אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יב
רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו אוכלין ושותין, ואע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד.
השגת הראב"ד רבים שנתועדו כו' עד להסב כאחד, כתב הראב"ד ז"ל תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.
והנה הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל כתב דאיכא דאמרי אינו חולק כלל על לישנא קמא ואינם חלוקים אלא בלשון המימרא, וכבר תמה ע"ז בכ"מ והביא שהקשה ע"ז הרמ"ה דהא בגמ' מקשה על לישנא קמא לחוד ועל איכא דאמרי לחוד ומוכח דפליגי, וכ' הכ"מ וצ"ל שהיה לרבינו גירסא אחרת בגמ', והנה הרי"ף פסק ג"כ כלישנא קמא דר"י וכ' הרא"ש דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולכן פסק כלישנא קמא לקולא אף שתמיד פסקינן כאיכא דאמרי.
ונראה ליישב דברי הרמב"ם דהנה בגמ' דף מ"ג ע"א פריך ללישנא קמא דרב דאמר לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה מהא דתניא כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין ויושבין כו' בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו, ומשני בגמ' שאני אורחין דדעתייהו למיעקר, ופירש"י משום שדעתם לעלות ולהסב במקום אחר, ולפי"ז דחוק הלשון שאני אורחין דהא גם בעה"ב נמי, ודחק רש"י בזה דמשום דדרך להכניס אורחין עניים קרי לבני הסעודה אורחין והוא דחוק, ואולי אפשר לומר דמשום דברייתא מיירי באורחין כדקתני אורחין נכנסין אבל הוא הדין בבעלים, והרמב"ם נראה דלא ניחא ליה בזה וסובר דכונת הגמ' דוקא על אורחין ובבעה"ב באמת לא מהני סברא זו כלל ולא משום דדעתו לעלות ולהסב אלא דבאורחין אפי' לא היה דעתם לעלות ולהסב ג"כ אין קביעתם קביעות בלא הסבה אפי' לגבי יין דאף דסבר רב דיין לא בעי הסבה היינו בבעה"ב דהוא קבוע בביתו ולכן סגי בקביעות מעטה שכל אחד קבוע ומיסב בביתו, אבל אורח בעי הסבה ומשום דאינו קבוע כלל.
והנה מש"כ הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל דהני לישני לא פליגי אלא בלשון ולא בעיקר הדין היינו משום דזה פשוט דעל כל מילי יכול אחד להוציא חבירו וכמש"כ הרמב"ם בתשובתו דלא מסתברי דדברים שהם פחותים בחשיבות יצטרך כל אחד לברך ומשום דבסתמא הלכה פסוקה הוא דאחד מברך לכולם, וביותר לפי"מ דהראשונים הביאו ראי' מכותבת דר"ע דנתן לו ר"ג רשות לברך אף שהרמב"ם לא הזכיר ראיה זו, עכ"פ סובר הרמב"ם דזהו פשוט דאחד מברך לכולם הוא בכל מילי אלא דבמתני' תנן דבעי הסבה, ולפי"ז ע"כ צריך לפרש דללישנא קמא אמרינן לרב דדוקא בפת בעי הסבה אבל ביין שאינו חשוב כפת לא בעי הסבה, ואיכא דאמרין סבר אותו הדין כמו לישנא קמא אלא מטעם אחר והיינו דרב סבר דלא שייך הסבה אלא על פת שדרכה בהסבה, אבל על יין לא שייך דין הסבה שאין זה קביעות ואין הדרך להסב ואף אם הסבו אין בזה קביעות סעודה, וממילא כיון דלא שייך הסבה ביין ע"כ מוכרח דלא בעי הסבה ביין דהא כללא הוא בכל מילי דאחד מברך לכולם, ונמצא דאיכא דאמרי מחדש דרב מוכיח דין זה דיין לא בעי הסבה מהסברא דסובר דלא מהני לו הסבה, ועכשיו מבואר שפיר דמה דאמר בגמ' דלהיאך לישנא דיין לא בעי הסבה קשיא רישא ולהיאך לישנא דלא מהני הסבה קשיא סיפא לא דללישנא בתרא לא קשיא אלא סיפא אלא משום דללישנא קמא לא קשיא אלא רישא לכך אמר ללישנא קמא קשיא ארישא וע"ז משני שאני אורחין דדעתייהו למיעקר ולכן בעי הסבה, וללישנא קמא שפיר דלכן בעי הסבה גבי אורחין אפי' ביין, ולכן אמר אח"כ להיאך לישנא דאמר רב דלא מהני הסבה קשיא סיפא דהא חזינן דמהני הסבה דהא עיקר סברת רב לאיכא דאמרי משום דלא שייך הסבה ביין שאין קובעים עצמם על היין והכא מהני להדיא הסבה, ואף דהיה אפשר לומר דגבי אורחין שאני דנימא דבעה"ב דוקא לא צריך הסבה ביין משום קביעות ביתו אבל גבי אורחין גם ביין אמרינן דלא הוי קביעות כלל כיון דדעתייהו למיעקר וע"ז היה אפשר לומר דלגבי אורחין עכ"פ מהני הסבה ביין, מ"מ סובר הגמ' דכיון דסבר רב דלגבי יין לא שייך הסבה מסתבר דלא מהני אפי' גבי אורחין, וע"ז משני שפיר בגמ' דכיון דמהני הסבה לפת מהני ליין דהא כבר היה כאן קביעות ולא אמרינן דלא מהני הסבה גבי יין אלא ביין לחוד, ולפי"ז באמת יש נ"מ בין לישנא קמא דרב לאיכא דאמרי לגבי אורחין ביין בלא פת דללישנא קמא מהני הסבה ולאיכא דאמרי לא מהני.
ואף דהרמב"ם כתב דליכא נ"מ בין הני לישנא בדינא אלא בטעמא כונתו לעיקר דינא דרב אבל ממילא דמטעמא אחרינא יוצא נ"מ לענין אורחין ביין בלא פת, ולא דייק בזה הרמב"ם בתשובתו משום דהך תירוצא דשאני אורחין דדעתייהו למיעקר לא פסקו הרמב"ם להלכה, ואף דנ"מ בזה לדידן בשאר דברים, משום דכיון דלא תירצו בגמ' זה אלא אליבא דרב דסבר דיין לא דמי לפת אבל לדידן דפסקינן כר' יוחנן דיין דמי לפת לא צריך להך תירוצא ולית לן סברא זו כלל, וממילא גבי שאר דברים אין נ"מ מבעה"ב לאורחין, וזה ע"כ צריך לומר לכל הפוסקים דהא גם הרי"ף והרא"ש לא הביאו הא דשאני אורחין דדעתייהו למיעקר לענין שאר דברים וע"כ משום דלדינא לית לן סברא זו כלל, והרמב"ם כ' בתשובתו רק עיקר דינא דמשום הכי לא פסק כאיכא דאמרי דלא מהני הסבה ביין וממילא היה נ"מ לדידן כן בשאר דברים משום דהא דאמר רב לאיכא דאמרי דלא מהני הוא נמי דלא בעי הסבה, ומיושבים ד' הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל בפשיטות כפי גירסת הגמ' שלנו.
ונראה לי ראיה לפי' הרמב"ם דאי לפירש"י ושאר פוסקים דאיכא דאמרי סבר דיין לא מהני הסבה א"כ למה להגמ' להקשות מברייתא לאיכא דאמרי הא במתני' קתני להדיא דיין שלאחר המזון אחד מברך לכולם וע"כ משום דמיירי בתוך הסעודה אחר המזון שהיו מסובין על הפת וש"מ דמיגו דמהני הסבה לפת מהני ליין, ואין סברא לחלק דבמתני' בא היין לאחר המזון שכבר היו מסובין ובברייתא בא היין קודם המזון דעכ"פ כיון דמוכח ממתני' דבסעודה מהני הסבה גם על יין פשיטא דאין נ"מ, אבל לפי' הרמב"ם ניחא דממתני' לא מוכח כלל דצריך הסבה ביין אבל מברייתא מוכח שפיר וכנ"ל.
בכ"מ הביא מהרמ"ק שכתב להוכיח כדעת הרמב"ם מהא דתניא בדף ל"ז ע"א דר"ג נתן רשות לר"ע לברך כשאכלו כותבות, ולכאורה אין ראיה משם כלל דהא ר"ג סובר דמברך שלש ברכות ודינו כסעודה, ור"ע דברך מעין שלש ע"כ בירך רק לעצמו דהא קיי"ל אין מזמנין על הפירות וכמש"כ התוס' שם.