אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה יא
כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחד ואחד ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות.
השגת הראב"ד ועבד חייב א"א בתוספתא פרק י"ב דזבחים כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים [ומחוסר כפורים] ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת, ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת.
כתב הכ"מ דמאחר שרבינו פסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת א"כ יפה פסק דחייב על כל א' וא', וכתב הכ"מ דטבול יום מחוסר כפורים הוא איסור בת אחת דטמא שצריך להביא קרבן אם טבל הוא טבול יום ומחוסר כפורים, וקשה לי בזה דכיון דעיקר הטומאה אחת היא אלא שאמרה תורה דטבול יום אכתי טמא כדכתיב ובא השמש וטהר, ובמחו"כ כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה וילפינן מכלל שהיא טמאה קודם כפרה א"כ הרי הוא שם טומאה אחת, אלא שחלקה תורה דלתרומה הוא טמא עד הערב שמש ולקדשים עד כפרה א"כ למה יתחייב שתים והיכי איכא בזה שתי אזהרות מיוחדות, ועוד דבאמת ליכא לאו במחוסר כפורים, וכבר כתבנו בפ"ד הל' ד' דע"כ מה שכתב הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין דמחו"כ שעבד לוקה, הוא משום דמקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה ילפינן דלקדשים הוי מחו"כ כמו טבול יום שלא נגמרה טהרתו, והלאו הוא מולא יחללו א"כ לאו אחד הוא דאיכא ואיך אפשר לחייבו שתים היכי דהוא טבול יום ומחו"כ.
איברא שראיתי להמרכה"מ שכתב דהרמב"ם באמת סובר דפטור לגמרי ומנה רק איסורים ובמחו"כ ליכא אלא איסור עשה דוטהרה ובהל' סנהדרין צריך להגי' יתר בגדים כמש"כ הר"י קורקוס שם, ומלבד שכבר כתבתי בפ"ד שקשה להגי' כן לא יתכן לפרש כאן דברי הרמב"ם במה שכתב חייב דכונתו עובר באיסורים, וביבמות דף ל"ג איתא מתקיף לה רב אשי מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי בעלמא קא חשיב למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, אבל זהו בהא דאיתא שם בברייתא יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בע"מ ומשום טומאה ולא קתני חייב, אבל הרמב"ם דכתב חייב ודאי לא יתכן לומר כן, ומקודם רצה המרכה"מ לומר דסובר הרמב"ם דמחו"כ חייב מיתה ביד"ש ופטור ממלקות, וזה בודאי לא יתכן דבפ"ד בהל' ד' לא הזכיר הרמב"ם בטבול יום מלקות אלא מיתה - רק שבהל' א' כתב וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו - וע"ז סיים בהל' זו אבל מחו"כ שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ובודאי דע"ז שכתב בהל' זו בטבו"י שחייב מיתה ע"ז כתב שמחו"כ פטור, ולכן ע"כ כמו שכתבתי דחייב מלקות ופטור ממיתה, וזה מוכח ג"כ מהל' שלפנינו דמחו"כ חייב עכ"פ מלקות ולא פטור לגמרי וכגירסתינו בהל' סנהדרין, אבל עכ"פ זה קשה טובא דכיון דמלאו אחד הוא איך אפשר לחייבו שתים בשביל טבול יום ובשביל מחו"כ.
והנראה בזה בהקדם מש"כ המרכה"מ דבהתוספתא שהביא הראב"ד דאינו חייב אלא אחת גורס הרמב"ם חייב על כל אחת ואחת, וכן מוכח מהתוספתא דקתני שם כהן שעבד טמא טבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת, זר שעבד טמא טבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת, וקשה דלמה פלגינהו לתרתי והו"ל למתני זר או כהן שעבד טמא וכו' אינו חייב אלא אחת או למיתני על בבא קמייתא וכן זר שעבד, וע"כ דבקמייתא קתני חייב על כל אחת ואחת, ובאמת יש להוכיח זה מעיקר ההלכה שחידש הרמב"ם בהל' סנהדרין דמחוסר כפורים חייב מלקות כמו שבארנו דעכ"פ קשה מנ"ל להרמב"ם לחדש כן כיון דלא הוזכר בגמ' אלא על טבול יום, אבל לפי דברי המרכה"מ מיושב דעיקר דינא למד מהך תוספתא.
ולפי"ז יש לבאר טעמא דחייב משום טבול יום ומשום מחוסר כפורים ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצות שורש ט' וז"ל ומה שראוי שיחובר אל זה השורש הוא כי זה שאני אומר שראוי שימנו הענינים המצוה בהם והמוזהר מהם הוא בתנאי שיהי' בענין המוזהר ממנו לאו ביחוד כל ענין וענין, או ראיה יאמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל הענין קצתו מקצתו וחייב האזהרה לכל ענין מהם, אמנם כשהיה לאו אחד כולל ענינים רבים הנה אז ימנה הלאו ההוא לבדו לא כל ענינים שיכלול אותם הלאו ההוא וזהו לאו שבכללות וכו', והאריך בזה וכתב עוד והחלק השני הוא כמו מלת זה החלק הקודם בשוה אבל הוא בפי' מקובל כי כל דבר מן הדברים העטופים לוקין עליו בפני עצמו והוא כשיעשה אותם כולם אפי' בבת אחת לוקה על כל אחת ואחת באזהרה מיוחדת, והביא ע"ז קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים ועונן ומנחש וגו', ואף דלכאורה אינו דומה דהכא הוזכרו בכתוב פרטי הלאו אלא דהלאו הוא כולל, משא"כ בלאו דולא יחללו, אבל יש לומר דהכא נמי כן הוא וכמו שנבאר דכיון דילפינן מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו דאם אינו ענין לטמא דנפיק ליה מוינזרו, והיינו דבקרא דוינזרו כתיב ולא יחללו את שם קדשי וגו', כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' וכתב הרמב"ם פי"ח מהל' פסוה"מ הל' י"ד האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו, ולכן אמר בגמ' דהך קרא לא מיירי אלא בטמא שלא טבל דהא כתיב ונכרתה ויליף מקרא קמא דכתיב קדושים יהיו ולא יחללו דתנהו ענין לטבול יום [ואולי דמכאן הוא מקור לדברי הרמב"ם הללו שהשיג עליו הראב"ד ע"ש] אלא דבגמ' לא הוזכר אלא טבול יום אבל מהך תוספתא מוכח דמרבינן נמי מחוסר כפורים.
וכן צ"ל בכונת הגמ' דעל מה דתנן במתני' ברפ"ב דזבחים טבול יום אמר בגמ' דף י"ז ע"א דילפינן מקדושים יהיו ולא יחללו, ובמה דתנן אח"כ מחוסר כפורים אמר בגמ' בדף י"ט ע"ב דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וקשה דא"כ למה לי קרא דקדושים יהיו ולא יחללו דה"נ כתיב בטבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, וע"כ דגם כונת הגמ' כן דכיון דכתיב וטהרה דעד כפרתה אינה טהורה ילפינן גם במחוסר כפורים מקרא דקדושים יהיו כמו על טבול יום, עוד איתא בנזיר דף מ"ה ובמכות דף ח' אקרא דכתיב בפ' חוקת טמא יהי' לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, ולכן כיון דדרשינן הכא דע"ז קאי קרא דולא יחללו הוי כמו דכתיב ולא יחללו בין אטבול יום בין אמחוסר כפורים והיכי דקבלו חז"ל דלוקין על כל אחד ואחד לא קשה זה דלא הוי אלא לאו אחד, ואף דהרמב"ם בסה"מ שם הביא מה דדרשו בגמ' על כל הני בטעמא דחייבין על כל אחת ואחת, זהו משום דבגמ' מבואר טעמא וכאן אינו מבואר בגמ' טעמא דהך תוספתא משום דלא הובאה בגמ', אבל בודאי איכא להתוספתא טעמא למידרש דחייבין גם כאן על כל א' וא'.
והנה המרכה"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם וכן בתוספתא שלא רחוץ ידים ורגלים ובפי"ט מהל' סנהדרין הל' ג' כתב דהמשמש בלא קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא חייב מיתה אינו לוקה וא"א לומר דהכונה על חיוב מיתה ביד"ש דהא כבר חייב מיתה על טמא, ומה שייך דחייב על כל א' ואחד, והמרכה"מ הוכיח מכאן דאין הכונה על חיובים אלא על איסורים אבל כבר כתבתי דא"א לומר כן כיון דכתב חייב, ונראה דנ"מ אם שגג בכולם והזיד ברחוץ ידים ורגלים, וחביבי הגר"ש גירנציק שי' אמר דנ"מ אם לקה על כולם ולא על רחוץ ידים ורגלים דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, ומסתבר דכ"ש חייבי מיתה בידי שמים דקיל מחייבי כריתות, אח"כ ראיתי דכשני התירוצים איתא בתוס' שבועות דף י"ז במה דפריך הגמ' דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה דהא חייב כרת בשביל שהיה במקדש, ומשני כגון שהפך בצינורא, והקשה ר"ת דהא איכא נ"מ דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נ"מ כגון שהזיד בשמוש בטומאה ושגג בטומאת מקדש עכ"ד התוס', ובקושיית ר"ת כתב הרשב"א דאה"נ וחדא מתרי טעמא נקט וא"כ מיושב כאן דאפשר לומר דחייב על כל א' וא' מתרי טעמי וכנ"ל.
ובמה שכתב הכ"מ דחל שלא רחוץ ידים ורגלים על טמא מיגו דאתוסף איסור לטהור אתוסף לטמא אינו מובן כלל דמה דהטמא אינו רחוץ ידים ורגלים אינו גורם שהטהור יהי' ג"כ שלא רחוץ ידים ורגלים, ומה שייך זה לזה ואיזה איסור כולל או מוסיף שייך כאן, וצ"ל דהכונה להיפוך דמקודם הי' שלא רחוץ ואח"כ נטמא דמיגו דנתוסף עליו ליכנס למקדש אתוסף איסור בעבודה, ומצאתי שכתב כן המרכה"מ, ויש לומר עוד לפי המבואר בפ' ה' הל' ו' והוא מד' הגמ' בזבחים דכשנטמא טומאה דצריך הערב שמש אפי' רחוץ ידים ורגלים נפסל משום היסח הדעת וצריך שוב רחיצה אחר טבילה א"כ ברחוץ שנטמא הו"ל איסור בת אחת.
ובדין מחוסר בגדים עם שלא רחוץ כתב המרכה"מ דהו"ל איסור בת אחת וקשה דהיכי הוי איסור ב"א דהא בפשיטת הבגדים לא נתחייב ברחיצה אלא כה"ג ביוה"כ ואינו מחלל עבודה, ורק כשהסיח דעתו נתחייב ברחיצה וצריך לומר שהסיח דעתו ביחד עם פשיטת בגדיו וזה קשה לצמצם ואין לומר דכונתו דחלו שניהם כשנעשה גדול וראוי לעבודה והי' מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים, דא"כ צריך לאוקמי שזה עתה עובד בפעם הראשונה וא"כ לא צריך למצוא טעמים על כל האיסורים דהא כולם חלו ביחד כשנעשה גדול, ולכן נראה דחסרון בגדים וחסרון רחוץ ידים ורגלים חלים זה על זה בכולל כיון דשניהם אינם פסול בעצם ושייך שיחול איסור חסרון בגדים אם אינו רחוץ מיגו דחל האיסור לכשירחץ, וכן איסור דשלא רחוץ חל על מחוסר בגדים מיגו דחל אפי' לכשילבש בגדים.