אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יט
כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו. אבל אם אכל דמאי אע"פ שאינו ראוי אלא לעניים או מעשר ראשון שנטלה תרומתו אע"פ שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשבלין או מעשר שני והקדש שנפדו אע"פ שלא נתן את החומש, הרי זה מברך תחלה וסוף וכן כל כיוצא בהן.
השגת הראב"ד כל האוכל דבר האסור כו', כתב הראב"ד ז"ל טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל.
הרא"ש בפ' שלשה שאכלו סי' ב' הקשה על דברי רבינו מגמ' מפורשת בב"ק דף צ"ד ראב"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ, וכתב הכ"מ ע"ז דההיא דגזל סאה חיטין נמי כדברי רבינו דייקא לפי נוסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אין זה אלא מנאץ הלכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא"ש י"ל דה"ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הלכך לא יברך.
והנה אף אם נפרש כדברי הכ"מ מ"מ נראה דראית הרא"ש לדברי הראב"ד נכונה דלא כדברי הרמב"ם דשיטת הרמב"ם הא הוי דאין דין ברכה כלל על דבר האסור וכדכתב כל האוכל בין בזדון ובין בשגגה אין מברך עליו אלמא דאפי' בשוגג דלא הוי מנאץ מ"מ אינו מברך והאי בשוגג צריכנן לומר דקאי על הברכה בסוף דהא מתחלה לא ידע שאוכל דבר האסור ולא שייך לומר שלא יברך או דנימא דקאי נמי אברכה בתחלה וכולל הרמב"ם בלשון שוגג גם אנוס דהא אין בזה נ"מ בין שוגג לאונס, עכ"פ חזינן בשיטת רבינו דסובר דאין במאכל האסור דין חיוב ברכה כלל ולכן גם בשוגג דאין בהברכה שום ניאוץ ד' אינו מברך, וזה מוסתר מהגמ' דלעיל דקאמר כיצד מברך דמשמע דיש חיוב ברכה אלא דאינו מברך כל שיש בהברכה משום ניאוץ.
והנה בירושלמי פ"ק דחלה הלכה ט' תניא מצה גזולה אסור לברך עליה שנאמר בוצע ברך ניאץ ד' א"ר אושעיא הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר"י אומר אין עבירה מצוה א"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, והנה הכ"מ הביא מהירושלמי הוכחה לדברי הרמב"ם, אבל תמוה דהא מבואר בירושלמי דכל הטעם דאינו מברך משום מנאץ הוא רק בתחלה אבל בסוף כשהאיסור כבר נעשה צריך לברך בכל אופן וקשה על רבינו דפסק דאינו צריך לברך לא בתחלה ולא בסוף, ואין לחלק כמו שחילק הכ"מ דזו הסברא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייכא אלא בגזל ולא בשאר איסורים דהא גם בשאר איסורים אחרי אכילת דבר האסור איסורא דעבד עבד ואין כאן עוד מעשה איסור ולמה לא יברך ואין לפוטרו אלא משום שעכ"פ בתחילתו עבד איסורא ואכל דבר האסור וא"כ גבי גזל נמי כן, איברא דבסוף אחר שכבר אכל דמים הוא חייב לו על הגזילה אבל עכ"פ תחילתו איסור הוה ואכל דבר האסור, ומה שאמרו בירושלמי אבל בסוף דמים הוא חייב לו לא מהניא אלא דלא נימא דגם אחרי האכילה הוי גזלן בזה שאינו משלם דמים וא"כ גם בסוף אינו יכול לברך כל זמן שאינו משלם וע"ז קאמר דבסוף רק דמים הוא חייב לו ואינו שייך להברכה דהוי כחייב לו חוב, אבל עכ"פ זה מוכח מהירושלמי דהאיסור שבתחלה אינו מעכב מלברך בסוף וא"כ גם באכילת איסור דבודאי איסורא דעבד עבד ואחר האכילה אין כאן איסור כלל למה אינו מברך וכמו בגזילה, וגם אין מסתבר כלל לומר דכיון דאיסור גזילה הוי לאו הניתק לעשה א"כ אם בסוף הוא חייב לו דמים ויצטרך לשלם יתוקן בזה גם הלאו דמעיקרא וכאילו לא עשה איסור בתחילת גזילה דזה ודאי אינו ולא שייכא זה אלא לענין מלקות דעל לאו הניתק לעשה אין לוקין אבל עצם איסור הגזל בודאי ישאר גם אח"כ היינו דגם אחרי שישלם היה איסור בתחילת הגזילה, וא"כ תמוהים דברי הרמב"ם גם בזה שכתב שאינו מברך בסוף.
איברא דגם דברי הראב"ד לשיטתו צריכים ביאור דאף שצודק בהשגתו על הרמב"ם בזה דסובר דאין באוכל דבר האסור דין ברכה וכדהוכחנו משוגג אבל הלא הא מוכח מהירושלמי להדיא דאסור לברך על מצה גזולה בתחלה והא כתב שצריך לברך בכל ענין.
והנראה לומר בשיטת הראב"ד דס"ל דלא שייך בוצע ברך ניאץ ד' אלא בברכת המצוות ולא בברכת הנהנין והוא משום דכשעושה ברכה על שנתן לנו מצוה זו וצוונו לעשותה ואופן קיום המצוה הוא ע"י עבירה אף שהמצוה תתקיים ולא תתבטל ע"י העבירה אבל היות שאין מקיימה אלא בעשיית איסור הוי בזה מנאץ ד' דיוצא כאילו חו"ש צוה אותנו ית"ש לעשות את המצוה גם ע"י עבירה ולכן אסור לו לברך וכגון בההיא דגזל סאה חיטין דמקרי בוצע ברך לענין ברכת הפרשת חלה דאם נימא דלאו לגבי ברכת הפרשת חלה מיירי למה לו להזכיר כלל בגמ' הפרשת חלה, דאף דעצם הפרשת החלה חל משום דקנה להחטין בשינוי אבל איך אפשר לו לברך שצונו להפריש חלה כשכל החלה באה לו ע"י גזילה וכאילו חו"ש נצטוינו גם לגזול ולהפריש חלה וזה הוי ניאוץ ד' (ואפילו לאביי דסבר לרשב"א דשינוי במקומו עומד אפשר בכל זאת דיאוש ושינוי השם מהני ולכן קנה עצם החטין ויש לעיין בזה) וכן במצה גזולה להירושלמי ס"ל לר' אושעיא דיוצאין מצות אכילת מצה גם במצה גזולה דלא סבירא ליה דמצוה הבאה בעבירה אין יוצאין בה וכמו שכ' הרא"ש בפ' כל שעה דרק ר"י ור' אילא חידשו הך סברא דמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה כלל בעצמותה, ולכן לר' אושעיא באמת יוצאין במצה כזו אלא דלענין ברכת על אכילת מצה אסור משום דהוי מנאץ ד' בברכה זו כדביארנו, אבל זהו רק כשמברך על קיום המצוה והוא מתקיימת ע"י עבירה נקרא מנאץ משא"כ כשמברך ברכת הנהנין לא הוי בזה מנאץ ד' כלל דאף דעושה איסור באכילתו אין זה שייך לברכתו שהיא ברכה סתמית על הנאתו והוא בכל אופן נהנה ואין מוזכר בהברכה שאכילה זו מצוה הוא ואין כאן ניאוץ ד' וזהו שכתב הראב"ד אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו.
ולכאורה יש להעיר על מה שכתבנו דאף דנכון דברכת הנהנין אינה ברכה על מצוה ולכן לא הוי בברכה זו ניאוץ ד' אבל לדידן דקיי"ל דמצוה הבאה בעבירה לא מהני א"כ הברכה גופא הלא מצוה הוא מצד עצמה והוי בכל ברכה אפילו בברכת הנהנין מצוה הבאה בעבירה, אכן באמת זה אינו דלא מיבעיא ברכה דבסוף דכיון דאיסורא דעבד עבד א"כ בעצם ברהמ"ז אינו עושה שום איסור דהא צריכינן עכשיו למימר דגוף הברכה היא מצוה הבאה בעבירה וזה ודאי לא שייך אחרי שכבר אכל את האיסור עצמו ואין כבר שום עבירה אלא דגם בברכה ראשונה לא הוי שום עבירה דאדרבא כשהוא רוצה לאכול צריך הוא לברך ואם אכל דבר האסור עשה עבירה באכילה אבל לא בהברכה על אכילה זו, ורק דאולי נימא דיש גדר עבירה על הברכה ראשונה משום שבהברכה הוי התחלה והכנה לאכילת האיסור, אמנם זה אינו מוכרח כלל דבזה שייך מצוה הבאה בעבירה וא"כ שפיר נימא כהנ"ל דברכת הנהנין צריך תמיד לברך ולא הוי בזה בוצע ברך ניאץ ד' ולא מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל וזהו שיטת הראב"ד, ונראה דכן היא גם שיטת הרמב"ם ומה דפסק דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף אין הטעם כלל משום בוצע ברך ניאץ ד' דזה לא שייך בשוגג דאין שם ניאוץ ועוד דלא הוי ניאוץ אלא בברכת המצות אבל לא בברכת הנהנין דאיירי בהו רבינו וגם אי משום מנאץ הוה צריך עכ"פ לברך בסוף דאז כבר לא שייך ניאוץ וכדהוכחנו כל זה מהירושלמי.
ויש להוכיח דכן הוא דעת הרמב"ם דהנה בפ"ג מהל' ק"ש הל' ב' כתב הרמב"ם אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא בצד המת ולא בצד הקבר כו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא, והשיג הראב"ד ע"ז וז"ל אם אמר על מי שקרא בצד המת יחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל, וכ' הכ"מ שאפשר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת א"נ כיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת, והנה מש"כ הכ"מ דהרמב"ם לא כוון דבריו על קורא בצד המת ודאי קשה לומר דהא כתב על כל דבריו הקודמים וכל מי שקרא במקום שאין קורין, וגם מש"כ עוד הכ"מ דמשום קנסא חייב לקרות קשה טובא דמהיכי תיתי חידש הרמב"ם דין קנסא כזה שאין לה זכר בגמ', וע"כ הפשוט בדברי רבינו דסבר דגם מצוה הבאה בעבירה דרבנן ג"כ אינו יוצא ולכן יחזור ויקרא כמו באינך דלא יצא מטעם מהבב"ע, וגם אולי דטעמא בזה משום דהא סובר דכל דרבנן הוי מדאורייתא מלא תסור, עכ"פ חזינן דהרמב"ם סובר דגם בעבירה דרבנן הוי מצוה הבב"ע, וא"כ יקשה לן במה דכתב דמי שאכל דמאי צריך לברך, דהא אף דאמרינן בגמ' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזינא ליה, מ"מ הלא עכשיו לא הפקיר ואכל דמאי באיסור ובודאי עבד איסורא והוי מהבב"ע דרבנן ואיך מברך, אלא ודאי מוכח דבברכת הנהנין דאיירינן בה לא שייך פטור של מצוה הבאה בעבירה וכדביארנו דגדר מהבב"ע לא שייך אלא בברכת המצוות ולא כשמברך על ההנאה.
ולכן נראה לי לבאר דהא דפוטר הרמב"ם אוכל מאכל איסור מברכה הוא משום דהוי אוכל דאינו ראוי לאכילה דס"ל דדין ברכה לא נאמרה אלא כשאוכל מאכל המותר לאכול שניתן לנו לאכילה אבל זה שאינו רשאי לאכול אין בו דין ברכה כלל דזה לא נתן לנו לאכול והוי אינו חזי לאכילה וכדמבואר בקרא וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ודבר איסור לא נתנו ד' לאכול ואין בו דין ברכה, ולפי"ז מובן שפיר שיטת הרמב"ם דגם שוגג פטור מלברך או אפילו אנוס באכילה, כיון דאין הפטור ברכה מפני האיסור שעשה באכילה זו אלא משום דאין בדבר זה שאכל חיובי ברכה כלל ואינו בכלל אוכלין כיון דלא ניתנו לאכילה וא"כ אין נ"מ בזה בין שוגג למזיד ואפילו אנוס פטור מלברך וכן גם דבר שיש עליו איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי לאכילה ופטור מברכה וכמו טבל בעציץ שאינו נקוב שהזכיר הרמב"ם דפטור מברכה משום דאין בזה חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן אבל דמאי כיון דאיכא הואיל ומפקיר נכסיה וחזי ליה כבר נקרא הדבר בעצמותו ראוי לאכילה ולכן יש חיוב ברכה על מאכל דמאי, ולא איכפת לן השתא כלל מה דלא הפקיר ועשה איסור באכילתו דהא אנן לא מטעם איסור שעבד פטרינן ליה מלברך אלא משום דאין בהדבר הנאכל דין ברכה אחרי דאינו רשאי משא"כ דמאי דכן ראוי מקרי מטעם סברא הנ"ל.
ובזה כבר סרה הפליאה על שיטת הרמב"ם והוא מה שהק' הרא"ש מההיא דגזל סאה חטין וכו' דמבואר דיש חיוב דין ברכה אלא דאינו מברך משום דהוא מנאץ דהתם הא מיירי בברכת המצוות דהפרשת חלה וכדמוכח מלשון הגמ' וכנ"ל, ובברכת המצות ודאי איכא חיוב ברכה על המצוה אלא דאין לו לברך משום ניאוץ ד' וכההיא דירושלמי דאסור לברך על מצה גזולה משא"כ בדינא דהרמב"ם לא שייך מנאץ דהא בברכת הנהנין איירי וכש"כ אלא דפטור הכא מטעם דהוי אוכל שאינו ראוי לאכילה ואין בו דין ברכה וכנ"ל.
אכן עדיין יקשה הקושיא השניה על הרמב"ם מהא דהירושלמי דחלה דמבואר דבסוף צריך לברך כיון דדמים הוא חייב לו ואף דנכון כמש"כ דהברכה בתחלה דמיירי בה גמרא דידן מהירושלמי היא בברכת המצות על אכילת מצה אבל בברכה דבסוף ע"כ צריך לפרש דבברכת המזון מיירי, וכבר הזכרנו שהסברא דדמים הוא חייב לו לא מהני אלא דלא נימא דגם השתא כל זמן שלא שילם הוי גזלן, אבל האיסור הקודם של הגזילה אינו מתוקן בזה, וחזינן דמשום זה דעבד איסורא מקודם לא מעכב לענין הברכה דבסוף ומאי שנא מדינא דהרמב"ם דאינו מברך כלל גם אחר האכילה שהאיסור כבר נעשה ואינו, (אמנם הפ"מ פירש דלא כהכ"מ דאבל בסוף קאי אחרי האכילה אלא דכונת הירושלמי אחרי שקנאו בשינוי ואז מברך הכל אבל פי' זה דחוק מאד).
אמנם לפי"מ שביארנו דטעמא דהרמב"ם אינו משום מנאץ את ד' אלא משום דכשאוכל דבר האסור הוי אוכל שאינו ראוי ולא שייך בברכה, נוכל לומר דזה לא שייך רק כשהאוכל מצד עצמו הוא אסור וכגון נבלה וכו' דאז הוי דבר שאינו ראוי לאכילה ואין ע"ז דין ברכה אבל גזל דהאוכל מצד עצמו הוא מאכל היתר אלא דרביץ על חתיכה זו איסור גזל מיקרי ראוי ולכן בההיא דירושלמי ליכא למיתי משום אוכל שאינו ראוי דהא במצה גזולה איירי אלא משום בוצע ברך ולגבי זה שפיר מחלקינן בין בתחלה לבסוף דאחרי האכילה דאסורא דעבד עבד ליכא תו מנאץ וצריך לברך, אבל במאכל האסור מצד עצמו אין נ"מ בין בתחלה לבסוף דגם ברכת המזון על המאכל היא ואם המאכל הוא אינו ראוי אין לברך עליו.
אכן זה יסתור קצת דברינו הקודמים דהא מוכח עכ"פ דהירושלמי דאמר דבסוף מברך קאי על ברכת הנהנין דברהמ"ז ולא על ברכת המצות וא"כ מוכח דגם בברכת הנהנין שייך מנאץ ד' בברכתו דהא אי לאו טעמא דדמים הוא חייב לו לא היה מברך גם ברכת המזון ולהדיא דגם ברכת הנהנין אינו מברך אלא לבסוף אבל בתחלה אינו מברך משום טעמא דמנאץ ולפי"ז חזרה קושיתנו על שיטת הראב"ד דסבר דבברכת הנהנין צריך לברך בין בתחלה ובין בסוף, וגם יקשה על שיטת הרמב"ם לפי מה שהוכחנו מהא דפסק דאוכל דמאי צריך לברך דאף הוא סבר זו הסברא דאין שייך ניאוץ בברכת הנהנין ודברי הירושלמי מפורש סותרים לזה וכנ"ל.
ולבאר כל זה נראה לי, דהנה הרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות הל' י"ב כתב וז"ל שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד ומברך ואח"כ בולען ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואח"כ אוכל, וכתב הראב"ד ע"ז והוא שבדעתו לאכול יותר דאל"כ הוה ליה גמר עכ"ל, והסבר דברי הרמב"ם והחילוק בין משקין לשאר אוכלין הוא דבכולהו כשנזכר קודם בליעה צריך לברך ברכה הראשונה אלא דבאוכלין שאינן נמאסין הצריכו רבנן לפלוט ולברך לכתחלה ובאוכלין הנמאסין ע"י ההכנסה לפה סגי שיסלקן לצד אחד בפיו וימתין מלבלוע עד שיברך אבל במשקין הואיל וא"א לסלק לצד אחד התירו לו לבלוע ולברך אח"כ ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו דאינו חוזר ומברך את הברכה הראשונה משום דשאני הכא שנזכר לפני הבליעה זהו תוכן ביאור דברי הרמב"ם לפי' פי' הרא"ש, ואין לבאר כונת רבינו שאמר ומברך עליהן בסוף דהיינו ברכה אחרונה וכדעת רבינו חננאל דא"כ הו"ל למימר ואינו מברך אלא לבסוף וגם איזה חידוש קמ"ל בזה וכי משום שלא בירך ברכה ראשונה נפטר מברכה אחרונה וזה פשוט ומכ"ש שגם הראב"ד הבין כן בדברי הרמב"ם כדמפורש בהשגתו והוא שבדעתו לאכול יותר דאל"כ הוה ליה גמר, ועיין בכ"מ דמסיק דכונת הרמב"ם כהר"ח וז"א, אכן צריך לבאר גדר החילוק בין אכל ושכח ולא בירך דאינו חוזר ומברך להכא שנזכר קודם בליעתו, ומש"כ הרא"ש דכיון דנזכר קודם בליעתו דומה קצת לעובר לעשייתן אינו מובן דהא עכ"פ אינו מברך אלא אחרי אכילתו ודמי להתם ומאי היא הנ"מ.
והנה בגמ' ברכות דף נ"א ע"א גבי אכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך ואמר רבינא אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא גבי טבילת גר דמברך אחרי הטבילה, וקאמר בגמ' ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי, וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות ה"ז אין לך מצוה שמברכין אחרי עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרא ולא היה ראוי לברך עכ"ל, ונמצא מבואר דמי שאכל ושכח ולא בירך דאינו יכול לברך ברכה ראשונה לבסוף הוא משום שהיה נראה לברך קודם האכילה והיה עליו חיוב ברכה ואידחי ע"י ששכח ולכן שוב אינו חוזר ונראה כשנזכר בסוף, אבל כשנזכר באמצע האכילה עוד קודם הבליעה התינח דהוי ראוי לברך קודם שהכניס לפיו ונדחה ע"י שכחתו אבל עכשיו הא זוכר ורוצה לברך וכיון שיודע שצריך לברך הלא יש עליו חיוב ברכה ואיך יבלע את האוכלין שבפיו בכונה והלא הוא בא לברך עתה ואם נצריכנו לפלוט ודאי יפלוט, וברור דכעת יש עליו חיוב ברכה מחדש כשרוצה לבלוע אוכלין ויודע שצריך לברך אלא דכיון שהאוכלין נמצאים כבר בפיו ואי אפשר לו לפלוט או לסלק לצדדין א"כ הו"ל דיחוי מעיקרא שמתחילת חיוב הברכה כבר אינו ראוי לברך ודל מהכא חיוב ברכה על ההכנסה לפיו דעליה היה ראוי ונדחה ושוב אינו נראה אבל אכתי נשאר חיוב הברכה בעת שנזכר והיו האוכלין בפיו ובזה הוי דחוי מעיקרא ולכן שפיר יכול לברך אחרי שגמר לבלוע.
אכן בשיטת הראב"ד נ"ל דסובר דאין כאן חיוב ברכה כלל כיון שאינו יכול לברך בשום אופן ולכן אינו נקרא בזה דיחוי עכשיו מחדש דלא חל עתה חיוב חדש ולכן דיינינן לחיוב ברכתו משעה ראשונה על הכנסת המשקין לתוך פיו ועל זה היה ראוי ונדחה ע"י השכחה ושוב אינו חוזר ונראה, ואפשר שלזה כיון הרא"ש באמרו שאינו דומה לאכל ושכח וכו' דשאני הכא שקצת דומה לעובר לעשייתן במה שנזכר קודם הבליעה עכ"ל.
היוצא לנו מדברינו דשיטת הרמב"ם היא דהיכי דיש עליו חיוב ברכה ומתחילת חיובו אינו ראוי לברך מיקרי דיחוי מעיקרא ויכול לברך גם אחרי שגמר את המעשה, ובמילא יבואר בזה ד' הירושלמי בפשיטות דכיון דבמצה גזולה יש חיוב ברכה אלא שאינו יכול ואסור לו לברך משום דהוי בוצע ברך ניאץ ד' והיינו לפי מה שסובר ר' אושעיא דעכ"פ יוצא מצות מצה במצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדביארנו לעיל דהירושלמי מיירי בברכת קיום המצוות ונקרא בברכתו זו דהיינו ברכת על אכילת מצה אינו ראוי מתחלת חיובו והוי דיחוי מעיקרא ויכול שפיר לברך אחרי אכילתו דאיסורא דעבד עבד ואין כבר שום ניאוץ בברכה וכנ"ל ובהא מיירי הירושלמי באמרו הדא דתימא בתחלה אבל לבסוף דמים הוא חייב לו ושוב אינו מנאץ ויכול לברך אח"כ ברכת על אכילת מצה ולא איירי הירושלמי כלל בברכת המזון דבברכת הנהנין אין לומר דהוי מנאץ בברכתו וכנ"ל ולא צריכינן לטעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו אלא לענין שיוכל לברך ברכת קיום המצוה שבתחלה אין לו לברך משום ניאוץ ד' וזה כבר לא שייך בסוף שרק דמים הוא חייב לו ואינו גזלן עכשיו בזה שאינו משלם ומשום איסור הקודם לא איכפת לן כיון דהשתא בשעת ברכתו אינו עובר איסור ואינו מנאץ ואי משום דברכת המצוות צריך לעשותה עובר לעשייתו הא הוי דיחוי מעיקרא ומותר לברך אח"כ כדביארנו.
ומיושב כבר שיטת הרמב"ם דודאי גדר בוצע ברך שייך רק בברכת המצוות ולא בברכת הנהנין והא דפטר הרמב"ם מלברך אוכל דבר איסור היינו משום דהוי דבר שאינו ראוי בעצמותו לאכילה ואין בדברים אלה דין ברכה כלל ולכן פטור בין בשוגג בין במזיד משא"כ באיסור גזל דהאוכל ראוי הוא אלא דאיסורא רביץ אגברא ולכן על הנאתו ודאי צריך הוא לברך אלא דעל קיום המצוה אסור לו לברך משום טעמא דבוצע ברך נאץ ד' וניאוץ לא הוי אלא בשעת עשיית האיסור ולא לבסוף דאמרי' דמים הוא חייב לו כדאיתא בירושלמי.
ובזה שכתבנו נראה לבאר הא דקיי"ל בפ"ק דברכות דף ח' ע"ב דמי שנאנס ולא קרא שמע של לילה עד שיעלה עמוד השחר דיכול לקרות עד הנץ החמה דכיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא קרינא ביה ובשכבך, ומ"מ זה הדין הוא בנאנס ולא קרא אבל מי שלא קרא במזיד עד שיעלה עמוד השחר אינו קורא ואינו יוצא אח"כ, ויש להבין מהו החילוק בין אונס למזיד ובאם שאפשר עוד לכלול זמן דאחר שיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה בקרא דובשכבך א"כ אמאי יפטור בהיכי דלא קרא ק"ש במזיד, ועיין ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה' י' ובכ"מ שם דכתב בטעמא דמילתא שמסר הכתוב לחכמים והם אמרו דבאונס קרינן ובשכבך עד הנץ החמה עיי"ש ודוחק הוא.
ולכן נראה לומר בטעמא דמילתא דזה ודאי דבעיקר הדין כיון דעלה השחר אין על הזמן יותר שם זמן שכיבה דהא חזינן דקרינא ביה ובקומך לגבי ק"ש של יום ואפילו שלא באונס רק בשעת הדחק ובדעבד יצא אפי' שלא בשעת הדחק אלא דלכתחילה צריך לקרות אחר הנץ החמה וכיון דקרינן בזמן זה ובקומך ע"כ דרוב בני אדם כבר אינם שוכבים אלא קמים ואי קרינן זמן דאחר עלות השחר ובקומך א"כ לא קרינן בזמן זמן ובשכבך דא"א לומר דבאותה רגע דקרינא ובשכבך מצינן למיקרי גם ובקומך דזה דחוק מאד אלא ודאי דכיון דקרינא ביה ובקומך לא הוי ובשכבך אלא דטעמא דמילתא הא דבאנס ולא קרא קורא ויוצא אחר שעלה עמוד השחר והוי זמן שכיבה הוא משום דאי הוי אזלינן בתר הזמן הקבוע דהוא הזמן לכל העולם בודאי הוי אמרינן דלאחר שעלה עמוד השחר כיון שרוב בני אדם אינם שוכבים עוד לא הוי זמן שכיבה אלא זמן קימה אבל באמת לא בעינן זמן שכיבה של כל אדם דהא בשכבך כתיב ולכן סגי בזמן שכיבה דידיה וכיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא יכול הוא לעשות עתה זה הזמן לזמן שכיבה אכן הך גלוי דעת לא שייכא אלא בקריאת שמע לבדה דבזה מגלה דעתו דעכשיו הוא אצלו זמן שכיבה אבל בדיבור לבד במה שיאמר שעכשיו הוא אצלו זמן שכיבה ודאי אין מועיל כלום דגדר זה אינו שייך אלא במעשה שעושה זמן זה לזמן שכיבה, ונמצא לפי דברינו הא דיכול לקרות ק"ש אחר שעלה עמוד השחר הוא משום שבזה שקורא ק"ש מגלה דעתו דחשיב לדידיה זמן זה זמן שכיבה אף דבסתמא כבר עבר זמן שכיבה כיון דרוב בני אדם כבר קמו ומיקרי זמן ובקומך מ"מ כיון דלא בעינן אלא זמן שכיבה דידיה ואיכא אינשי דגנו בההיא שעתא אם קרא ק"ש יצא משום דמחשיב זמן זה לזמן שכיבה וחשיב ובשכבך, אמנם אם באנו לחקור במי שלא קרא ק"ש עד שעלה עמוד השחר אם מחויב לקרות ק"ש אח"כ או לא לפי מה שבארנו אין עליו חיוב כלל בזה ואין עליו לתא דקריאת שמע של לילה מתורת חיוב והא דקאמר ר"ש בברייתא דקורא אחר שעלה עמוד השחר וע"ז פי' הרי"ף דאיירי בלא קרא מתוך אונס היינו דוקא דאם קרא יוצא ידי חובת ק"ש אבל חיובא א"א למיהוי דכיון דבסתמא לא הוי זמן שכיבה ולא קרינא ביה ובשכבך אלא ובקומך א"כ לא נוכל לומר דיש עליו חיוב ק"ש מן התורה דכיון דהוי עתה זמן קימה וכ"ז שלא עשה עתה זמן זה לזמן שכיבה דידיה לא קרינא ביה ובשכבך ובודאי פשוט כנ"ל דלא חשיב זמן שכיבה דידיה אלא ע"י קריאת שמע דבזה אמרינן דחשיב עתה זמן שכיבה דידיה אבל בודאי דנדחה אחר שעלה עמוד השחר מצות עשה דקריאת שמע, ובזה מבואר החילוק בין איחר במזיד או איחר מתוך אונס דאם איחר במזיד הרי היה נראה קודם שעלה עמוד השחר והוי נראה ונדחה ובטלה מצותו דלפי מה שבארנו נדחה עיקר חיוב קריאת שמע דידי' אחר עלות השחר כיון דעתה לא הוי זמן שכיבה אבל באיחר מתוך אונס הרי הוא כדחוי מעיקרא ודיחוי מעיקרא הא לא הוי דיחוי ולכן שפיר קורא ק"ש ויוצא י"ח.
אח"כ ראיתי ברמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה הל"ז שכתב אין אדם יוצא חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אין יוצא בו י"ח, ולכאורה משמע מזה דלא כמש"כ דגזל אינו בכלל דבר האסור לו, אלא דבאמת כיון דהרמב"ם בהל' ברכות לא כתב הך דינא דאין מברכין ברהמ"ז על הפת הגזולה ע"כ מוכח כדברינו דגזל לא הוי בכלל דברים האסורין ולכן נראה לומר דמה שכתב גבי מצה זה הכלל כל שאין מברכין ברהמ"ז אין יוצא בו לא קאי אגזל אלא על כל הדברים האסורים ומה שכתב דאינו יוצא במצה גזולה משום טעמא אחרינא הוא דגבי מצה בעינן לכם וכדאמר בגמ' בפסחים ל"ח ע"א דדרשינן לחם לחם מחלה מה התם משלכם אף כאן משלכם, ולד' הירושלמי צריך לומר דאינו סובר ילפותא דלחם לחם מחלה דהא בבבלי שם נמי דחי להא דמסייע ליה דאפשר דשאני חלה משום דכתיב בה תרי זימני עריסותיכם.