אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה י

הלכה א

כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה אף חולין שבו תרצה.
ואם עבד לא חילל, מבואר מדברי הרמב"ם דאפי' עבד אחר שנודע לא חילל והקשה השעה"מ דהא בקדושין פ' האומר מייתי ר' טרפון על מקוה שנמדד ונמצא חסר, והקשו בתוס' דהא ר"ט מיירי בלא נודע אם הי' חסר בשעת טבילה וא"כ מאי מייתי מבן גרושה, וכתבו דאף במקוה מיירי גם כשנודע לאחר עבודה שהיתה חסרה קודם הטבילה, אבל לדעת הרמב"ם דגם בנודע שהוא חלל כשרה העבודה א"כ מה מייתי למקוה דבנודע שהיא חסרה בודאי הוי טמא ומחלל עבודה, עוד הקשה דבפ"י מה' תרומות כתב הרמב"ם דפטור מחומש דוקא אם נודע אחר אכילת התרומה שהוא חלל.
והנה בירושלמי בתרומות פ' ח' מביא הני דרשות דמייתי בבבלי בקדושין דרב דריש מקרא דברך ד' חילו ור' יוחנן מקרא דאשר יהי' בימים ההם, ואמר על זה על דעתיה דרב ובלבד כהן מקריב ועל דעתיה דר' יוחנן אפי' כל כהן (ופי' הפ"מ דנ"מ לענין כהן שראה את הנגעים) על דעתיה דרב ובלבד בקדשי מקדש על דעתיה דר' יוחנן ואפי' בקדשי הגבול, והנה בפסחים דף ע"ב אמר בגמ' דמה דפטור מחומש באכילת תרומה הוא משום דאיקרי עבודה ויליף מברך ד' חילו, אבל לפי שיטת הירושלמי א"א ללמוד גבי תרומה מברך ד' חילו אלא מקרא דר' יוחנן ואל הכהן אשר יהי' בימים ההם, וא"כ מבואר דלפי דרשא זו הא אינו אלא בנודע אח"כ דהכי הוא דרשא דקרא דאשר יהי' בימים ההם, והיינו קודם שנודע פסולו אבל קרא דברך ד' חילו אפי' חולין שבו תרצה אין נ"מ, וכן בירוש' אמר ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשרה, ואף דבבבלי יליף מזה גם לגבי תרומה סמך הרמב"ם בזה על הירוש' דאמר דהך קרא לא מהני לגבי תרומה משום דבבבלי משני מעיקרא רב ביבי בר אביי דמיירי בתרומה בערב הפסח, א"כ לא סבר רב ביבי טעמא דתרומה איקרי עבודה, והרמב"ם כתב שם ב' האוקימתות ובערב הפסח פטור גם מקרן, והכ"מ כתב שם בשם הר"י קורקוס דלא פליגי הני לישני דבתרומה בערב פסח פטור גם מקרן, ובכל השנה אינו פטור אלא מחומש, ומ"מ קשה דלמה הוצרך רב ביבי לאוקמי בערב הפסח, ואפשר דמשמע ליה דפטור לגמרי, אבל לפי ד' הירוש' יש לומר דרב ביבי סובר דרשת רב, (ובבבלי דקדושין אמר זה אבוה דשמואל) מברך ד' חילו וסובר דלא מהני לתרומה, אבל הרמב"ם פוסק גם כדרשא דר' יוחנן (ובבבלי ר' ינאי) ולכן בנודע אח"כ שפיר פטור מחומש כר' יוחנן, אבל בנודע קודם לא מהני אלא להכשיר העבודה כדאמר בירוש'.
והנה בפ"ה הל' ו' בארתי מה דכתב הרמב"ם בדין טומאה בידים דלא חילל עבודה וגבי יציאה כתב דעבודתו כשרה, דהוא משום דפסק הירוש' דיציאה ודאי אינה פוסלת כיון דלדידן אינה פוסלת לינה אלא משום בגשתם וכו' ע"ש, אבל טומאה נשאר ספיקא ומספק לא מחללינן עבודה, אבל לא נוכל לומר בזה דעבודתו כשרה משום דמ"מ נ"מ לענין אם קבל דם ויש דם הנפש ואפשר לחזור ולקבל דאין בזה חילול עבודה ולמה יזרוק בדם שהוא ספק פסול, ולכן לא כתב הרמב"ם בזה אלא דלא חילל, וגבי יציאה כתב דעבודתו כשרה דהיינו כשר בודאי, ולפי"ז מבואר דאיכא נ"מ. דבנמצא חלל כתב דעבודתו כשרה ובנודע מקודם שהוא חלל כתב ואם עבד לא חילל, והיינו משום דמה דילפינן מברך ד' חילו זהו רק דאין עבודתו מחוללת, אבל אם קבל דם דאפשר לחזור ולקבל מדם הנפש בזה לא נימא דהקבלה כשרה וכנ"ל, אבל מה דילפינן מהכהן אשר יהי' בימים ההם הוא דכל זמן שלא נודע הוי כהן כשר וממילא גם אם קבל דם קבלתו כשרה וא"צ לחזור ולקבל, וא"כ גם לדעת הרמב"ם אפשר לבאר דברי הגמ' כפי' התוס' דר"ט מייתי מהך דינא דנודע שהוא בן גרושה דילפינן מברך ד' חילו.
איברא דלשון הירוש' הוא כל שהוא מזרע לוי עבודתו כשרה, אבל הרמב"ם כתב לשון הבבלי אף חולין שבו תרצה וזהו רק ריצוי בהקרבן, דהקרבן כשר ונתרצו הבעלים אבל אם רק קבל דם דליכא בזה חילול קרבן אם יקבלו דם אחר צריך לחזור ולקבל ובנודע אח"כ כתב דעבודתו כשרה משום דכשרה לגמרי, ואף דמצינו בדין חטאת ששחטה לשם חולין דדרשינן דאין חולין מחללין קדשים ואמרינן דהקרבן כשר והבעלים לא נתכפרו אבל לא דמי לכאן דהא מצינו בכהן שעבד ונמצא טמא בטומאת התהום דהקרבן כשר, כמש"כ הרמב"ם בפ' ב' הל' ו' משום רצוי ציץ ולא אמרינן דהבעלים לא נתכפרו, וטעמא דבקרא דאין חולין מחללין קדשים לא כתיב ריצוי אבל היכי דכתיב ריצוי מרצה לגמרי.
ובזה שכתבנו יצא לנו חדוש לדינא גם בדין טומאת התהום שכתב הרמב"ם וז"ל, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל קרבנות שהקריב נרצו, דזהו דוקא אם כבר זרק הדם כמו שכתב שהקריב, אבל אם רק קבל הדם יחזור הכשר ויקבל, ולבד מש"כ הרמב"ם שם דאפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה דיש לומר דזהו דוקא בזרק ולא בקבל, אלא דגם אפי' בלא נודע לו מקודם מ"מ דוקא בהקריב הורצה ולא בקבל, וכמו בדין נודע אח"כ שהוא חלל וכנ"ל.
אכן בעיקר מה שכתבו התוס' בקדושין ליישב מה דהביא ר"ט ראי' לדין מקוה שנמדד ונמצא חסר מדין כהן שנמצא בן גרושה דר"ט מיירי נמי בכה"ג שנודע בודאי שהמקוה היתה חסרה קודם שעבד, בודאי הוא דוחק גדול דלא נזכר זה כלל בברייתא וברייתא מיירי להדיא בדין ספק חסר דהא אמר מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד מספק אתה בא לחסרו אל תחסרנו מספק, ור"ע אמר אדם זה בחזקת טמא הוא עומד מספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, ואי ר"ט מיירי נמי בגוונא דנודע אח"כ שהמקוה היתה בודאי חסרה איך לא הוזכר זה בברייתא כלל.
ונראה דסובר ר"ט דאף דדין נודע שהוא בן גרושה דאינו מחלל עבודתו הוא מקרא מ"מ יש ללמוד מזה דכל זמן שלא ידענו שהוא חלל הי' כשר באמת רק דעכשיו שנודע צריך לפוסלו למפרע ולא שנודע עכשיו שבשעת מעשה פסול הי' דאם נימא דעכשיו נודע שבשעת מעשה פסול הי', א"כ אינו מסתבר שזה יגרום היתר מה שלא ידענו שהוא פסול, ויש לדמות זה למה דסובר הרא"ש בפ' גיד הנשה בדין בטול ברוב שהאיסור נתהפך להיות היתר, וטעמא דאף דהאיסור בעצמו איסור הוא וכשיתברר ויוכר האיסור יהי' אסור אבל כל זמן שלא נודע ויותר ע"פ דין לאכלו אמרינן, דהוא באמת מותר כיון דמן הדין מותר לאכלו, ולכן סובר ר' טרפון כן היכי שלא ידענו שהוא בן גרושה שהתורה התירה עבודתו דהטעם הוא משום דבשעת מעשה הי' היתר, ולפי"ז דן ר"ט להכשיר המקוה דהא יש כאן חזקת שלם דמקוה וכנגד זה יש חזקת טומאה של הטמא, ואם נימא דכשטבל במקוה חסרה לא הוי טבילה כלל הוי חזקת הטמא חזקה מעלייתא, אבל אם נימא דכל זמן שלא ידענו שהמקוה חסרה וטבל בה הי' מן הדין טהור, אלא שעכשיו אנו צריכין לטמאו למפרע א"כ גם הטמא אין לו חזקת טומאה כיון דכשטבל הי' טהור.
ומבואר מה דר"ע חולק על ר' טרפון דסובר דמה שלא ידענו מאיסורו ופסולו אינו גורם היתר כלל, ובמה דשאני מדין בטול שכתב הרא"ש דנתהפך להיות היתר יש לחלק דגבי בטול נעשה דין היתר, אבל מה שלא ידענו מאיסורו או מפסולו ע"פ טעות אינו עושה דין כלל, וראי' לזה דגם בדין בטול יש נ"מ בין נודע כנתערב או לא נודע לדין נתוסף היתר עיין בסי' צ"ט סעיף י"ב, ולמד זה ר"ע מבע"מ דנודע שהי' בע"מ כשעבד עבודתו פסולה, ומה דבבן גרושה אמרינן כן זהו משום דבן גרושה צריך ב"ד לפסלו, ולכן בזה אפשר לומר דכל זמן שלא נפסל בב"ד הי' כשר, אבל בע"מ שפסולו ביחיד כשנודע שהי' בע"מ נמצא שהי' מעיקרא פסול ולא שצריך לפסלו מעכשיו למפרע, וכן הוא במקוה שא"צ ב"ד לפסלה לכן לא נימא דכשטבל והחזקנו המקוה לשלימה נתבטל חזקת טומאתו כיון דעכשיו נעשה ספק אם המקוה היתה שלימה מעמידין אותו בחזקת טומאתו.
והנה אחר שכתבתי זה שמעתי מידידי הרב הגאון ר' דניאל זקש שליט"א בעהמ"ח ס' חמדת דניאל שבלמדו בסלאבאדקא שמע מרבו הגאון האמיתי ר' יצחק יעקב רבינוביץ זצ"ל מפאנעוויעז לבאר דברי ר"ט באופן דומה למש"כ אך בהסבר אחר דהנה לכאורה חזקת מקוה הוא חזקת הגוף וחזקת טמא הוא חזקת הדין, ותמיד חזקת הגוף אלים יותר רק דחזקת מקוה הא איתרע דהרי חסר לפניך וחזקת טמא לא איתרע, ואמר בזה ע"פ ד' התוס' בכתובות דף כ"ו ע"ב בשם הר"י בר' ברוך דמשו"ה לא מעמידין בתרי ותרי בחזקת היתר לפי שהשנים שאומרים נתקדשה העידו תחלה וכבר יצאה מחזקת היתר, והוסיף דאפי' אם לא נסבור כהר"י בר' ברוך עכ"פ ריעותא הוי, ולכן לא עדיף חזקת טמא מחזקת מקוה, וזהו שהוכיח ר"ט מדין בן גרושה דמה שהחזקנו הוי דין לעשות מזה ריעותא על החזקה, ור"ע הוכיח מבע"מ דאין דינו כמו בן גרושה ומזה מוכח לחלק בין פסולו בב"ד לפסולו ביחיד דבפסולו בב"ד גורם חסרון הידיעה דין היתר כיון דצריך ב"ד לבירור הדבר, אבל פסולו ביחיד אין חסרון הידיעה גורם דין כיון שהטעות מתברר מעצמו, ולכן מקוה דומה לבע"מ, עכ"ד הגאון הנ"ל והוא בעיקר כמש"כ.
-מלואים והשמטות-
בפ"ו הל' י' בד"ה והנה, בארתי מה שכ' הרמב"ם גבי נמצא חלל דעבודתו כשרה ובנודע מקודם שהוא חלל כתב ואם עבד לא חילל משום דמה דילפינן מברך ד' חילו אינו אלא דאין עבודתו מחוללת, אבל אינו כמו כהן כשר, ולכן היכי דאפשר לתקן כמו בקבלת דם בזה לא נימא דעבודתו כשרה, אבל היכי שלא נודע מקודם דילפינן מהכהן אשר יהי' בימים ההם אמרינן דכל זמן שלא נודע הוי כמו כהן כשר ועבודתו כשרה, ואפי' בקבלת דם אין צריך לחזור ולקבל, והנה עפ"י דרך זה כתבתי גם בפ"ה בהחילוק בלשון הרמב"ם גבי ידים בין טומאה ליציאה, והנה נתכוין לדברי כאן גבי חלל, ידידי הגראז"ג שי' בספרו הר' אפרים, וע"ז כתב ידידי הגרש"י זעווין שליט"א בבקורת השבועית שלו על ספרים וז"ל אבל דומה שהדקדוק ביסודו אינו דקדוק ואין הבדל בין "עבודתו כשרה" ל"לא חילל" ראה ברמב"ם ריש ביאת מקדש שבשתה יין פחות מרביעית או מזוג או יין מגיתו כתב פטור ואינו מחלל עבודה (הל' א') ובשכור משאר משקין כתב לוקה ועבודתו כשרה (הל' ב') למחברנו תהי' כאן מוחלפת השיטה בהלכה א' שאיסורה קל שפטור גם ממלקות (ראה בכסף משנה שם) "אינו מחלל" ובהל' ב' שחייב מלקות "עבודתו כשרה", וראה עוד בדין קרוע בגדים שכתב עבודתו כשרה ולא חיללה פ"א הל' י"ד אם בעבודתו כשרה יש יתרון הכשר איזה הגיון יש בדבר להוסיף אח"כ ולא חיללה עכ"ד, וכאשר אנכי סמכתי יתדותי על יסוד דקדוק זה בשני מקומות בפ"ה גבי יציאה וטומאה ובפ"ו גבי חלל, ולכאורה השגתו נכונה ומוכרחה שמתי לבבי לעיין אם יש ליישבה.
והנה אחר העיון ראיתי דאין הכרח לדחות יסוד זה לחלק בין עבודתו כשרה ובין לא חילל, ובפרט דבפ"ו כתב זה בהל' אחת ושינה לשונו מתחלת ההלכה לסוף ההלכה, והחילוק בריש הל' ביאת מקדש דבשתה יין פחות מרביעית או מזוג או יין מגיתו דפטור כתב ואינו מחלל עבודה, ובשכור משאר משקין כתב לוקה ועבודתו כשרה איכא טעמא רבה דכן הוא באמת, דבהל' א' אין עבודתו כשרה אלא דאין מחלל עבודה, דהני ג' דבהל' א' הם יין גמור ומשום קרא דכתיב יין הי' חייב עליהם השותה מיתה וגם הי' מחלל עבודה, אלא דר' אלעזר דריש יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור, ולכאורה כיון דנתמעט מקרא דשכר דאינו חייב אלא בדרך שכרותו, א"כ הי' צריך להיות מותר, ומ"מ אמר ר' אלעזר פטור וטעמא דכיון דהמיעוט אינו בפשטיה דקרא אלא מדרשא דשכר, לכן אמרינן דמ"מ אסור ומסתבר דהוא באמת רק מדרבנן, וכיון דמדרבנן אמרינן דהוי כמו ששתה יין גמור א"כ כמו דביין גמור ובדרך שכרותו עבודתו פסולה, ה"נ מדין לכתחלה צריך להיות עבודתו פסולה, אלא דלא אמרינן דמשום איסור מדרבנן יהי' מחלל עבודה, ולכן אנו אומרים עבודתו כשרה אלא לא חילל, ונ"מ דהיכי דאפשר לתקן ולקבל דם אחר צריך לקבל דם אחר דהא לכתחלה צריך לקבל כל דמו (זבחים כ"ה) ואפשר לקבל גם באיזה כוסות (שם ל"ד), אבל בהל' ב' גבי שכור משאר משקין הוא באזהרה ולוקה אם עבד, אלא דעיקר קרא אינו אלא לדין איסור עבודה ולא לדין חלול עבודה, א"כ גם לענין פסול עבודה ליכא שום דין בשתיית שאר משכרין, וכמו שבארתי בזה שם בפ"א הל' א' בד"ה ונראה דהרמב"ם וכו' דלא ילפינן לדין חלול עבודה חוקה חוקה ממחוסר בגדים אלא על שתויי יין ולא על שאר משכרין, ולכן שפיר דליכא בשכר כלל דין לפסול עבודתו וכשרה לכתחלה.
ובמה שהוכיח עוד מד' הרמב"ם בפ"א הל' י"ד גבי קרוע בגדים שכתב הרמב"ם עבודתו כשרה ולא חיללה יש לבאר דהרמב"ם הוכרח לכתוב כן ואדרבא יש ראיה מדבריו כאן ליסוד זה לחלק בין עבודתו כשרה ללא חילל, דעכ"פ לשונו קשה טובא דכיון שכבר כתב עבודתו כשרה למה היה צריך להוסיף ולא חיללה, דאפי' אם נימא ששניהם שוים, אבל ודאי אין בלשון לא חיללה הוספה על לשון עבודתו כשרה, אלא דבאמת לשון הרמב"ם שם כן הוא "ובגדיכם לא תפרומו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חיללה", וכונתו כן דמצינו בקרא דמשום דין חילול חייב מיתה כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ"ב ט') וכן ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר י"ח ל"ב), ולכן השמיענו הרמב"ם דאף דלא חילל עבודתו מ"מ חייב מיתה והי' לו לכתוב רק חייב מיתה אע"פ שלא חילל עבודתו ולא אע"פ שעבודתו כשרה, דהא עיקר כונתו לבאר שאף שאין כאן טעם לחייב מיתה משום חילול עבודה, אלא דאם הי' כותב רק אע"פ שלא חילל עבודתו היינו אומרים עכ"פ דלכתחלה אם אפשר לתקן אין עבודתו כשרה, ולכן כפל דבריו ללמדנו דבאמת עבודתו כשרה, ונמצא דמכפלות דבריו אנו למדין שהדקדוק הוא קיים ושעבודתו כשרה הוא כולל יותר וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה