אבן האזל על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה יד
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום שלא הי' שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשה לעתיד לבוא.
השגת הראב"ד בקדושה ראשונה שקידשה שלמה א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפיל מחיצות אלמא דמ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א"י, ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' לר' יוסי דאמר קדושה שני' קדשה לעתיד לבוא לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם, כך נגלה לי מסוד ד' ליריאיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת,
במה שהקשה הראב"ד מאם אין מקדש ירקבו כבר כתב המל"מ דהרמב"ם ג"כ סובר כן כמו שפסק בפ"ב מה' מע"ש, והעיקר תלוי אם יש מזבח, דביש מזבח דמותר לשחוט בכור בעזרה מותר לאכול מעשר, ומה דתנן אם אין מקדש היינו דגם מזבח אין, ומה שהקשה הראב"ד מהא דאמרינן דנפול מחיצות חשוב אין לו מתירין, ציין המל"מ לדברי הרמב"ם בסוף פ"ו מה' מע"ש ובס' בנין ציון סי' ב' ביאר כונתו דדוקא התם שנכנס לירושלים וכבר היו במחיצות קלטו מחיצות לענין זה שלא יוכל לאכול אח"כ בלא מחיצות, ואינו מובן בסברא דכיון דנימא דמחיצות אינם מעכבות אלא קדושת המקום, א"כ מה בכך שהיו בהמחיצות הא אין המחיצות עיקר אלא המקום שהוקדש במחיצות.
ונראה דיש כאן שני דינים א' מצות אכילת מע"ש בירושלים וגם הבאתו לירושלים, ב' איסור לאכלו חוץ מירושלים, והנה האיסור לאכלו חוץ מירושלים הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, ועל זה יש לומר דכיון דהמקום כבר נתקדש וקידשה לעתיד לבוא לא נקרא זה בשעריך, אבל עיקר מצות אכילת מע"ש והבאתו לירושלים דאז הוא מקום מיוחד לפני ד' ושייך בו למען תלמד ליראה, אבל אם חרבו המחיצות ואין ירושלים מקום מיוחד לא קרינן בי' במקום אשר יבחר כיון דאינו מקום מיוחד, ואף דאמרינן דכל זמן שאין בית אינו נאכל כלל, לא דמי, דלענין מה דהוקש לבכור הוי ממש כבכור, דמה בכור אינו נאכל כלל אלא כשיש בית, דבלא בית והיינו כשאין מזבח א"א להקריבו, ה"נ מע"ש אינו נאכל כלל אלא כשיש בית, אבל מחיצות ירושלים לא דרשינן מקרא, רק דליכא מצות אכילה ומצות הבאה לירושלים אלא כשיש מחיצות, אבל איסור אכילה דנלמד מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך אינו אלא על חוץ לירושלים, דליכא קדושת מקום ונקרא בשעריך, אבל בירושלים לא נקרא בשעריך.
ולפי"ז כיון שנתבאר שמצות הבאה לירושלים אינו אלא כשיש מחיצות לכן שפיר אמרינן דכשנפלו המחיצות נקרא אין לו מתירין דבאמת העלאה לירושלים הוי טורח גדול, ומ"מ לא נקרא אין לו מתירין בשביל זה כיון דקודם שנתבטל הי' עליו המצוה לעלות לירושלים ולהביא המע"ש ואינו צריך להרויח בשביל שנתבטל, ולכן שפיר אמרינן דהוי יש לו מתירין דיעלה לירושלים ויאכלנו כמו קודם, אבל כ"ז כשיש מצוה לעלות לירושלים, אבל כי ליכא מצוה והי' לו רשות גם קודם שנתבטל להניח המע"ש עד שירקב, א"כ עכשיו שנתבטלו הוא ממש איסור בהיתר ושפיר בטל.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בפ"ו הל' י"ד בד"ה ונראה, במש"כ אבל אם חרבו המחיצות וכו' אבאר בזה דברי וממילא יתיישבו הערותיו, ודאי צריך לפרש דהגמ' מיירי שהבית קיים רק שמחיצות ירושלים נפלו, וליישב השגת הראב"ד מהא דאמר בגמ' דנפלו מחיצות חילקתי בין היתר אכילה בירושלים ובין מצות העלאה דלדין היתר אכילה צריך רק קדושת המקום דכבר לא הוי בשעריך, אבל למצות העלאה צריך דוקא מחיצות, שע"י המחיצות נתייחד המקום, וקרינן בי' לפני ד', וע"ז כתיב בפ' ראה והי' המקום וגו' שמה תבואו וגו', וזה שאמרו בספרי שם בקרא דואכלת לפני ד' וגו' דאינו נאכל אלא לפנים מן החומה, זהו לדין מצות אכילה והעלאה, אבל דין אסור שלא לאכול בחוץ לחומה תלוי רק בקדושת המקום כדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, והתוס' במכות דף י"ט כתבו דהעשה הוא מוצרת הכסף דנלמד דבלא פדיון אסור לאכול חוץ לירושלים, אבל זהו חוץ לירושלים ממש כדכתיב וכי ירבה ממך הדרך אבל כשנפלו המחיצות לא נוכל ללמוד מכאן, אלא דליכא מצות העלאה ואכילה אלא במקום אשר יבחר ד' וכמו שנתבאר שם.
בד"ה ולפי"ז, מש"כ דמשנפלו המחיצות הוי אין לו מתירין משום טורח העלאה, כתב דלד' התוס' בב"מ דף נ"ג בד"ה ליהדר מוכח דגם בלא נכנס לירושלים הוי אל"מ משום טורח, ומה דפריך משום דויצא משמע אפי' פסיעה אחת ושיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' מע"ש דחוץ לירושלים הוי תמיד אל"מ והנה זה ודאי דלשיטת התוס' א"א ליישב כמש"כ בשיטת הרמב"ם דלדבריהם ע"כ בנפול מחיצות אסור לאכול, אבל הרמב"ם אינו מוכרח לד' התוס' דקושייתם ממה דלא פריך בגמ' על מעשר שאין בו שו"פ יש ליישב באופן אחר דסתם מע"ש שאין בו שו"פ אין בו כזית לפי חשבון ככר בפונדיון כדתנן בפאה בפ"ח ועיין בשבת ד' קי"ח ובב"ב ד' ט', ובמה שאין בו שיעור אכילה ודאי ליכא מצות העלאה, ודברינו מוכרחים אפי' אם היינו אומרים דבלא נכנס לירושלים הוי תמיד אין לו מתירין דעכ"פ צריך ליישב החילוק בין נפלו מחיצות ובין לא נפלו, ועוד יותר דלשיטת הרמב"ם בהל' מע"ש מוכח שיטתו דוקא מסוגיא זו דגם בנפול מחיצות מותר לאכול מע"ש, דהא שם בסוגיא אמר מעיקרא ומאי יצא דנפול מחיצות, ואח"כ בשינוייא דרב הונא בר יהודה אמר רב ששת לא משני כן אלא דחדא קתני, ופריך וניהדר וניעיילה ומשני דנפול מחיצות, ופירש"י והיינו יצא דקתני, אבל הרמב"ם בפ"ו הל' ט"ז כתב מע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות ומוכח דצריך דוקא יצא ונפלו, וע"כ משום דכ"ז שהם בירושלים מותר לאכול גם בנפלו, ומפרש הא דר"ה ב"י כפשטה וסבר כהלכה דאוכלין אף כשאין מחיצות, והרמב"ם פסק שם כר"ה ב"י גם בזה דחדא קתני שכתב ואע"פ שאין בו שו"פ ולא סבר כשינוייא קמא דבפחות משו"פ לחוד סגי.
והנה אח"כ ראיתי שהרמב"ן יישב במה שעמדו בתוס' במה דלא פריך וניהדר וניעייליה על אין בו שו"פ וז"ל אי קשייא ויעלה ויאכל הכל בירושלים, ולא קשיא דכיון דאין לו פדיון לאו דשיל"מ מיקרי דלפדות קאי כל מעשר ואינו עשוי להעלותו בירושלים בעצמו, והא דאקשינן ונהדר וניעייליה בשנכנס לירושלים, דמשעה שנכנס להאכל שם הוא עומד וה"ק והא חזי למיהדר ולעייליה דלהכי קאי מעיקרא עכ"ל, ואין דבריו מבוארין דהא גם מע"ש שאין בו שו"פ כבר אינו עומד לפדיון, וממילא עומד להאכל בירושלים, ולפימש"כ דבריו מבוארים דמע"ש שאין בו שו"פ אינו עומד להעלותו בירושלים שאינו מחוייב לעלות בשבילו לירושלים ויוכל להמתין עד שיזדמן לו מע"ש של אחרים ויצרפם ויפדם ביחד, ועכשיו שנתערב עם הרבה חולין אין לאכלם אף דלא יוכל לפדות המע"ש דהא מ"מ כיון דלאו להכי קאי מעיקרא קודם התערובות לא הוי דשיל"מ ומשום טורח העלאה, אבל משנכנס לירושלים קודם התערובות כבר עמד להעלותו ולכן הוי דשיל"מ.
ובמה שכתב דדעת הרמב"ם הוא דחוץ לירושלים הוי תמיד אין לו מתירין והוא מדבריו שם בהל' י"ד דאם נתערבו בירושלים אסורים בכ"ש משום דהוי דשיל"מ, כבר כתב שם המל"מ דזה סותר למש"כ בסוף הפרק דלא חשיב דשיל"מ אלא כשנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות וכבר עמד בזה הפר"ח ביו"ד סי' ק"ב והחליט דהרמב"ם כתב שני הדינים בפני עצמם, מקודם כתב הדין בירושלים ואח"כ כתב דגם בחוץ לירושלים דוקא בנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות, אבל זה מיושב דוקא לשיטתו דבירושלים עצמה לא מהני נפלו מחיצות, וכנ"ל, ובמש"כ דקרא דלא תוכל לאכול בשעריך אינו אלא כשראה פני החומה, הא בהכי מיירי שם כשנכנס לירושלים ויצא. [ע"כ].