אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יד
מי כיור נפסלין בלינה כמו שבארנו, וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה או במעין ולמחר מעלין אותו, או ממלאין אותו בכל יום בבקר.
מה שכתב הרמב"ם כמו שבארנו זהו בפ"ג מהל' בית הבחירה הל' י"ח שכתב ומוכני עשו לו שיהיו המים בה תמיד והיא חול כדי שלא יהיו המים שבה נפסלין בלינה שהכיור מכלי הקדש ומקדש וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל, וכבר כתבתי שם ליישב מה דסותרים דבריו שם לדבריו בכאן שהיו משקיעים הכיור כדי שלא יפסלו המים, אך עכ"פ מדבריו שם מוכח דמי כיור נפסלין בלינה מד"ת כדין כל דבר שנתקדש בכלי קדש, וקשה דבזבחים דף ק"ד ע"ב בעי ר' ירמי' לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה הוא, אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא או דילמא ל"ש, ופסק הרמב"ם בפ' י"ט מהל' פסוה"מ הל' ג' דנפסלו מספק, וא"כ ה"נ מי כיור כיון דאין עומדין לאכילה אמאי פשיטא דנפסלו בלינה, דכיון שכתב הרמב"ם בפשיטות דנפסלין בלינה א"כ אם רחץ בהם ועבד עבודתו פסולה ועבודתו מחוללת, ומספק לא הוי פסלינן וכמו שפסק הרמב"ם בדין יציאה וטומאה דמספק אינו מחלל עבודה, ואין לומר דאף דהמים אין עומדין לשתיה מ"מ כיון דאפשר לשתותם מקרי בר אכילה דנעשו נותר לענין שתיה דזה אינו דהא פרים הנשרפים נמי ראויים מצד עצמם לאכילה, מ"מ כיון דעומדים לשרפה ואסור לאוכלם לא מיקרו בר אכילה, וא"כ ה"נ מי כיור כיון שנתקדשו בכלי שרת הא כבר אסורים לשתיה ואי אפשר לפדותם אחר קדושת כלי שרת כדתנן במנחות דף ק'.
ונראה דיש לומר דכיון דמים שמשקין הסוטה הוא ממי הכיור כדתנן בסוטה דף ט"ו ע"ב לכן אף שמשקין אותה בע"כ ובודאי לא מיקרי שתיה מ"מ הא זהו רק אם באמת זינתה אבל אם לא זינתה הא מרווחת מזה כדכתיב ונקתה ונזרעה זרע וא"כ שפיר אפשר דשותה ברצון ואף שהמים קדושים ולאחר אסור לשתות אבל להסוטה מותר ולכך נתקדשו, וא"כ שפיר שייך שיפסלו בלינה, וממילא כיון דשייך לפסול המים לשתיית סוטה לכן כבר נפסלו מלקדש בהם.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
פרק ה' הל' י"ד ד"ה ונראה במש"כ דכיון דראויים המים לשתיית מי סוטה פוסלת בהן לינה כתב דבעית ר' ירמי' בפרים הנשרפים הוא משום דאין בהם לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח דבתרווייהו כתיב לא ילין, ומה דסוטה שותה לפעמים ממי הכיור אין זה בכלל אכילת זבח, הנה אמנם דכן כתב רש"י שם בזבחים דף ק"ד בד"ה בבשר דבר אכילה דלא אשכחן לה אלא או באכילת מזבח כדכתיב לא ילין, או באכילת אדם כדכתיב לא תותירו אבל נראה דאין כאן התנאי דאכילת אדם של בשר זבח דוקא אלא דפסול לינה לא שייך אלא על דבר שהוא לאכילה או לקרבן, אבל אין כאן דין כמו במחשבת פיגול דבעינן מחשבה על אכילת אדם או אכילת מזבח דבזה בעינן ודאי אכילת אדם של זבח דכתיב ואם האכל יאכל מבשר הזבח, אבל פסול נותר אף דגם הך פרשה דנותר בפ' קדושים דכתיב ואוכליו עונו ישא בשלמים מיירי מ"מ ילפינן דכל נותר דקדשים פסול ואסור, אבל ר' ירמי' בעי דשמא לא שייך פסול ואיסור נותר אלא במידי דבר אכילה וכנ"ל, ומה שכתב עוד דמה בכך שהסוטה לא תוכל לשתות למה יפסלו לרחיצה וכי בעי מים ראויים לסוטה, זה לא קשה דהעיקר תליא אם חל שם פסול לינה ודין נותר וכיון דאמרינן דבשביל שראויים לשתיית סוטה הוו ראויים לאכילה ושייך פסלות נותר ממילא הוו מים פסולים וקיימי לשפיכה וממילא אסורים לקידוש ידים ומה שכתב עוד ועל עיקר הדבר שאסור בשתיה צ"ע דאימתי זכה בהם הקדש וזכיה ע"י כלים דמי לקנין חצר הקדש דפליגי בזה רבוואתה, הנה זה וודאי דע"כ המים הוקדשו, דהא אמר בגמ' כיון דקדוש להו בכלי שרת איפסלו ומים של חולין לא הוקדשו ע"י הכלי שרת, וקושייתו דבמה זכה הקדש אם חצר הקדש אינו קונה הא אפשר פשוט ע"י הגבהה דהממלאים את המים לקידוש עשו בהם קנין והקדישום לכיור. [עד כאן].
אמנם העירוני בזה דהוא מחלוקת בירוש' בסוטה פ"ב הל' ב' דר' פדת בשם ר' יוחנן אמר דמי סוטה נפסלין בלינה, ור' אחא בשם ר' אבינא אמר דכל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו, וזה בודאי לא משמע דבא רב אבינא לחלוק על מתני' דבן קטין דלינה פוסלת בכיור, וא"כ לכאורה מוכח דמי כיור נפסלין בשביל שמקדשין מהן לעבודה והוי כמו למזבח וממילא מוכח דאינו משום שתיית סוטה, ואולי אפשר דכיון דקידוש הוא צורך עבודה הוי כמו למזבח והוי כמו בר אכילה ולא דמי לפרים הנשרפין דאין בהם דררא דמזבח כלל.
אכן יש לומר דזה תלוי במה שבארתי בהל' ח' אם פסול לינה בידים הוא מגדר לינה ממש בין משום דהוי כמו כל קדשים ובין משום דגלי קרא דבגשתם דשייך בזה פסול לינה, או דבאמת ליכא פסול לינה כלל רק פסול משום בגשתם, וכתבתי דר' יוחנן דפסק כראבר"ש בתחלת עבודה לא סבר פסול לינה כלל אלא פסול בגשתם, והנה בגמ' בדף כ' בעי אילפא לדברי האומר אין לינה מועלת בקידוש ידים מי כיור מהו שיפסלו מי אמרינן הני למאי לקידוש ידים, ידים גופייהו לא פסלא בהו לינה או דילמא כיון דקדיש להו בכלי שרת מיפסלי, ומוכח דאם ידים נפסלים בלינה שייך לפסול מי כיור אפי' אם לא דמי לכל קדשים שנתקדשו בכלי שרת, ולכן נוכל שפיר לומר דר' אחא יסבור דידים נפסלין בלינה משום פסול לינה ממש, וממילא מיושב מה דנפסלין מי כיור ולא דמי לפרים הנשרפין דכיון דקיימי לקידוש ידים הוי כידים עצמן וכדאמר אילפא, ולכן שפיר סובר דדוקא מי כיור שהם לקדש בהן הידים, אבל מי סוטה אין נפסלין כיון שאין מהן למזבח, אבל לדידן להלכה דקיי"ל כר' יוחנן דידים אין נפסלין אלא משום דין בגשתם, ודין מי כיור שנפסלין הוא רק משום דקדשו בכלי שרת וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ביה"ב שהבאנו שנפסלין כדין כל דבר שנתקדש בכלי קדש, א"כ ע"כ ליישב שלא יקשה מפרים הנשרפין שפיר כתבנו משום דמי כיור ראויים לשתיית סוטה, וכמו שפסק הרמב"ם להלכה כר' יוחנן בפ"ד מה' סוטה הל' י"ב דמי סוטה שלנו נפסלין.
ב) והנה בגמ' בזבחים דף כ"א ע"א איתא אמר ר' חייא בר יוסף מי כיור נפסלין למתירין כמתירין לאברים כאברים רב חסדא אמר אף למתירין אין נפסלין אלא בעמוד השחר כאברים, ור' יוחנן אמר כיור כיון ששקעו שוב אינו מעלהו, ומסיק שם בגמ' דר' יוחנן אית לי' כרב חסדא ואיכא בינייהו מצות שיקוע, והנה זה ודאי דהרמב"ם לא פסק כר' חייא בר יוסף דנפסלין למתירין כמתירין דהא לא הזכיר אלא פסול לינה וכן כתב בליקוטי הלכות ובזבח תודה וכתב בטעמו שלא פסק כר' חייא בר יוסף משום דר' יוחנן ורב חסדא הוו תרי לגביה, והנה אף דמעיקרא בעי הגמ' לאוקמי דר' יוחנן סבר כר' חייא בר יוסף, ואיכא בינייהו גזרת שיקוע ואמר שם בשלמא לרבא וכו' אלא לאביי וכו' ולאביי מסיק דר' יוחנן סבר כרב חסדא, וא"כ הרמב"ם דפסק כרבא לפי דעת האחרונים שהבאתי למעלה בהל' ח' ט' מנ"ל דר' יוחנן סבר כרב חסדא ולא כר' חייא בר יוסף, דהא לרבא מימרא קמייתא דר' יוחנן הוא כר' חייא בר יוסף וכרבי, ונראה דכיון דלפי"מ דבעי לאוקמי מקודם ר' יוחנן כר' חייא בר יוסף הי' צ"ל דתרי מימרי דר' יוחנן אינם שוים דחדא כרבי וחדא כראבר"ש, וזהו לפי"מ דהוי סבר דלמחר אינו מקדש היינו שכבר נפסלו לעבודת יום, אבל לפי"מ דמסיק דלאביי הא דלמחר אינו מקדש היינו דא"צ לקדש וסבר כרב חסדא א"כ גם לרבא נימא כן ולא לעשות מחלוקת בין תרי מימרי דר' יוחנן.
אכן בהא דפליגי ר' יוחנן ורב חסדא במצות שיקוע והיינו דלר' יוחנן מצוה לשקעו מבערב אף דלא נפסל אלא בעמוד השחר, ולרב חסדא א"צ לשקעו אלא קודם עמוד השחר הי' צריך לפסוק כר' יוחנן דהא עד אביי ורבא אין הלכה כבתראי ורב חסדא הוא כתלמיד לגבי ר' יוחנן, וא"כ קשה על הרמב"ם שהשמיט הך דינא דמצוה לשקעו מבערב, ומצאתי שעמד בזה בזבח תודה ולא העלה ישוב בזה.
ג) ונראה דהרמב"ם סובר דגם לר' יוחנן א"צ לשקעו קודם שקה"ח דבמה דאמר ר' יוחנן כיור שלא שקעו מבערב אף דלפי"מ דבעי מעיקרא לומר דר' יוחנן סבר כר' חייא בר יוסף ע"כ דהוא שלא שקעו קודם שקה"ח אבל אין לשון מבערב מדוקדק בזה דהא בערב נקרא אחר שקה"ח וכדתנן בריש ברכות מאימתי קורין את שמע בערבין והוא בצה"כ איברא דבלשון הכתוב הוא בשקה"ח כדכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, רק דזמן תחלת הלילה הוי ספק משקה"ח עד צה"כ, מ"מ גם בלשון הכתוב אינו מוכח דלשון ערב דקרא הוא דוקא בשקה"ח דקרא דמערב היינו מתחלת הערב, ובקרא דויהי בערב בפ' ויצא כ"ט כ"ג ודאי לא משמע דהוא בשקה"ח, ועכ"פ כיון דבלשון המשנה אין בערב בשקה"ח א"כ אין מדוייק לשון מבערב לפי"ז אלא דאי הוי סבר ר' יוחנן כר' חייא בר יוסף ע"כ מפרשינן כן, אבל אי סבר ר' יוחנן כרב חסדא לא צריך לפרש דהכונה בשקה"ח, דבאמת אין טעם לזה כיון דלא סבר דנפסל למתירין כמתירין ואין טעם אלא להצריך לשקעו בתחלת הלילה, ומצינו כעין זה בעיקר דין נותר דתנן בריש ברכות דכל הנאכלים ליום אחד אמרו חכמים עד חצות, ואף דשם אסרו חכמים באכילה אחר חצות זהו כדי שלא יבוא לאכול נותר שהוא בכרת, אבל הכא אין כאן אלא שיפסלו המים בלינה ואם יפסלו לא יקדשו בהם ואפי' אם יהי' חשש שיקדשו בהם הידים לא יצא מזה חיוב כרת, אבל עכ"פ שייך גדר מצות שיקוע שמה שצריך לשקעו קודם עמוד השחר כדי שלא יבואו לידי מכשול ויאסרו וקדשים צריכים שימור ואסור לפסלן, לכן מצוה לשקען בתחלת הלילה וזמן תחלת הלילה הוא עד חצות, וכמו דמצינו בעיקר דין לינה גבי קדשים.
ועכשיו מבואר דלא כתב הרמב"ם דצריך לשקעו קודם שקה"ח אלא שלמחר מעלין אותו וזהו בודאי שמשקעין אותו בתחלת הלילה דאם ישקעו אותו אחר חצות לא נקרא זמן העלאתו למחר, איברא דבגמ' איתא להדיא ע"ז לשון למחר דהא אמר ר' יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר א"צ לקדש, אבל הרמב"ם בהל' ט' כתב קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אע"פ שהוא מקדש קודם שתעלה השמש א"צ לחזור ולקדש אחר שהאיר היום, ומדהאריך ולא כתב לשון הגמ' למחר מוכח דלדעתו אינו נופל ע"ז לשון למחר, ואפשר דאינו גורס כן בגמ' ולפי"ז מבואר שבמה שכתב למחר כבר ביאר שצריך לשקעו בתחלת הלילה ולא אחר חצות, ומשום דסוף הזמן שיקוע לכתחלה הוא עד חצות וכמו בעיקר דין לינה דקדשים.
ד) והנה במה דאמר שם לפי"מ דהוי בעי לאוקמי ר' יוחנן כר' חייא בר יוסף, והאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר א"צ לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה בשלמא לרבא דמוקי לההיא כראבר"ש הא כרבי אלא לאביי דמוקים לה כרבי קשיא דרבי אדרבי מ"ש התם דמשקע ליה ומ"ש הכא דלא משקע ליה דמסלק ליה והדר משקע ליה, אי הכי למחר אינו מקדש אמאי א"צ לקדש, למימרא דלמתירין מיחזי חזי היינו דרב חסדא איכא בינייהו מצות שיקוע, ופירשו רש"י ותוס' דפריך מהא דא"ר יוחנן קידש ידיו וכו' ולא אמר דצריך לחזור ולשקעו, וקשה טובא דלמה צריך ר' יוחנן לומר דין זה דמפורש במתני' ביומא ובתמיד דבן קטין עשה מוכני לכיור וכבר הקשה זה בש"מ בהשמטות אך תירוצו ג"כ אינו מתיישב כלל.
ונראה דהנה בהא דסבר ר' חייא בר יוסף דמי כיור נפסלין למתירין כמתירין צריך ביאור דאי אפשר לומר דהוא משום עיקר דינא דקדשים ככל דבר שנתקדש בכלי הקדש וכמש"כ הרמב"ם דא"כ א"א שיפסול אלא בעמוד השחר ומנין לנו גדר של מתירין שהוא בשקה"ח אטו יש במי כיור גדר דם שיפסול בשקה"ח, ולכן ע"כ צ"ל דסובר דגדר לינה במי כיור הוא משום גדר לינה בידים, וכדאמרינן בגמ' בהא דבעי אילפא לדברי האומר אין לינה מועלת בקידוש ידים, מי כיור מהו שיפסלו מי אמרינן הני למאי לקידוש ידים ורגלים, קידוש ידים ורגלים גופייהו לא פסיל בהו לינה או דילמא כיון דקדיש להו בכלי שרת מיפסלי, ומוכח דלמ"ד לינה מועלת בקידוש ידים דין הוא שמי כיור יפסלו בלינה משום גדר קידוש ידים, וסובר דהא דגלי קרא בגשתם דבכל גישה דשחרית צריך קידוש זהו ג"כ גדר לינה שנפסלו הידים ממה שנתקדשו אתמול, ובזה סבר ר' חייא בר יוסף דאף דקידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדש בלילה זהו משום דעבודת לילה הוא סוף עבודת יום, אבל מ"מ לעבודת יום כבר נפסלו תיכף בשקה"ח דכיון דבאותה שעה כבר לא מהני הקדוש לעבודת יום, לכן כבר נפסלו הידים לעבודת יום ובלילה אפשר לקדש רק לעבודת לילה, ולכן מה דמסתבר דמי כיור יש להם הך דינא דפסול ידים דינם ג"כ כמו הידים דלמתירין נפסלין משקה"ח כיון דאז כבר א"א לקדש הידים למתירין ולאברים נפסלין בעמוד השחר.
והנה בהל' ח' כתבתי דר' יוחנן דאמר דקידש לתרוה"ד א"צ לחזור ולקדש שכבר קידש מתחלת עבודה לית ליה פסול לינה ממש בידים, אלא משום דין בגשתם אלא דצריך להוסיף דאפי' אי אמרינן דפסול לינה בידים אינו משום שנתקדשו בכלי שרת, אלא דגלי קרא דבגשתם שהידים נפסלות בלינה, גם בזה לא הוי מהני מה שתרוה"ד הוי תחלת עבודה דדוקא אי ליכא אלא דינא דבגשתם שייך לחלק דאף דבזמן תרוה"ד אכתי הוי לילה מ"מ נקרא כבר גישה דשחרית, אבל אי אמרינן דקרא דבגשתם מגלה דאיכא פסול לינה, א"כ לא מהני מה דהוא תחלת עבודה כיון דעכ"פ אכתי לילה ואי אפשר דליהני קידוש לילה לעבודת יום דנפסלים בלינה, ולכן ע"כ דר' יוחנן לית ליה כלל גדר פסול לינה בידים אלא משום בגשתם, ולכן מה דסבר ר' יוחנן כאן בהא דאמר כיור שלא שקעו מבערב דמי כיור נפסלין בלינה ע"כ דאינו אלא משום פסול לינה ממש כמו כל דבר שנתקדש בכלי שרת.
ועכשיו מבוארים דברי הגמ' דלא פריך מהא דר' יוחנן דקידש ידיו לתרוה"ד מדלא הזכיר שצריך לשקע המים אחר קידוש קודם עמוה"ש דאין זה הוכחה כלל, וכמש"כ רק דקושיית הגמ' הוא באופן אחר, דאם ר' יוחנן סבר כר' חייא בר יוסף דמי כיור נפסלין למתירין כמתירין ע"כ דאין זה משום דנתקדשו המים בכלי שרת דמטעם זה לא שייך לפסול אלא בעמוד השחר ולא בשקה"ח, וע"כ דסובר דגלי קרא דבגשתם דאיכא פסול לינה בידים ומטעם זה אמרינן דאיכא פסול לינה במים וכדאמר בגמ', וא"כ לא מהני לגבי זה מה דתרוה"ד הוי תחלת עבודה דעכ"פ הוא בלילה, וע"כ דר' יוחנן לא סבר כלל פסול לינה דמים משום דגם בידים הוי רק משום בגשתם ולא משקע לכיור, ואף דהוא מתני' דבן קטין דאיכא דין שיקוע בכיור, אבל ע"כ גם לאילפא דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו פליגי בזה תנאי ולכן אמר דבשלמא לרבא נאמר דהא כרבי והא כראבר"ש, אבל לאביי קשיא דרבי אדרבי והיינו כיון דלאביי סבר ר' יוחנן דגם לרבי אינו פוסל לינה כיון שקידש לתרוה"ד.
ה) וארווחנא לפי"ז דאין אנו צריכין למה שכ' רש"י דאף דלאביי מודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה דזהו בלינת ידים דהוא דרבנן, אבל לינת מים דהוא מדאורייתא ודאי אין חילוק וזה קשה טובא דהא לרבא דמוקים כראבר"ש הוי ניחא ולא קשה לן דמים ודאי צריכים להפסל כשלנו מזמן תרוה"ד וטעמא משום דאינו פשוט דמים צריכים להפסל בשביל לינה כיון דאינם לקרבנות וא"כ מנין פשיטא דלרבי ע"כ דין לינה במים הוא דאורייתא, ואפשר לומר בכונת רש"י דלאביי דלינה דרבנן הוא להיפוך דלא משום דאיכא דינא בידים משום בגשתם לכן איכא דינא במים אלא דמשום דבמים לינה דאורייתא כדין כל דבר שנתקדש בכלי קדש לכן גזרו לינה במים, אכן לפימש"כ אין אנו צריכין לכל זה אלא דלר' חייא בר יוסף דאמר דמי כיור נפסלין למתירין כמתירין ליכא למימר דהוא משום גדר לינה ככל דבר שנתקדש, וע"כ דהוא דין מיוחד משום גדר לינה דידים וסבר דלינה דידים הוא דאורייתא מקרא דבגשתם, וא"כ לא סבר דלינה דרבנן דלא הוי שייך למיפסל לינה מדרבנן משקה"ח מה שלא מצינו בכל דבר שנתקדש בכלי שרת.
ומבואר דהגמ' פריך שפיר מ"ש הכא דמשקע ליה והיינו בהא דר' יוחנן דקידש לתרוה"ד דמוכח דלית ליה שיקוע כלל, ומשני דמסלק ליה והדר משקע ליה והיינו דגם ר' יוחנן סובר שמעלהו לתרוה"ד וחוזר ומשקעו, וכבר יש בזה חזרה מאוקימתא הקודמת דר' יוחנן סבר כר' חייא בר יוסף דנפסלין למתירין כמתירין דא"כ לא הוי מהני מה שקידש לתרוה"ד דאמר ר' יוחנן דלמחר אין צריך לקדש דמשמע דגם למתירין א"צ לקדש אלא דמשני רק זה מה שרוצה להוכיח דר' יוחנן לית ליה שיקוע כלל, וע"ז אמר דאית ליה שיקוע ומסלק ליה והדר משקע ליה, והוי מצי להוכיח דר' יוחנן לא סבר כר' חייא בר יוסף מר' יוחנן דתרוה"ד אלא דמסיים מהא שהתחיל מר' יוחנן דכיור שלא שקעו, ופריך אי הכי למחר אינו מקדש אמאי והיינו דכיון דעכ"פ מוכח מר' יוחנן דתרוה"ד דבמה שהעלהו לתרוה"ד לא נפסל א"כ אמאי אמר למחר אינו מקדש ומשני א"צ לקדש, וע"ז מסיים למימרא דלמתירין מיחזי חזי היינו דרב חסדא איכא בינייהו מצות שיקוע דלר' יוחנן מצוה לשקעו מבערב ולרב חסדא א"צ לשקעו אלא קודם עמוד השחר.
ובהא דאמר מקודם איכא בינייהו גזירת שיקוע שפירש"י דלית ליה לר' יוחנן דלילה פוסלת אם שוקעו בעמוד השחר, וכבר תמהו בזה בתוס' בהגהה דא"כ אינו כר' חייא בר יוסף כלל ואיכא בינייהו טובא, ועוד דליפרוך מיד היינו דרב חסדא וכתבו בתוס' דלר' יוחנן לילה פוסלת אבל רק מדרבנן משום גזירת שיקוע וגם פירושם אינו מיושב אם נימא דפסול דרבנן אינו מחלל עבודה, ואפי' אם מחלל עבודה מדרבנן איכא נ"מ אם חייב מלקות ומיתה, ולא שייך לשון דאיכא בינייהו גזירת שיקוע והו"ל לומר דר' יוחנן לא סבר כר' חייא בר יוסף אלא משום גזירת שיקוע, לכן נראה דר' יוחנן דאמר באידך מימרא דכיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש לפי"מ דהוי ס"ד דהכונה דלמחר אינו מקדש ממנו, היינו דאינו מקדש כלל ביום אפי' לעבודת הקטרת איברים, דאף דבלילה יכול לקדש לאברים אבל ביום אינו מקדש ממנו כלל דגזרינן לאברים אטו למתירין, ולכן מפרש הא דאמר כיון ששקעו שוב אינו מעלהו דאינו מעלהו כלל אפי' לאברים משום דשמא ישארו מים מקידוש לילה ויפסלו המים דביום אינו יכול לקדש מהם כלל וזהו גזירת שיקוע, ומה דאמר כיור שלא שקעו מבערב היינו אם ע"פ סבה לא שקעו אז מקדש לעבודת לילה וזה סבר רק ר' יוחנן ולא ר' חייא בר יוסף דאמר לאברים כאברים אפי' ביום דאם קודם עמוד השחר השקיעו אותו אז מותר לאברים אלא דכל זה לא קאי למסקנא דלפי"מ דמסיק דר' יוחנן כרב חסדא אית ליה רק מצות שיקוע מבערב, אבל אם לא שקעו מבערב ושקעו קודם עמוד השחר כשר.