אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה יב

הלכה ח

כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת ה"ז יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה.
והיו רוב הקהל, הגבורת ארי ביומא דף ו' ע"ב ד"ה טומאת מת תמה על זה דמה ענין קהל בשאר קרבן צבור חוץ מפסח להקריב הקרבן שנתיר להם כניסת עזרה שהוא בכרת, ואפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן, אבל מה טיבם של קהל ליכנס בשעת הקרבה, עוד כתב דמהאי טעמא יש לדון בנטמאו כלי שרת במת ויש טהורים שלא יכנסו הטמאים, ובנטמאו הכלי שרת בשרץ בודאי הדבר ברור שאין כהן טמא מת מקריבו היכי דאיכא טהורים.
והנה זה שכתב בנטמאו בשרץ תמוה דהא כתב הרמב"ם להדיא והיו כלי השרת טמאים במת, וכן פסק בפ"ז מה' ק"פ והוא מהגמ' בפסחים דף ע"ט וצ"ל דכונתו לומר דאפי' לרבא דסבר שם דאפי' נטמאו הכ"ש בשרץ עבדי בטומאה היינו דרק הטמאים מישראל עושים פסח בטומאה אף דיצטרכו לאכול הפסח בטומאת הגוף, משום דכיון דהותר טומאת בשר ליכא איסור בטומאת הגוף כדאמר רבא שם, אבל הכהנים אם יש כהן טהור לא הותרו הטמאים להקריב, ובזה מבואר מה שכתב שיש לדון בנטמאו הכלי שרת במת אף דמפורש שם דבנטמאו במת עושים בטומאה, דכונתו דזהו דוקא לענין שנקריב הפסח גם בשביל הטמאים ויאכלו בטומאת הגוף שהוא בכרת כיון שהותר טומאת הגוף בשעת עשיית הפסח כדאמר שם רב חסדא, אבל מ"מ כניסת הכהנים הטמאים לכתחלה לעזרה למה נתיר כיון שאפשר בטהורים, דאף שע"כ יטמאו ע"י הכלי שרת שנטמאו במת אבל בתחילת הכניסה לא יעברו על איסור ביאה למקדש שהוא בכרת.
עוד הקשה דכיון שאם רוב הצבור טמאין מהני טומאת הצבור לגבי כהן המקריב דאפי' איכא טהורים וטמאים יעשו גם הטמאים ומהני טומאת רוב צבור להקל, א"כ כ"ש דצריך שיועיל טומאת רוב צבור להחמיר, וא"כ אם רוב הצבור זבין ומצורעין דטומאתם לא נדחית בצבור אין להקריב אז קרבן צבור אפי' אם הכהנים טהורים וזה ודאי ליתא.
ונראה ליישב דעת הרמב"ם עפ"מ דתנן בתענית דף כ"ו אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות וכו', וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' כלי המקדש הל' א', א"א שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הצבור הן קרבן של כל ישראל וכו' לפיכך תיקנו נביאים הראשונים וכו' ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות, ומבואר מזה דקרבנות הצבור הוא כמו שכל אחד ואחד מישראל מקריבים, ולכן שולחים שלוחם על מעמדות ולכן אף דאם מקצת מישראל אין ראויים להקריב קרבן בשביל טומאתן ישאר הקרבן צבור במועדו על חשבון הטהורים ואפי' אם רוב הצבור זבים ומצורעים דלא נדחו טומאתם בצבור מ"מ לא יתבטל הקרבן צבור וישאר אז הציבור מיעוט הקהל, וכדתנן בתמורה דף ט"ו בדין חטאת שמתו בעלי' משל צבור אינה מתה וכדמוכיח שם בגמ' דאין הצבור מתים, וה"נ לגבי טומאת זבים ומצורעים היכי דרוב הצבור אינם ראויים לקרבן נשאר הצבור מיעוט הטהורים, אבל כל זה בטומאת זבים ומצורעים שהטומאה אינה נדחית להם, אבל אם רוב הצבור טמאי מת כיון דקרבן צבור הוי כמו קרבן של כל אחד ואחד מישראל, וזה הא קיי"ל דטמא מת אינו משלח קרבנותיו וכמו דפסק הרמב"ם בפ"ב הל' י"ב וביחוד לפי"מ שנתבאר מקור ד' הרמב"ם מהסוגיא דמו"ק דראוי לביאה ראוי להקרבה הבאתי זה בפ"ד הל' י"ב אות ט', א"כ אם לא היה נדחית הטומאה בשביל רוב הצבור הטמאים אף שישאר אז הצבור מיעוט הטהורים ויהי' אפשר להקריב הקרבן אבל לפי"ז רוב הצבור לא יהי' להם הקרבן צבור ויהיו נדחים מהקרבן צבור, ובזה ילפינן מקרא דבמועדו דאין צבור נדחים בטומאת מת, ולכן נדחית הטומאה בשביל רוב הצבור ויכולין לבא לעזרה שיהיו ראוים להקריב עליהם הקרבן צבור.
אכן עלינו עוד לבאר קושיתו של הגבורת ארי דעכ"פ אם יש כהנים טהורים למה יקריבו הטמאים, ולמה כתב הרמב"ם שיתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד כיון דקיי"ל טומאה דחויה בצבור ואפי' ליכא טמאים בההוא בית אב מהדרינן אחר בית אב אחר וכמו שפסק הרמב"ם בהל' י"ד.
והנה קשה לי עוד במה דאמר בפסחים דף ע"ט בהא דתניא או שהיו הכלי שרת טמאים דאמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד, ופירש"י שהסכין נגע בטמא מת וכן מוכרח דאם הסכין נגע במת לא צריך להא דחרב הרי הוא כחלל וקשה דא"כ הכהן שנגע בסכין אינו חייב על ביאת מקדש וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב הל' ט"ו וא"כ איך כתב הרמב"ם כאן שאם היו הכלי שרת טמאים למת יתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, ומדכתב בסתם מוכח דהוא אפי' באופן דאמר רב חסדא שנגע הסכין בטמא מת, וקשה דלמה נדחה איסור ביאת מקדש שהוא בכרת לגבי הטמאים כיון דאם יעשו הטהורים אף שיגעו בהכלי שרת לא יתחייבו כרת על ביאת מקדש.
והנראה לומר דמוכח מכל זה דמה דאמרינן דאי טומאה דחויה בצבור אי איכא כהנים טמאים וטהורים אף ברוב טמאים מהדרין אטהורים היינו רק כדי לעשות הקרבן בטהרה ולא יהי' קרבן הבא בטומאה אבל אם הוא קרבן הבא בטומאה אז אין חילוק בין כהנים טמאים וטהורים כיון דבקרבן הבא בטומאה גם כהנים טמאים ראויים בעצם ההקרבה ממילא יש עליהם מצות עבודת הקרבנות, ובזה אמרה תורה במועדו אפי' בטומאה ואין חילוק בין טמאים וטהורים ודין דמהדרינן אטהורים אינו כמו בעשה דוחה ל"ת דהיכי דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה, ונאמר דגם הכא כיון דאפשר בכהן טהור שיטמא רק ע"י הכלי שרת שאינו חייב על ביאת מקדש, אסור לכהן טמא לעבוד, ולפ"ז ה"נ נאמר דאם אפשר שתתקיים עבודת הקרבן בכהן אחד לא יעבדו שנים באופן שהעבודה לא תמשך גם כשיתעסק אחד משום דהשני יעבור על ביאת מקדש בחנם, ולא מצינו דין זה בעבודת קרבן צבור בטומאה, ומשום דאם הקרבן בא בטומאה אז מצוה על כל כהן טמא לעבוד ואינו מקיים בזה שיעבוד אחר, וכן ישראלים מותרים ליכנס במקדש משום דמעיקר הדין הם קרבנות שלהם ואם רק צריכים לעזור בעבודת הקרבן במה שמותר להם מצוה עליהם וקרבן צבור דוחה טומאה, ולכן מה דאמרינן דמהדרינן אטהורים הוא רק שלא יהי' קרב בטומאה דאז ודאי אסור לטמאים לעבוד, ומבואר מה שכתב הרמב"ם דאם הוא קרבן צבור הבא בטומאה מתעסקים כהנים טמאים וטהורים בין ברוב צבור טמאים בין בכלי שרת טמאים למת, דברוב צבור טמאים אם נעשה קרבן בטהרה אז לא יהי' נחשב הקרבן של הטמאים דטמא מת אינו משלח קרבנותיו, וכמו שכתבנו ולכן ע"כ נעשה קרבן הבא בטומאה ומותרין גם טמאים לעבוד ולהכנס ולענין זה הוי כמו הותרה.

כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת, או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה, אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה, ואע"פ שנעשה בטומאה, ואם עברו ועשו או נכנס לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד.
אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' מזה שכתב דכל הטמאים לא הותרו בטומאת צבור משמע לכאורה דגם בקרבן פסח אין עושים הפסח בטומאה, וכן כתב הצל"ח בפסחים דף ס"ז בד"ה ואמנם, ומה שכתב הרמב"ם בהל' ק"פ פ"ז הל' ח' פסח שהקריבוהו בטומאה ה"ז נאכל בטומאה ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות, אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן כגון זבים וכו' לא יאכלו ממנו ואם אכלו פטורין, דמבואר דטמא שרץ וכיוצא אוכלין, כתב דזה קאי כשנטמאו אחר עשיית הפסח דבכה"ג אוכלים כיון שהפסח נעשה בצבור בטומאה בין לטמאים בין לטהורים, אבל טמא שרץ וכיוצא בשעת עשיית הפסח אינו עושה הפסח בטומאה.
והנה הצל"ח הקשה על שיטת הרמב"ם דטמא שרץ לא הותר בקרבן צבור דבזבחים דף כ"ב ע"ב אמרו זקני דרום אמתני' דתנן טמא פסול לא שנו אלא טמא שרץ, אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד ופריך בגמ' אי הכי טמא שרץ נמי ליתי בק"ו מטמא מת, מה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי מרצה, טמא שרץ שאין טעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמרצה קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין, מה מתכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא אף מכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא, ופריך מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בצבור אמאי לא עבדי בטומאה, הא כל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ומבואר להדיא בגמ' דזה ודאי אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ גם טמא שרץ עושה פסח בטומאת צבור, וכיון שהרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ הל' א' פסק כרב דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ, ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ איך פסק דטמא שרץ לא הותר בטומאת צבור.
עוד הקשה הלח"מ בפ"ז מהל' קרבן פסח הל' א' במש"כ שם הרמב"ם רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון אם היו רוב הקהל טמאי מת אינן נדחין אלא יקריבו הפסח בטומאה הטמאים עם הטהורים ודבר זה בטומאת המת בלבד, והקשה הלח"מ דבהל' ח' כתב בדין אכילת הפסח דנאכל גם לטמא שרץ, רק לא להטמאים שהטומאה יוצאה מגופן ומה נ"מ בין עשיית הפסח לאכילת הפסח, וכתב דאין לומר דדוקא גבי עשיית הפסח גלי קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש דבטמא מת צבור נדחין ולא בשאר טומאות, אבל לענין אכילת הפסח כיון דהפסח כבר נעשה בטומאה אין חילוק, דהא בבכורות דף ל"ג במה דאמרי ב"ש דבכור בע"מ אף דכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו דאין מאכילין אותו לטמא שהטומאה יוצא מגופו דאשכחן הכי בפסח הבא בטומאה, וב"ה אמרי התם הוא דגלי רחמנא טמא נפש אבל הכא טמא כתיב לא שנא, ומוכח דמקרא דטמא לנפש מחלקינן רק דמי שהטומאה יוצאה מגופו נדחה בקרבן צבור ולא טמא שרץ.
וכתב הצל"ח לתרץ ב' הקושיות דמה דאמרינן בהא דזקני דרום דנילף טמא שרץ בק"ו מטמא מת היינו טבול יום דטמא שרץ דשוחטין וזורקין עליו, ובזה הוא דאמר דסברי זקני דרום שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אבל טמא שרץ קודם שטבל כיון דבידו לטבול וישחטו ויזרקו עליו לא שייך דנילף מטמא מת דאין שוחטין וזורקין על טמא מת אפי' בשביעי שלו לאחר שטבל, ולפי"ז יישב גם קושיית הלח"מ דהחלוק בין עשיית הפסח לאכילת הפסח מבואר, דעשיית הפסח הוא ביום שבידו לטבול, אבל כשהוא טמא שרץ בלילה אין בידו לטבול, לכן שפיר ילפינן ק"ו מטמא מת ולא ממעטינן מטמא לנפש אלא זב שהטומאה יוצאה מגופו, אך קשה לומר כן דמה דאמר טמא שרץ הכונה לטבול יום, דטבול יום לא נקרא טמא וכדתנן במתני' טבול יום וטמא, וכן רב דאמר שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולכן כתב דזה תליא אם ילפינן מבמועדו דהותרו כל הטמאים כמו שכתב ר"ת שם בתוס' ד"ה אי הכי, או דילפינן מאיש איש או מויהי אנשים דאז לא ילפינן אלא טמא מת ולא שאר טומאות.
ומה שחילק הצל"ח בין אי ילפינן מבמועדו ובין אם ילפינן מאיש איש או מויהי אנשים אינו מיושב כיון דהרמב"ם סובר דילפינן מויהי אנשים כמו שכתב בפ"ז מה' ק"פ, וע"כ דסובר דמבמועדו אין ללמוד על קרבן פסח דהוי כמו כל קרבנות צבור דנעשים בטומאה כיון דיש עצה לעשות פסח שני, וא"כ מנלן לגמ' למיפרך על זקני דרום ולומר דהם סברי דילפינן מבמועדו, ורש"י כתב כאן דלענין טומאת כהן ילפינן מבמועדו ורק דהחילוק בין טומאת מת לטומאת שרץ ילפינן מטומאת בעלים דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש, אבל עכ"פ אין טעם לומר דהרמב"ם סובר להלכה דילפינן מויהי אנשים, והגמ' פריך על זקני דרום משום דהם סברי דילפינן מבמועדו.
ב) ולכן נראה דיש לחלק באופן אחר דתליא אי טומאה הותרה בצבור או דחויה דהגמ' סבר דזקני דרום דאמרי מתוך שמרצה בצבור מרצה ביחיד לא שייך ללמוד זה אלא אם טומאה הותרה בצבור, ובזה נימא כיון דאיסור טומאה קילא שהותרה בצבור גם ביחיד אינו מחלל בדיעבד, אבל אי טומאה דחויה וע"י ריצוי ציץ, וכבר כתבנו למעלה בהל' ז' דאין הציץ מרצה אלא בצבור משום דליכא עבירה, אבל ביחיד דאיכא עבירה אין הציץ מרצה בטומאת הגוף משום דקרא דונשא אהרן את עון הקדשים לא כתיב אלא בטומאת הקדשים ולא בטומאת הגוף, וכיון דע"כ סברי זקני דרום דטומאה הותרה שפיר פריך בגמ' דטמא שרץ נמי צריך להיות דעושה בטומאה אפי' אי ילפינן מויהי אנשים מק"ו דטמא מת משום דכיון דטומאה הותרה בצבור ואפי' איכא טמאים וטהורים לא מהדרינן אטהורים, א"כ אין סברא דמה שיכול ליטהר יהי' עיכוב בעשיית הפסח כיון דעכשיו הוא היתר גמור, אבל הרמב"ם דפסק טומאה דחויה בצבור שפיר נימא דכיון דיכול ליטהר לא ילפינן בק"ו מטמא מת.
איברא דרש"י ותוס' מפרשים להדיא דהא דאמר מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד היינו ע"י רצוי ציץ, ויש ליישב לשיטתם ע"פ דברי התוס' דף ז' ע"ב ד"ה מכלל דבקרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרין אטהרה ואמרי זקני דרום דכיון דמרצה בצבור לכתחלה, מרצה ביחיד, ולכן שפיר סבר הגמ' דבטמא שרץ בצבור אף דיכול לטבול לא מהדרינן אטהרה כיון דסברי זקני דרום דגם בטומאת הגוף בטומאת מת איכא ריצוי ציץ בקרבן צבור, אבל הרמב"ם הא פסק להדיא דגם לדידן בטומאת הגוף בקרבן צבור איכא רצוי ציץ, ומ"מ מהדרינן אטהורים, לכן לדעת הרמב"ם ע"כ נפרש דאליבא דזקני דרום ע"כ נימא דטומאה הותרה בצבור, ולכן פריך שפיר מטמא שרץ וכנ"ל.
אכן בעיקר מה שכתבנו בדברי הצל"ח דמפרש דעת הרמב"ם דאפי' רוב צבור טמאי מתים אין טמא שרץ עושה פסח ואין שוחטין וזורקין עליו, ומפרש דמש"כ הרמב"ם דטמא שרץ אוכל הפסח זהו בנטמא אחר זריקה קשה ע"ז דבפסחים דף פ' איתא היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים אמר רב מטמאין אחד מהם בשרץ ומסיק בגמ' דה"ק אי איכא תנא דסבר לה כת"ק דאמר פלגא ופלגא לא עבדי בטומאה וסבר לה כר' יהודה דאמר אין קרבן צבור חלוק מטמאין אחד מהן בשרץ, ואם נימא דאפי' בקרבן צבור של טמאי מת נדחה הט"ש מעשיית פסח א"כ איזה עצה היא לטמא אחד בשרץ, דא"כ אתה מדחהו מפסחו כדאמר התם לעולא דכיון דצבור עבדי בטומאה אין היחיד נדחה לפסח שני, ואין לומר דאח"כ יטבול דא"כ שוב יהי' מחצה על מחצה ואינו יכול לעשות בטומאה ולעשות בטהרה הא סבר דאין קרבן צבור חלוק. ואין לומר דנטמא אח"כ עוד אחד מן הטהורים שכבר עשו הפסח בטומאה, דא"כ הו"ל לפרש כן בהדיא והא לא אמר אלא דמטמאין אחד מהן בשרץ.
ג) ולכן נראה דאף דהרמב"ם פסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ זהו בקרבן צבור הבא בטהרה, אבל בקרבן צבור הבא בטומאה שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהא מעיקרא בעי הגמ' לומר דמדאורייתא גם רב סבר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, אלא דאח"כ אמר הגמ' דרחמנא דחייה מקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, וא"כ זהו דוקא היכי דרחמנא דחייה לפסח שני וזהו בקרבן צבור הבא בטהרה, אבל בקרבן צבור הבא בטומאה דאינו יכול להקריב פסח שני, א"כ צריך להיות דינו כמו דהוי סבר הגמ' דשוחטין וזורקין עליו דהא יוכל לאכול הפסח בלילה אחר שיטבול, אלא לדין ליכנס במקדש בזה לא גילתה תורה שנדחתה הטומאה אלא לטמא מת ולא לטמא שרץ, ולכן עיקר דינא דקרבן צבור דוחה טומאה הוא בטומאת מת, כתב הרמב"ם כאן לענין ביאת המקדש, וכן בפ"ז הל' א' לענין עיקר דין לעשות הפסח בטומאה, אבל אם הצבור עושין בטומאה אין לנו שיהי' אסור לשחוט ולזרוק על טמא שרץ כיון דלא נדחה לפסח שני, ולפי"ז יתבארו דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' ק"פ שכתב דטמאי שרץ אוכלין הפסח דהוא בפסח הבא בטומאה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ.
אמנם דגם לפי"ז צריך ביאור מה דאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ, דכיון דנימא דהיכי דהצבור עושין בטומאה שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולמה לא יהי' נחשב בין הטהורים איברא דאם נחשוב אותו בין הטהורים, א"כ לא יעשו הטהורים בטומאה אלא בטהרה וכשעושין הטהורים בטהרה יחיד נדחה לפסח שני, וכשיהי' נדחה לפסח שני שוב יעשו הטהורים בטומאה ושוב לא יהי' נדחה לפ"ש וחוזר חלילה, אלא דבאמת לא קשה דהא באמת הוא טמא וגם התורה קראה אותו טמא בהך דינא דאמרינן מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, רק שאנו אומרים דמן הדין ראוי שישחטו ויזרקו עליו כיון דאחר שיטבול יוכל בלילה לאכול הפסח, ורק דרחמנא דחייה לפסח שני, ואנו אומרים דכשאינו ראוי לפסח שני אוקמיה אדינא ושוחטין וזורקין עליו, אבל עכ"פ טמא מיקרי ואינו נחשב מן הטהורים. ואף שאינו מצטרף להמחצה טמאי מת מ"מ כיון שאינו מצטרף לטהורים ממילא הוו טמאי מת רובא ושפיר עושין פסח בטומאה וגם עליו שוחטין וזורקין כיון שאינו ראוי לפסח שני.
ד) והנה בזה שכתבנו עפ"ד הצל"ח לחלק לדעת הרמב"ם בין עשיית הפסח לאכילת הפסח משום דבעת עשיית הפסח יכול לטבול, קשה דהא בפסחים דף ס"ט ע"ב אמר רבה בטעמא דר"א דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כל שאילו ביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה וכל מילתא דאיתא בצבור איתא ביחיד וכו', טומאה דאי כוליה צבור טמאין נינהו לא מדינן עלייהו אלא עבדי בטומאה יחיד נמי פטור, ומוכח דצבור שיכולים להזות מותרין לעשות בטומאה וא"כ אמאי אין טמא שרץ הותר בצבור משום שיכול לטבול, ובזה העירני חביבי הגר"ש גורונציק שי', אכן יש לומר דזה תליא אם שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו אחר שטבל דהגמ' שם ע"כ סובר דשוחטין וזורקין דהא אמר דאי כוליה צבור טמאין נינהו לא מדינן עלייהו אלא עבדי בטומאה, דאם היו מזין עליהם היו עושים בטהרה והיינו שהיו שוחטין וזורקין עליהם, ומשום דקאי שם על הא דאמר ר"ע דהזאה אינה דוחה את השבת דקאי על הזאת דפסח דסבר דשו"ז על טבול יום דמת וכיון דאמרינן איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב פסח, ובזה אמרינן איש נדחה ואין צבור נדחין, ומוכח דאף שיכולין לעשות הפסח בטהרה ע"י שישחטו ויזרקו עליהם מ"מ עבדי צבור בטומאה, ולפי"ז מה דהוי בעי לאוקמי דר"א סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו משום דיכול לטבול או דלפי"ז דוקא ביחיד, אבל בצבור גם טמא שרץ עושה בטומאה, אבל הרמב"ם דפסק בפ"ו הל' ב' דטמא מת בשביעי שטבל אין שוחטין וזורקין עליו, וע"ש בהשגת הראב"ד, ובקהלת יעקב ובנחלת דוד כתבו מקור נאמן לשיטת הרמב"ם מהברייתא דסוכה דף כ"ה דלמד ר' יצחק מהך קרא דויהי אנשים דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו א"ע קודם הפסח באופן שלא יוכלו לעשות הפסח ואם אחר שטבל שוחטין וזורקין עליו אין ראיה דהא היו יכולים לטבול ופסק הרמב"ם כר' יצחק, א"כ אין לנו ראיה דצבור עושין פסח בטומאה היכי שיכולין ליטהר ומשו"ה טמא שרץ אינו עושה פסח עם צבור טמאי מת כיון שהוא יכול לטבול וכנ"ל.
ה) ולפימש"כ יש ליישב קושיית הצל"ח בהך סוגיא בדף ס"ט ע"ב שהקשה על הרמב"ם שכתב דטמאי שרץ לא נדחו בצבור דמאי פריך בגמ' על רבא מברייתא דתניא יכול לא יהא ענוש כרת אלא שהיה טהור ושלא הי' בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מנין ת"ל והאיש, מדקא מהדר אטמא שרץ קא סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ל"ל לאהדורי עליה היינו טהור אלמא אע"ג דלא חזי, חיובא עליה, ואע"ג דליתא בצבור איתא ביחיד, והקשה הצל"ח דלשיטת הרמב"ם מאי פריך ואע"ג דליתא בצבור איתא ביחיד דהא לשיטתו דטמאי שרץ בצבור אין עושים בטומאה, א"כ ודאי אמרינן להו זילו טבולו ואיתא בצבור, אבל טמא מת בשביעי שלו ודאי אם היו הצבור טמאי מת לא אמרינן להן זילו טבולו ועושים בטומאה, והצל"ח יישב זה דסבר הגמ' דר"א אית ליה כהך ברייתא ולר"א לשיטתו דדרך רחוקה הוא מאסקופת העזרה ולחוץ לא משכחת טמא שרץ שיהא חייב כרת דהא אסור לו ליכנס בעזרה וע"כ דר"א לשיטתו בדף צ"ה ע"ב דדחקו זבין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה פטורין, וא"כ רק ביחיד משכחת לה אבל בצבור טמאי שרץ לא משכחת שיהיו חייבין כרת, ותירוצו אף שהוא דרך מחודד אבל הוא דרך רחוקה, והקושיא היא קושיא חמורה, אבל לפימש"כ יש לומר דלהך סברא דרבה דטמא מת בשביעי שלו שטבל שוחטין וזורקין עליו, ומ"מ אמר קרא דאין צבור נדחין דמוכח דצבור אף שיכולין לטבול מ"מ נדחה הטומאה, א"כ באמת כשצבור טמאי שרץ ג"כ עושין בטומאה מק"ו מטמא מת, ורק להרמב"ם לשיטתו דטמא מת בשביעי שטבל אין שוחטין וזורקין אין לנו הוכחה דצבור עושין בטומאה כשיכולין ליטהר, לכן פסק דטמא שרץ אינו עושה בטומאה אפי' בצבור.
ו) והנה הנחלת דוד (בהקדמתו) הקשה עוד על הרמב"ם מהא דאמר בפסחים דף פ' היו שלישיתן זבים ושלישיתן טהורים ושלישיתן טמאי מתים א"ר מני בר פטיש אותן טמאי מתים אינם עושין לא את הראשון ולא את השני, בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורים דלא עבדי בטומאה הו"ל טמאי מתים מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון, בשני לא עבדי נצרפו זבין עם טמאי מתים דלא עבדי בראשון הוו להו רובא ורובא לא עבדי בפסח שני, הרי להדיא דבזבים כיון דלא מקרבי בהדי הטמאים, הם מצטרפין בהדי הטהורים דלא עבדי בטומאה להיות רובא נגד הטמאי מת ודוחים את הט"מ מלעשות בראשון, דהא בלא הצטרפותן של הזבים הו"ל ט"מ וטהורים פלגא ופלגא והיו ראוי להיות הללו עושים לעצמם והללו לעצמם, והזבים בהצטרפותן דוחים את הטמאים מלעשות בראשון, וא"כ אי ס"ד דטמא שרץ אינו עושה פסח עם הטמאי מת מה תקנה היא שמטמאין אחד מהן בשרץ הא כיון דאינו עושה פסח עמהם מצטרף עם הטהורים ואכתי הו"ל פלגא ופלגא, ומתוך קושיא זו וקושיות הקודמות העלה הנח"ד דלא כהצל"ח דטעמו של הרמב"ם דטמא שרץ אינו עושה בטומאה משום דבידו לטבול, אלא דאינו סובר כרב דרחמנא דחייה רק דהא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוא מדרבנן דילמא פשע כדהוי סבר הגמ' מעיקרא.
והנה דרכו של הנח"ד דהרמב"ם סובר דהא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוא רק מדרבנן קשה לדעתי לומר כן דהא כתב בסתם דדוקא אחר שטבל שוחטין וזורקין, וכן בהל' ג' גבי זב בעל שני ראיות דמשמע דקודם שטבל מדינא אין שו"ז עליו והא איכא נ"מ לדין פסח שני, ואף דהנח"ד הביא ראיה ממש"כ הרמב"ם בהל' ד' בדין מחוסר כפורים דאין שוחטין עליהן עד שימסרו קרבנותיהן ביד בית דין שמא יפשעו ולא יקריבו אותן, וזהו מסוגיית הגמ' דאמר מעיקרא דרב דאמר אין שו"ז על טמא שרץ הוא דשמא יפשע ולא יטבול, נראה דאין בזה כדי הוכחה דאף דאח"כ מסיק הגמ' דרב מדאורייתא הוא דאמר רחמנא דחייה מ"מ סובר הרמב"ם דסברת הגמ' דצריך לחוש דילמא פשע קיימא גם במסקנא בפרט דזהו רק דין דלכתחלה, אבל הך דינא דטמא שרץ הוא דין לעכובא. ומדברי הרמב"ם שכתב דשו"ז כשטבל מוכח דכ"ז שלא טבל אין שו"ז ואפילו בדיעבד לא מהני.
אמנם קשה דאיך סובר הרמב"ם כרב דלמד דאין שו"ז על טמא שרץ מקרא דויהי אנשים כיון דהרמב"ם סובר דטמא מת בשביעי אפי' אחר שטבל אין שו"ז עליו וא"כ אין ראיה מטמא מת לטמא שרץ דכשטבל שו"ז עליו, ובאמת קשה זה על רב בעצמו דהא בגמ' שם הוכיחו דקרא דאיש איש הוא בטמא מת בשביעי שלו משום דרב סבר כר' יצחק ולר' יצחק הא מוכח דאפי' אחר שטבל אין שו"ז וכנ"ל ולפלא על הקהלת יעקב והנח"ד שלא עמדו בזה.
ז) ונראה דהרמב"ם סובר דיש לחלק מדין טמא לדין טבול יום, דאף דעיקר הך דינא ילפינן מקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש דהיינו אפי' היכי שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח ולמד זה מקרא דויהי אנשים, מ"מ כיון דמקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש ילפינן בספרי דגם טמא שרץ נדחה לפסח שני, ואף דלמד זה מבנין אב מטמא מת ודרך רחוקה, אבל עכ"פ ילפינן דגם טמא שרץ בכלל, וא"כ בזה שפיר אמרינן דרחמנא דחייה גם לטמא שרץ, אבל אם טבל דמהך קרא דאיש איש לחוד לא הוי ידעינן דהא כתיב טמא ורק דילפינן זה מקרא דויהי אנשים שע"ז נאמרה הפרשה דאיש איש דע"כ אף שטבלו דאם לא כן הי' למשה לומר להם שיטבלו, וכמו שהקשו בתוס' וכמו שלמד ר' יצחק מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכנ"ל, ולכן מהך דינא דילפינן מקרא דויהי אנשים דטמא מת אפי' טבל נדחה לפ"ש אין אנו למדין אלא טמא מת ולא טמא שרץ ומיושב דעל טמא שרץ שפיר ילפינן מקרא דאיש איש כיון דגם טמא שרץ בכלל, אבל מה דילפינן מהך מעשה דויהי אנשים דגם טבול יום בכלל זה, מזה לא ידעינן אלא על טבול יום דמת ולא על טבול יום דשרץ, והוא קצת כעין מש"כ בפי"ג הל' י"ג דהיכי דאיכא שני רבויים לא דרשינן כל רבוי אלא על גופא דקרא ע"ש שבארתי, וה"נ אף דילפינן בספרי טמא שרץ מטמא לנפש מ"מ לא ילפינן זה אלא על טמא ממש ולא על טבול יום.
ח) אלא שאנו צריכין ליישב קושייתו של הנחלת דוד מהא דהיו שלישיתן זבים, ונראה דגבי מחצה טמאין ומחצה טהורין דאמר רב דמטמאין א' בשרץ הטמאים בעצמם הם קהל כיון שהם מחצה דלמאן דלא סבר אין קרבן צבור חלוק הא טמאים עושים לעצמן וטהורים לעצמם, אלא דהטהורים אינם יכולים לימשך אחריהם כיון דגם הטהורים הם קהל דהוו פלגא ופלגא, ולכן היכי דמטמאין א' בשרץ כיון דעכ"פ טהור לא הוי, לכן אף לפימש"כ דכאן שוחטין וזורקין עליו כיון דאינו נדחה לפסח שני, מ"מ כיון דהוא טמא ואסור ליכנס בעזרה אינו נחשב מן הטהורים, לכן אף דלא נצרף אותו גם עם הטמאים מ"מ כיון דלא נצרפו עם הטהורין הוו טמאין רובא, אבל בשלישיתן זבין אין אנו מצרפין הזבין שיהיו כטהורין, אלא דאנו אומרים דעכ"פ אין הטמאי מת רוב הקהל דהגדילו זבין על הטהורים והו"ל טמאי מת מיעוטא, וא"כ לא דמי להא דמטמאין א' בשרץ דהתם סגי בזה דלא הוי טהור וממילא הוו טמאים רובא, ודברי הרמב"ם מיושבים שפיר.
ט) והנה אחר שכתבתי כ"ז מכבר ראיתי עתה לאדמו"ר גאון ישראל זצ"ל בספרו בהל' ק"פ פ"ו שכתב ליישב מה דלמד הרמב"ם טמא שרץ מטמא מת בשביעי עפ"מ שכ' הרמב"ם שם שאם הי' טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו והוא ברייתא בנזיר דף נ"ג דטומאה שאין הנזיר מגלח הוא לתרומה וקדשים ולא לנזיר ועושה פסח, וקשה דלמה כתב דדוקא אחר שיטבול, דהא בנזיר לא טבל ואינו סותר, וכן בביאת מקדש אינו חייב אפי' לא טבל.
וביאר בזה דבמה שאין עושין פסח בטומאת מת הא איכא תרי דיני, חדא דטמא מת אינו משלח קרבנותיו ושנית דהוא דין מיוחד בעשיית פסח דנדחה לטמאים ואפי' לטמא שרץ, ולכן מה דטמא מת אחר שטבל אין שו"ז עליו אינו מדין המסויים בק"פ דבזה הי' ט"מ דומה לט"ש, אלא משום דט"מ אינו משלח קרבנותיו, ובזה גם אחר שטבל אינו משלח דאכתי הוא טמא (וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב דאין מקריבין עליו כלל עד שיטהר וע"ש בכ"מ) ולפי"ז הך הלכה דטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אינה בעושה פסח הוא רק בדין הראשון דאינו משלח קרבנותיו דהוא רק בטומאת מת, אבל מה דטמא אינו עושה פסח קודם שטבל בזה אין חילוק באיזה טומאה, וזהו שכ' הרמב"ם בטומאה שאהנ"מ דדוקא אחר שטבל שו"ז עליו, ומיושב הא דילפינן על טמא שרץ דאין שו"ז מט"מ בשביעי משום דקודם שטבל הא אין שו"ז אפי' בטומאה שאהנ"מ ובזה אין חילוק מטומאה זו לט"ש דבשניהם אחר שטבל שו"ז ובזה כולהו טמאים חד דינא להו, אבל כשטבל דאין החסרון אלא משום דאינו משלח קרבנותיו, בזה הוא רק בטומאת מת שהנזיר מגלח עלי' וכמש"כ הרמב"ם.
ויש לעיין בדברי אדמו"ר במה שכתב דמה דנ"מ בין טומאה שנזיר מגלח עלי' לאין הנזיר מגלח עלי' אינו משום דין המסויים בעשיית פסח, אלא משום דין דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וקשה דלמה הוזכר בברייתא דנזיר דף נ"ג עושה פסח ולא משלח קרבנותיו, ועוד דגם הרמב"ם כשפסק בפ"ב דט"מ אינו משלח קרבנותיו לא חילק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' ובין אהנ"מ ולא הזכיר חילוק זה אלא בפ"ג דטומאה שאהנ"מ אינו חייב עלי' על ביאת מקדש, ועוד דאדמו"ר כתב דיסוד הדין דט"מ אינו משלח קרבנותיו הוא מהא דמו"ק דט"ז דבזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה ולפירש"י הוא על ט"מ, (וכן כתב הנח"ד) וכיון דאפי' בטומאה שאהנ"מ אינו ראוי לביאה דהא בדין שילוח מחנות לא חילקו בזה וההלכה היא רק שאינו חייב כרת, וא"כ עכ"פ אינו ראוי לביאה אלא דבזה אפשר לומר דכיון דגם ט"ש אינו ראוי לביאה ומ"מ לא נתמעט דאינו משלח קרבנותיו ומשום דהך קרא בטמא מת א"כ ה"נ מיירי דוקא בטומאה שהנ"מ עלי' וכמש"כ שם רש"י דקאי אקרא דואל מת אדם לא יבוא דהוא טומאה שהנ"מ עלי', אבל מה שהקשיתי מקודם קשה דהרמב"ם לא חילק גבי אין משלח קרבנותיו, וגם לשון הברייתא ולא לנזיר ועושה פסח לא משמע דקאי דוקא לענין שילוח קרבנותיו בכלל ולא לעושה פסח בפרט.
י) ונראה לבאר ע"פ דרכו של אדמו"ר אף שנפרש דין לעושה פסח כפשוטו דאינו לדין משלח קרבנותיו אלא לדין המסויים בעושה פסח, דהנה חילוק זה באיזה טומאות מן המת אין הנזיר מגלח עלי', כפי"מ דמשמע מסוגיא דנזיר היא הלכה דכן איתא שם בדף נ"ג במה דאמר ר"א ב"ד שלאחריהם אמרו רובע עצמות ורביעית דם לתרומה ולקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח דאמר ע"ז מפי שמועה אמרו מפי חגי זכרי' ומלאכי, וכן הוא במתני' דנזיר דף נ"ו דעצם כשעורה דנזיר מגלח על מגעו הוא הלכה, אכן בדברי הרמב"ם בפ"ז מה' נזירות הל' א' מבואר דעיקר הדין אינו מהלכה שכתב וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר את הקודמין, ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת, והכ"מ הביא דבריו ולא ציין מקור לזה, וכפי שידוע דרכו לא הי' לו באותה שעה מקור לדבריו דבגמ' ובספרי אינו מבואר דרשא זו, ועיינתי בילקוט שמעוני וראיתי דעל קרא דעל נפש מת לא יבוא איתא שם יאמר מת ומה ת"ל נפש להביא את הדם [ופי' בז"ר רביעית דם] והוא מספרי זוטא, וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים דכיון דבקרא דוכי ימות מת עליו לא כתיב נפש אלא מת ע"כ דעל רביעית דם אינו מגלח, ולזה כתב דאינו מגלח אלא מטומאות שהן מעצמו של מת אלא דפרטי הדינים איזה טומאות נחשבים מעצמו של מת זהו כבר מפי השמועה, ומה דעל עצם כשעורה במגע הנזיר מגלח מפורש במתני' דהוא הלכה אבל עכ"פ עיקר דינא ילפינן מקרא.
יא) ולפי דברי הרמב"ם מבואר דגבי שילוח מחנות דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דודאי גם טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' טעון שילוח, ורק בדין חיוב כרת על ביאת מקדש דבקרא דפ' חוקת דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ד' טמא ונכרתה, כתיב מקודם ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר ולא כתיב לנפש לכן אינו חייב כרת אלא על טומאות מן המת שהנזיר מגלח עלי', איברא דמקודם בקרא כתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ד' טמא ונכרתה, אך בקרא זה דבנפש האדם דריש בספרי להביא בן שמנה, ומקודם כתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, ודריש ג"כ בספרי להביא בן שמנה, ומקודם כתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, ודריש ג"כ בספרי להביא בן שמנה משמע מביא אני בן שמנה ומביא את דמו ת"ל בנפש האדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל, ור"ע אומר נפש האדם להביא את דמו, ולכאורה משמע דר"ע מרבה רביעית דם לענין כרת וזה א"א דהא הלכה ברורה הוא דעל רביעית דם אין חייבין, ור"ע בעצמו אמר במתני' בנזיר שהי' דן לפני ר' אליעזר שיהי' הנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו מעצם כשעורה ושאמר לו ר' יהושע יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה, ומפרש בגמ' דעצם כשעורה הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה ועכ"פ גם ר"ע סבר דאינו מגלח על רביעית דם, ולא מצינו דר"ע פליג על הך כללא דעל טומאה שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש, אכן בילקוט הגירסא ר"ע אומר לכל נפש אדם להביא את דמו וזהו רק על קרא דלכל נפש אדם דאינו אלא לדין טומאה, אבל קרא דבמת בנפש אינו על רביעית דם אלא על בן שמנה כיון דכתיב להדיא במת, ואף דבחולין דף ע"ב אמר בגמ' לר' ישמעאל דדריש מקרא דבנפש האדם דרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה צ"ל דלא דריש זה אלא לדין טומאה, אבל לחיוב כרת אינו חייב אלא על מה דכתיב בעיקר קרא כל הנוגע במת, ובנפש האדם הוא להביא בן שמנה, ובחולין שם ילפינן מזה להביא עובר במעי אשה.
יב והנה מצינו חילוק בין טמא שרץ לטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח בדין ביאת מקדש דטמא שרץ חייב כדאיתא בעירובין דף ק"ד ורש"י פי' שם דחייב משום את מקדש ד' טמא, וכן כתב הרמב"ם בפ"ג שהרי טימא מקדש ד', ולכאורה במה חלוק ט"ש מט"מ בטומאה שאהנ"מ, אלא דבאמת זה אמר ר"מ במתני' דנזיר דף נ"ו במה דאמר ר' יהושע כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש ואמר ע"ז ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ, וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דנוגע בשרץ חייב על ביאת מקדש כמו שמבואר בתורה ויקרא ה' או בנבלת שרץ טמא (והוא בפ' קרבן עולה ויורד) ומאמר ר"מ אינו נכון עכ"ל ולא כתב טעם בזה, והרע"ב במשניות כתב ומילתא דר"מ ליתא שהרי מגע ומשא של עצם כשעורה שהוא קל שאינו מטמא באוהל הנזיר מגלח עלי' כדתנן במתני' ורביעית דם שהיא חמורה שמטמא באוהל אין הנזיר מגלח עלי', ודברי הרע"ב אינם מובנים כלל דהא ע"ז אמר ר"א במתני' אין דנין כאן מק"ו וכן ר' יהושע אמר כן אמרו הלכה ומפרש בגמ' דאין דנין ק"ו מהלכה, דעצם כשעורה הוא הלכה, אבל ט"ש דחייב על ביאת מקדש הא מפורש בקרא ולמה לא נדין מזה בק"ו, ובתפארת ישראל כתב על דברי ר"מ ולא קיי"ל כן דדבר זה שיהי' נזיר וטומאת מקדש שוין הוא הלמ"ם כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש הל' ט"ו, והוא ממש"כ הרמב"ם שם שדברים אלו הלכה מפי הקבלה הן וסובר התפא"י דזהו על עיקר הכלל דחיובא דביאת מקדש תלוי בהנזיר מגלח, אבל לפי"מ שפי' שם הכ"מ אין כונת הרמב"ם כן אלא דטומאת חרב הרי הוא כחלל הוא מפי הקבלה ע"ש שמוכרח לפרש כן בשביל השגת הראב"ד, ואם ר' יהושע אמר זה מהלכה איך חולק ר"מ ע"ז הא ר"מ מאוחר מר' יהושע, ולמה אינו מקבל מה שאמר ר' יהושע מהלכה.
ונראה דאפשר לומר דכיון דבפרשת שילוח מחנות כתיב וכל טמא לנפש ובחיובא דביאת מקדש לא כתיב טמא לנפש הוי כמו שמפורש בקרא למעט דטומאות מת שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש וטומאת שרץ ונבלה שאני דמפורשים בפ' ויקרא גבי חיוב קרבן עולה ויורד דחייבין עליהן על ביאת מקדש.
יג ולפי"ז מבואר דבעיקר דין דחיית טמאים מקרבן פסח דהוא מקרא דאיש איש הא כתיב כי יהי' טמא לנפש, וכיון שכתב הרמב"ם בה' נזירות שהבאנו דכל טעמא שאין הנזיר מגלח על שאר הטומאות הוא משום דכתיב וכי ימות מת עליו, ולא כתיב כי יטמא לנפש, וא"כ הכא דכתיב וכל טמא לנפש ע"כ גם בטומאות שאין הנזיר מגלח, ולכן ע"כ הא דתניא ולא לנזיר ועושה פסח, בעושה פסח הכונה הוא אחר שטבל דדין טבול יום הא ילפינן מקרא דויהי אנשים, וכמו שכתבנו מהא דר' יצחק ואף דהתם נמי כתיב לנפש אדם מ"מ עיקר המעשה הא הי' שהיו טמאים בטומאת מת שהנזיר מגלח עלי' שטמאי מת מצוה היו כדאמר ר' יצחק וכנ"ל, וכיון דמה דאנו למדים דגם אחר שטבל אין שו"ז על טמא מת אינו מעיקר קרא דאיש איש, דבזה כתיב טמא, אלא דילפינן מדין הנך טמאים שכבר טבלו, בזה באה שפיר ההלכה לומר דזהו דוקא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עלי' דנדחה מפסח אפי' טבו"י.
ועכשיו מיושב מה שהקשינו דאיך ילפינן דין טמא שרץ דאין שו"ז עליו מטמא מת בשביעי שלו דהא לא דמי דבטמא מת גם אחר שטבל אין שו"ז עליו, ובטמא שרץ אחר שטבל שו"ז עליו, דנוכל שפיר לומר כמש"כ אדמו"ר דכיון דכ"ז שלא טבל הא אין חילוק ואפי' בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' נדחה מפסח דהא כתב טמא לנפש ובהך טומאה אין נ"מ מטמא מת לטמא שרץ כיון דבשניהם אחר שטבל שו"ז עליו, וחד דינא להו וכמו שנתבאר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה