אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יב
כל המימות כשרים לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראיתן אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה, טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה ממנו משלים למי כיור זה הכלל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור.
בגמ' דף כ"ב אמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק, ה"ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפי' לרביעית נמי ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו אפי' למקוה נמי אינו משלים, ומסיק אמר ר"פ למעוטי נתן סאה ונטל סאה, והקשה הקרן אורה לפימש"כ התוס' דטיט הנרוק משלים היינו לטבול במים והטיט משלים למ' סאה, וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ח מהל' מקואות הל' ט' טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו ה"ז נמדד עם המקוה דמה מהני במי כיור הא בעינן שיעור מים שירחצו ד' כהנים ובטיט הא אין רוחצין, ובשלמא לרביעית של נט"י דלשני סגי בפחות מרביעית רק דבעינן לראשון שיעור רביעית שהוא שיעור חשוב ולכך טיט הנרוק משלים, אבל בכיור הא בעינן שירחצו ד' כהנים אם לא שנאמר דהתם נמי שיעורא בעלמא גמירי כדי לקדש ד' כהנים עכ"ד הק"א.
וקשה לפי שיטת הרמב"ם שכתב בהל' מקואות פי"א הל' ח' דמים ראשונים אין פחות משיעור רביעית לכל אחד ודוקא במים שניים יש לטול מרביעית לשנים, וא"כ מאי פריך בגמ' אפי' לרביעית נמי דמנ"ל דמיירי במים שניים ובמים ראשונים הוא דאמר דלרביעית אינו משלים, ובפי"א מה' מקואות הל' ב' כתב וכל העולה למדת המקוה בטיט הנרוק עולה לשיעור הרביעית שנוטלין בהן הידים.
ונראה דכונת הרמב"ם הוא דאף דמים ראשונים צריך לכל אחד שיעור רביעית על עיקר הנטילה מ"מ הא שני הדינים הוצרכו דצריך שיעור רביעית על עיקר הנטילה וגם צריך שיהי' בהכלי שנוטלין ממנו מים בשיעור רביעית, ונ"מ דאם יטול ידיו משני חצאי רביעית הא לא מהני, ולכן בזה מהני השלמת הטיט הנרוק שיהי' להמים בצירוף הטיט הנרוק חשיבות של רביעית מים, ומה דצריך שיטול ידיו מרביעית מים הא אפשר שיטול ידו אחת ולהוסיף עוד מים על היד השנית והטיט הנרוק מועיל להכשר הרביעית.
והנה הרא"ש בפ' כל הבשר הביא דברי הרי"ף בברכות שהביא הברייתא דשם וז"ל ת"ר מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים, יש אומרים מים מלוחים שאין הכלב יכול ללקוק מהם, ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק עכ"ד הרי"ף, וכתב ע"ז הרא"ש ופירוש קמא עיקר דאיירי בצלולין אלא שהן מלוחין או סרוחין, אבל בעכורין אין חילוק בין קרקע לכלי דאמרינן בפ' ב' דזבחים אמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק ה"ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפי' לרביעית נמי משלים ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו אפי' למקוה נמי לא, אלמא דבמים עכורים אין חילוק בין טבילה לנטילה עכ"ל, עוד הקשה בבאור הגר"א או"ח סי' ק"ס ס"ק ט"ז במה דאיתא שם בשו"ע דאם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם אם הכלב יכול לשתות מהם כשרים, וכתב ע"ז הגר"א צ"ע דשם משמע דוקא להשלים דגבי יבחושין פריך אפי' בעינייהו כו', וכן בספ"ק דסוכה טיט הנרוק יוכיח שמצטרף כו' ואפשר לומר דלשון עכורים מחמת טיט משמע שגם יש בו מים וכמ"ש במתני' ספ"ב דמקואות ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין כו' עכ"ל.
והנה לדברי הגר"א בקושייתו הוא באמת קושיא על פי' הרי"ף הב' דמיירי בעכורין דודאי לשון הברייתא דקתני כשרים משמע אפי' בעינייהו ולא רק להשלים, וקשה דבזבחים הא מבואר דדוקא להשלים, ומוכח מזה כד' הרא"ש וכפי' קמא דהוא במים מלוחין או סרוחין ובזה כשרים לגמרי אם הכלב יכול לשתות. ומה שתי' הגר"א בזה עפ"י המשנה ספ"ב דמקואות דאיתא שם מקוה שיש שם מים וטיט וכו' ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין שהמים צפין ע"ג וכן הוא כאן דוקא בזה באופן שהמים צפין ע"ג, וקשה דהא סתמא קתני ולא חילקו דדוקא מים צפין ע"ג.
ונראה דבאמת מים עכורים וטיט הנרוק הם שני דברים ולא כיון הרי"ף כלל לטיט הנרוק דהא כתב שקרובים להיות כטיט הנרוק, אבל אין זה טיט הנרוק ממש, דטיט הנרוק עב יותר, ומה שהכריחו להרא"ש לצרף דין מים עכורים לדין טיט הנרוק זהו דכיון דגבי מים עכורים אמרינן מים שנפסלו משתיית בהמה, וגבי טיט הנרוק אמרינן דאי פרה שותה ממנו אפי' לרביעית נמי, ואי אין פרה שותה ממנו אפי' למקוה נמי לא וא"כ לא מהני מה שנחלק מים עכורים מטיט הנרוק דאיך אפשר דטיט הנרוק הוא יותר עב ומ"מ הפרה שותה ממנו ומים עכורים אין פרה שותה ממנו.
ונראה דמשום זה פי' הרי"ף מים שנפסלו משתיית בהמה היינו הכלב שאין הכלב יכול ללקוק מהן, ובסוגיא דזבחים אמר בגמ' אי פרה שותה ממנו, וכן הרמב"ם בהל' ברכות פ"ו בדין נט"י כתב מים שנפסלו משתיית כלב, ובהל' מקואות פ"ח הל' ט' כתב טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו ה"ז נמדד עם המקוה, וזהו משום דכלב צריך מים נקיים יותר מבהמה, וכדאיתא בשבת דף קנ"ה שהכלב מזונותיו מועטין והוא משום שמקפיד על מזונותיו, ואף דרש"י פי' שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה, אבל ממה דאמר אח"כ רב המנונא ש"מ אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא ועיין פירש"י אבל ממה דאמר אומצא וכן ממה דאמר ר"פ לית עניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא מוכח שהכלב מקפיד יותר על מזונותיו, ומזה הוא הכלל דנפסל מאכילת כלב אינו מקבל טומאה דאינו משום שהכלב אוכל היותר פחותים, אלא דכן קבלו חז"ל דאם כבר נפסל מאכילת כלב אף שחיה אחרת כמו חתול וכה"ג אוכלת אינו מקבל טומאה, ולכן במים עכורים דאינם עבים כטיט הנרוק והכלב שותה מהם כשרים לנטילת ידים אפי' בעינייהו, ואם אין הכלב שותה מהן יש חילוק דבכלים פסולים לנטילת ידים ובקרקע כשרים להטביל בהם וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות הל' ט' אבל בטיט הנרוק א"א לשער בשתיית הכלב דודאי לא ישתה ומשערינן בפרה שותה ואז אינו כשר אלא להשלים, ומיושבים דברי הרי"ף וכן הוא דעת הרמב"ם.