו בלא הא דרבה בר עולא, ובפרט להלכה, וא"כ לא שייך לומר דמשו"ה לא יצא אם חתם בשחרית המעריב ערבים משום דהוא שקר דהא לא הוי שקר כלל אלא חתם בברכת מנהגו של עולם בערבית.
איברא, דלפי מה שהסביר הלח"מ משום דצריך שיהיה שייך במקצת במה שבירך בטעות להברכה האמיתית המחויבת גם הכא ביוצר אור ומעריב ערבים לא שייכין להדדי כלל אבל לפי מה שהסברנו דהוא רק משום דהוי כשקר והוי כמנאץ הכא לא הוי שקר כלל.
ואח"כ מצאתי ראיה לסברתי מדברי המאירי בברכות גבי הא דקורא ק"ש אחר עלות השחר דאמר עלה ובלבד שלא יאמר השכיבנו וכ' המאירי וכן יש מי שפי' שאינו אומר מעריב ערבים ואין אנו מודים בכך שאין זה אלא שסדר מציאותו של יום ושל לילה הוא מזכיר והוא ממש כדברינו.
ועיקר טעמא דלא מהני בהא דפתח בשחרית ביוצר אור וסיים במעריב ערבים הוא מטעמא אחרינא דבאמת הם שני ענינים נפרדים ודלא כמו שהשווה אותם הלח"מ היינו דינא דתחלת הברכה וסוף הברכה שפסק רבינו בהל' ק"ש ודינא דתחלת ברכה וסוף ברכה דבהל' ברכות גבי חמרא ושכרא, דבהל' ק"ש דמיירי בברכה ארוכה דצריך פתיחה וחתימה בודאי לא מהני כלל מה דתחלת הברכה היתה כהוגן וגם השם ומלכות היתה על דעת לומר כל הברכה כהוגן, והוא משום דעכ"פ ליכא חתימה דאין כאן אלא ברכה קצרה בלא חתימה ודבר זה פשוט אלא דהו"א דאם פתח בשחרית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דנמי לא יצא דהא ליכא פתיחה דשחרית וברכה ארוכה צריכה פתיחה וחתימה לזה אשמעינן הברייתא דעיקר הוא החתימה והכל הולך אחר החיתום וכן פסק הרמב"ם בהל' ק"ש שכל הברכות הולכות אחר חתימתן והיינו דהעיקר הוא חתימתן כיון דהיה בה פתיחה ודלא כמו שכ' הלח"מ דזהו רק משום דאזלינן לקולא, אלא דדין זה אינו אלא בברכה ארוכה שיש בה פתיחה וחתימה ולא בברכה קצרה, ולא שייכא כלל לדינא דחמרא ושכרא דמיירי בברכה קצרה, וסוגיית הגמ' דתלי זה בזה ופריך על הא דחמרא ושכרא מדינא דיוצר אור ומעריב ערבים הוא כמו שנבאר.
דהנה לפי גירסת הגאונים חזינן דפשיטא לגמ' דאם היה בידו כוס שכר ורצה לברך בפה"ג על יין ואחר אמירת השם ומלכות נזכר שהוא שכר ובירך שהכל יצא אף דעיקר הברכה היה בטעות מ"מ זה אינו מקלקל ולא מהני מחשבתו כיון שעכ"פ בפועל אמר הברכה כתיקונה וחזינן מזה דלקולא תפסינן כדעת הראב"ד דמחשבתו לא מהני לקלקל, אלא דלתקן בעי בגמ' דאפשר דמ"מ מהני מחשבתו והיינו משום דכיון דברכות הוא מדרבנן סובר הגמ' דאפשר דסגי גם במחשבה הגונה בעת ברכתו בשם ומלכות אף דלבסוף גמר הברכה בטעות, ויש לחקור בהאי סברא דפשיטא לגמ' לפי גירסת הגאונים דמחשבה בעת אמירת שם ומלכות בטעות אינו מקלקל אם גמר אח"כ כהוגן, מאיזה טעם הוא אי משום דמחשבה בלב אינו מקלקל כלל הברכה, או משום דעיקר הברכה הוא מה שגמר ואמר תכלית הברכה בפה"ג או שהנ"ב וכיוצא והשם ומלכות באיזה כוונה שאמר אינו מגרע כלל.
ופשוט דבזה תליא בעית הגמ' דאם נימא באופן הא', א"כ אנו יכולים לומר דמ"מ אמירת שם ומלכות הוא העיקר הברכה אלא המחשבה שבלב אינו מגרע וניכר להשומעים שגם השם ומלכות הלך לתכלית הגמר כיון שלבסוף גמר הברכה כהוגן, אבל אם נימא כאופן הב' דהוא משום שהשם ומלכות אינו עיקר לענין פירושה של הברכה ואינו עיקר אלא לענין השם ומלכות בעצמו שבלא שם ומלכות אינה ברכה אבל אינו שייך לפירושה של הברכה א"כ לא שייך תו למיבעי היכי דבאמת גמר הברכה בטעות רק שבעת שאמר השם ומלכות חשב כהוגן אי מהני דהא אנו אומרים שהשם ומלכות אינו שייכת כלל לפירושה של הברכה, ונראה בפשיטות דאימתי שייך לומר כאופן הא' הוא דוקא אם לא נגמר תכלית השם ומלכות דהיינו שאמר רק השם ומלכות בטעות ופירושה אמר כהוגן בזה שפיר יש לומר דאין המחשבה מקלקלת וכנ"ל אבל בהברייתא דפתח במעריב ערבים לפירושם של הרמב"ם והרשב"א דגמר כל הברכה של מעריב ערבים ורק חתם ברוך אתה ד' יוצר המאורות ודלא כפי' הרא"ש שהתחיל תיכף אחר אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חושך וכיון שגמר כל הברכה הארוכה של המעריב ערבים א"כ ניכר להדיא שהשם ומלכות אמר לתכלית הכוונה של מעריב ערבים וכיון דתנינא בשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא, איברא דבעיקר קמ"ל הברייתא דהעיקר של הברכה אינה כל טופס הברכה אלא גמר החיתום אבל מ"מ הא ודאי צריך לחיתומה של הברכה גם פתיחה בשם ומלכות וכיון דהשם ומלכות הלך על כוונה אחרת אמאי מהני וע"כ צריך לומר כאופן הב' דאין אנו מביטין כלל על המחשבה שבעת אמירת השם ומלכות שאינו שייך לענין פירושה של הברכה והשם ומלכות אינו עיקר אלא לענין התחלתה של הברכה שבלא אמירת שם ומלכות אינו ברכה א"כ ע"כ יפשט שפיר בעיין, דלפי"ז בודאי גם מחשבתו לתקן לא מהני השם ומלכות היינו באם גמר הברכה בטעות רק שבעת שאמר השם ומלכות חשב כהוגן ודאי לא מהני כלל כיון דאמרינן דהשם ומלכות אינו עיקר כלל לענין פירושה של הברכה, וע"ז משני בגמ' שפיר דלעולם אימא לך כאופן הא' דמהני מחשבתו בעת אמירת השם ומלכות דגם עיקר הברכה דהוא הברכה בשם ומלכות שייך לתכלית ופירושה של הברכה ולכן לענין בעיין אפשר דיצא ובהא דאמר בשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא כיון דאמר רבה בר עולא דצריך להזכיר מידת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות אתרווייהו קאמר ואין חסרון לענין החתימה כלל, ונמצא דלפי גירסת הגאונים יהיה פשיטות האיבעיא היפוך מכפי גירסתנו, דלפי גירסתנו הפשיטות הוא דיצא והגמ' דחי דלעולם לא יצא ולפי גירסת הגאונים להיפוך דהגמ' פשיט מתחילה דלא יצא ודחי דלעולם אימא לך דיצא ולכן להלכה פסקינן לקולא כמו דדחי הגמ' זהו הביאור הפשוט בסוגיית הגמ' לפי גירסת הגאונים וזה פסקו של הרמב"ם.
והרשב"א כשבאר גירסת הגאונים לא היה אפשר לו לפרש כמש"כ דכיון דמפרש דברי הגאונים בהא דחמרא ושכרא דמיירי בשבירך בפה"ג ואח"כ שהנ"ב וא"כ ס"ל להגמ' דאף דאמר על כוס שכר מתחילה בפה"ג ואח"כ שהנ"ב בודאי מועיל ולזה שפיר כתב הרשב"א דמדפתח בשחרית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דקתני יצא לא הוי ראיה דהא פשיטא להו דכל שהחתימה היה כתיקונה יצא, ולכן מוכרח הרשב"א לפרש דברי הגאונים דהראיה הוא מרישא מפתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, ולפי"ז כתב הרשב"א שהם גורסים שאני התם דהא בריך והיינו דקאי על שכרא וחמרא כנ"ל, ומלשון הרשב"א משמע דע"ז לא היה לו גירסא מפורשת אלא לפי מה שמפרש דבריהם כתב דהם צריכים לגרוס במקום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות, שאני התם דהא בריך ולפי דבריו אין שום באור להמשך הסוגיא אם לא שנדחוק דהא דקאמר הניחא הוא מילתא אחריתא בפני עצמה ולא קאי כלל אלמעלה ובאופן זה היה צריך להתחיל בלשון גופא בשחרית וכו' הניחא דכן דרך הגמ' כשמתחיל ענין אחר להוכיח או להקשות מהברייתא מה שלא שייך להקודם, וכיון שאמר תיכף הניחא בודאי מוכח דהא שייך להקודם, אכן כ"ז דחקו להרשב"א לפי פירושו אבל לפי פי' הרמב"ם בדברי הגאונים מיושב שפיר סוגית הגמ' וכנ"ל, רק הא דאמר הגמ' בלשון פשיטא לא הביא הרמב"ם אף דרוב פעמים מביא הרמב"ם בחיבורו גם מה דקאמר הגמ' בלשון פשיטא כאן היה סובר דהוא פשוט ולא הביא אלא אאיבעיא שהוא חידוש.
והנה מה שהסברנו הגמ' לשיטת הרמב"ם דגבי יוצר אור ומעריב ערבים כבר יצאה לפועל מחשבתו שחשב בעת שאמר בשחרית על המעריב ערבים ולא צריך להיות מהני מה שגמר החתימה ברוך יוצר המאורות אי נימא כאופן הא' דמה שאינו מקלקל מחשבה הוא משום דמחשבה שבלב לא מהני לקלקל, לכאורה סותר למה שכתבנו לבאר פירושו של הרא"ש דמשו"ה מפרש הברייתא בשחרית פתח במעריב ערבים היינו שאומר ברוך וגו' אשר בדברו מעריב ערבים וסיים תיכף יוצר אור ובורא חשך ואינו מפרש בפשיטות כפירושו של הרשב"א דפתח במעריב ערבים היינו שאמר כל הברכה של ברכת המעריב וסיים יוצר אור היינו שסיים ברוך יוצר המאורות משום דס"ל כשיטתו של הראב"ד גבי חמרא ושכרא דמחשבה שבלב לא מהני ואינו מפרש כפירש"י דפתח אדעתא דחמרא אלא דפתח בחמרא פירושו שאמר בפה"ג ואח"כ אמר שהנ"ב א"כ מוכרח לפרש שם גבי פתח מעריב ערבים דהיינו לענין הפתיחה גופה ששינה את הפתיחה שמתחילה לא אמרה כהוגן ואמר בשחרית אשר בדברו מעריב ערבים ותיכף שינה וסיים כהוגן אבל המחשבה לחוד לא מהני לענין החתימה וזה דלא כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם, אך באמת אינו סותר כלל דהרא"ש הרי הולך בשיטת הראב"ד דמחשבה לא מהני מידי ואין הולכין אלא אחר מה שהוציא בפיו וממילא לא מהני מחשבה לענין החתימה נמי אבל מה שכתבנו לדעת הרמב"ם הוא אם נאמר כאופן הא' דבאמת מהני מחשבה ורק מחשבה שבלב שלא נתבררה לא מקלקל ולפי"ז אם חשב באמירת שם ומלכות בפתיחה דשחרית על ברכת המעריב ערבים ואמר המעריב ערבים בודאי הוקבע ברכתו ומחשבתו ולא מהני מה שגמר ברוך יוצר המאורות והוא פשוט, והצורך להעיר דלפי"מ שכתבו חכמי לוניל דהר"י אלפ"ס הולך ע"ז הדרך יתכן דבאמת גם בהרי"ף היה להם הגירסא כגירסת הגאונים רק שלפי גירסת ספרינו בש"ס הועתק כן גם בהרי"ף.
ואכן ישאר לנו מוקשה סוף הסוגיא דאיתא התם ת"ש כללו של דבר הכל הולך אחר החתום כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי הא דאמרן לא לאתויי נהמא ותמרי ה"ד אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל ופתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא היינו בעיין לא צריכא כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני, ולהרמב"ם ולגירסת הגאונים קשה מאד ליישב גוף הסוגיא דאם נפרש גבי נהמא ותמרי דרק פתח אדעתא דנהמא ולא שהתחיל הפתיחה כמו ביוצר אור וכדמוכח להדיא מהא דקאמר אי דאכל נהמא וקסבר תמרי אכל ופתח בדתמרי וסיים בדנהמא היינו בעיין ומוכח דהיינו ג"כ בגוונא דבעיין דמפרש הרמב"ם שבירך בשם ומלכות על דעת לברך על של שכר, וא"כ לפי"ז צריך לגרוס להיפוך מגירסא שלנו דהא אם פתח אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי היינו שסיים כהוגן לגירסת הגאונים ודאי יצא דגרסי נקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא יצא ולפמש"נ פירושו דפתח בתחילת הברכה על דעת לומר בפה"ג וסיים שהנ"ב כהוגן יצא דלא מהני מחשבתו באמירת שם ומלכות לקלקל, והאבעיא הוא רק אם התחיל הברכה בשם ומלכות על דעת לומר כהוגן וסיים הברכה בטעות שלא כהוגן, וע"כ צריך לגרוס בהיפך, ובתחלה נגרוס פתח בדנהמא וסיים בדתמרי היינו בעיין ולפי מה דמסיק לא צריכא יהיה הגירסא פתח בדתמרי וסיים בדנהמא יצא וממילא אי אפשר לגרוס דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא דהא באמת סיים בדנהמא וע"כ צריך לגרוס כמו שרצה הכ"מ לגרוס בתחילת הסוגיא דאפי' פתח בדנהמא נמי יצא, אך גם זה לא יתכן דמ"מ מאי קאמר לפי"ז ברישא אי דאכל נהמא וקסבר תמרי אכל פתח בדנהמא וסיים בדתמרי היינו בעיין דכיון דכאן הוא בברכה של אחריו והוי ברכה ארוכה וכיון דהתחיל על דעת לברך כהוגן ובירך שלא כהוגן עכ"פ לא עדיף מפתח בשחרית ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא יצא בין לפי סברתי משום שהיא ברכה ארוכה וצריכה פתיחה וחתימה ובין לפי מה שכתב הלח"מ משום דהוי כמו שכר של שעורים דהכא בודאי הוי כשכר של שעורים אפי' לפי"מ שחלקנו לעיל גבי יוצר אור ומעריב ערבים, וא"כ קשה טובא דאיך קאמר על נהמא ותמרי דמיירי בברכה ארוכה היינו בעיין דהבעיא לא מיירי אלא בברכה קצרה וכמש"כ.
ונראה לומר דבהא דקאמר אלא לאתויי נהמא ותמרי לא מיירי באדעתא כמו בעיין אלא דפתח בדנהמא וסיים בדתמרי היינו דפתח ברכת הזן וסיים בא"י עה"א ועה"פ ופתח בתמרי וסיים בנהמא היינו דפתח על העץ וסיים בא"י הזן את הכל דומיא דבשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דמיירי שגמר כל ברכת יוצר אור עד חיתום הברכה וסיים בא"י המעריב ערבים וכמו שמפרש הרמב"ם והרשב"א ודלא כפי' הרא"ש וכמש"כ, ומאי דאמר ע"ז היינו בעיין אין הכוונה דהוא ממש בעיין אלא דא"כ מזה נפשוט בעיין והיינו דהא מעיקרא בעי לפשוט האבעיא דידן בחמרא ושכרא מהא דבשחרית פתח ביוצר אור וכמו שהארכנו למעלה בפי' ההוכחה לגירסת הגאונים ולשיטת הרמב"ם, וסוף דחיות פשיטותו של האבעיא מהברייתא היה מהא דאמר רבה בר עולא דצריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, וא"כ הכא בנהמא ותמרי דליכא טעם זה א"כ הדר נוכל לפשוט האבעיא וע"ז מסיק לא צריכא כגון דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בתמרי יצא דאפי' סיים בדנהמא נמי יצא והיינו דהוא מטעמא אחרינא וליכא למיפשט בעיין, נמצא מיושב סוף הסוגיא לפי גירסתם של הגאונים ושיהיה ממש הגירסא כמו כגירסתנו רק דלא צריך לגרוס אדעתא גבי אכל נהמא אלא פתח בדתמרי כמו דבאמת במסקנא גבי אכל תמרי גם בגירסתנו לא הוזכר אדעתא אלא פתח בדנהמא ומבואר ב"ה כל הסוגיא היטב.
והנה הך דינא דאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא לא הוזכר לא ברמב"ם ולא בטור, ומה שלא הזכירו עיקר דינא דנהמא ותמרי אין קושיא כיון דלהלכה גם בחמרא ושכרא יצא ולא צריך לטעמא דאפי' סיים בנהמא נמי יצא אלא דמ"מ הי' להרמב"ם ולהטור להביא הדין היוצא מהסוגיא דאם בירך על תמרים ברכת הזן יצא, ולכאורה היה אפשר לומר דכיון דהך שינויא לא נאמר אלא לדחות ולומר דבחמרא ושכרא לא יצא אבל כיון דפסקינן דבחמרא ושכרא יצא ממילא נדחה הך שינויא מהלכה, אבל אכתי אינו מיושב דבאמת לא נפשטה האבעיא ורק דפסק הרי"ף דבדרבנן אזלינן לקולא, וא"כ למה לנו לדחות הך שינויא ואדרבא כיון דהוא בדרבנן יש לפסוק גם בהך שינויא בפרט שאין לנו ראיה דלצד השני לא קאי הך שינויא, אך כ"ז לדעת הטור אבל להרמב"ם ולגירסת הגאונים דהאבעיא הוא בהיפוך על פתח אדעתא לברך כהוגן ובירך שלא כהוגן וא"כ הראיה מסיפא דברייתא מכללו של דבר הכל הולך אחר החתום הוא דבהא דחמרא ושכרא לא יצא, וכיון דפסקינן דיצא, א"כ ע"כ צריכין אנו לאוקים הברייתא כשינויא דגמ' דלאתויי נהמא ותמרי ובודאי הו"ל לפסוק כשינויא דגמרא ולמה השמיט אותה.
והנראה לומר דאף דקיי"ל דהא דעל כולם אם אמר שהנ"ב יצא היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחלה אם מברך על איזה מין שהכל מחויב מ"מ לברך על מין שני ברכה המיוחד לו מ"מ יש לומר דהיינו דוקא בדין שלפניהם דהא אם אכל מין שהכל ורוצה לאכול גם מין פרי העץ לא שייך לומר דברכה שאינה צריכה היא במה שיברך ביחוד על פרי העץ ב"פ העץ ואינו חושב בשעת ברכתו הראשונה לברך על שניהם שהכל דהא אינו מחויב לאכול הפרי ויכול שלא לכוין כלל בעת שמברך שהכל על הפרי שצריך לברך עליה ב"פ העץ ובעת שירצה לאכול אותה יברך עליה ברכתה המיוחדת לה אבל גבי ברכה שלאחריו שכבר אכל פת ואח"כ תמרים אם היה הדין שיוצא בדיעבד על תמרים בברכת המזון לא היה אפשר שיברך על תמרים בפני עצמם ברכת על העץ כיון שבל"ז כבר מחויב לברך ברכת המזון ובדיעבד יוצא על תמרים בברכת המזון ולא שייך שבשביל לכתחלה יברך ברכה יתירה לגמרי, וא"כ ע"כ צריך לומר דהך סוגיא דאמר דאם בירך על תמרים ברכת הזן יצא אזיל דוקא אליבא דרב הונא ורב נחמן דסברי לקמן בפ' כיצד מברכין דדברים שאינם באים מחמת סעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולכן יסבור הך סוגיא באמת דבתמרים אפילו אחר הסעודה אינו צריך לברך אבל לרב ששת דאמר טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם וע"כ אין חילוק לדידיה בין תמרים לשאר פירות ואפי' בדתמרי נמי דינא הכי דהא אמר רב ששת בהדיא שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין לבד, וכיון דפסק רב פפא הלכתא דדברים שאינם באים מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם משמע דרב פפא קאי נמי על כל מיני פירות ואפי' תמרים דהא בא לפסוק בענין פלוגתא דר"ה ור"נ ורב ששת וכמו שמדברי רב ששת מוכח דכולל כל מיני פירות ואין חילוק בין תמרים לשאר פירות בתוך הסעודה וע"כ דלא אתי הך סוגיא כוותיה וה"נ אין חילוק לרב פפא בלאחר הסעודה דר"פ סתמא קאמר וכן בתוס' הזכירו להדיא בהא דר"פ תמרים, וכיון דצריך לברך על תמרים לאחר הסעודה ולא סגי במה שיברך ברכת המזון אלמא דברהמ"ז לא מהני לפטור ברכה אחרונה דתמרים, ובזה הכרח לדחות מה שיוצא מהשקו"ט דסוגיא דידן דמהני ברכת המזון על תמרים.
אלא דלכאורה לא מהני תירוצנו אלא לדעת הטור וש"פ משום דלפי פירושם בהסוגיא אין הכרח לפי המסקנא ולפי ההלכה לפרש הברייתא דהכל הולך אחר החתום בהא דנהמא ותמרי אף שנפסק רק לקולא משום דבדרבנן אזלינן לקולא אבל עכ"פ להלכה אין קושיא, אבל לפי מש"כ בדעת הרמב"ם והגאונים הרי אם נדחה הא דאמרינן דאפי' סיים בדנהמא נמי יצא וא"א לפרש דמרבה הברייתא בהא דכללו של דבר הא דנהמא ותמרי, א"כ ישאר קושית הגמרא כללו של דבר לאתויי מאי והדר נפשוט בעיין דלא יצא, ואולי דסובר הרמב"ם דהראיה מהא דכללו של דבר אינו מוכרח דאפשר דקמ"ל רק טעמא דדינא דפתח ביוצר אור, וכן הרמב"ם סיים בטעמא דדינא שכל הברכות הולכות אחר חתימתן ורק דהגמ' דסבר דמצי לאתויי הא דנהמא ותמרי משני הכי אבל להלכה אף דנדחה אוקימתא דגמ' בהא דנהמא ותמרי מ"מ לא נפשוט מזה בעיין, עכ"פ ארווחנא שיש טעם מספיק להפוסקים להשמיט הא דאפי' סיים בדנהמא יצא.
שוב מצאתי דדברינו מפורשים בדברי הרשב"א בדף מ"א ע"ב שכתב שם וז"ל ומסתברא דאפי' לרב ששת אי אכל תמרי מודה הוא שהן אינן טעונין ברכה לאחריהם משום דאינהו גופייהו מייזן זייני ונפטרין בברכת המזון ולאו דוקא פת הבאה בכיסנין אלא אפי' תמרי וכו', אבל בירושלמי לא משמע הכין דגרסי' התם ר"ה אכל תמרים עם פיסתיה א"ל ר"ח בר אשי פליג את על רבך שובקן לאחר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף, א"ל אינון עיקר עיסתי דאלמא אפי' תמרי דאכל בתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן, ושמא ההיא אתיא כרבי מונא דאמר התם משום ר' יודה פת הבאה בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה התם, ואלא מיהו בהלכות גדולות כתבו אכל תמרי ורמוני ושאר מגדי לא מפטרי בברכת המזון עכ"ל, הרי דדעת בה"ג דאין יוצא בברהמ"ז אחר תמרים ומשום הא דר"ש וכדאיתא בירושלמי, וגם הרשב"א לא הכריע בזה, ולכן באמת השמיטו הרמב"ם והטור וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה