אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ד
וכן טמא שעבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כפורים שעבד שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ומנין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה, וה"ה לכל מחו"כ.
השגת הראב"ד, וחלל הרי זה פטור, א"א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא, ועוד וטהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא, ואמרינן בזבחים דמחו"כ דזב כזב דמי, ובתוס' דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה עכ"ל.
הכ"מ כתב דהרמב"ם סובר מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, וכבר כתבתי דבריו בפ"ג הל' ט' והנה לפי"מ שבארתי שם דגבי ביאת מקדש לא גמרינן במחו"כ לענין מלקות וכרת מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה, משום דמקרא דעוד טומאתו בו דאיצטריך לרבות מחו"כ מוכח דהי' אפשר לפרש דקרא דואל המקדש לא תבוא לא קאי אלא עד מלאת ימי טהרה, א"כ יקשה אמאי לענין חלול עבודה ילפינן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה והנה קושיא זו הקשו בתוס' בסנהדרין דף פ"ג בד"ה וטבול יום למאי איצטריך קרא בביאת מקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, למה לא נילף מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה, אלא שהתוס' הקשו זה להסוגיא דהתם דמחוסר כפורים ששימש במיתה, אבל לשיטת הרמב"ם דאינו במיתה אלא דמחלל עבודה יש לומר דכיון דעכ"פ מקרא דעוד טומאתו בו ידעינן דמחוסר כפורים הוי טמא, וממילא לא נוכל לומר לענין ביאת מקדש שכיון שמלאו ימיה טהרה, ולכן לענין איסור ליכנס לעזרה כתב הרמב"ם מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה, ולכן גם לענין חלול עבודה ילפינן מקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה דרק לדין עונש ומלקות ומיתה לא נוכל ללמוד מעוד טומאתו בו לגלות דגם מחוסר כפורים נקרא טמא, אבל לענין חלול עבודה שפיר ילפינן, אלא דלפי"ז לא הי' חייב מלקות לפי"מ דסובר הרמב"ם גבי ביאת מקדש דכיון דנלמד מרבויא דעוד טומאתו בו ליכא מלקות, ולפי"מ שנבאר לפנינו אינו פוטרו אלא מכרת, אלא דיש לומר דכיון דעכ"פ איכא לאו מפורש דלא יחללו, וכיון דמחלל עבודה ממילא ע"כ לוקה.
אכן נראה דיש לבאר באופן אחר דכיון דלדין אכילת קודש ילפינן מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דקרא דבכל קודש לא תגע לא הוי עד מלאת ימי טהרה אלא עד שתביא כפרתה, ולכן חייב מלקות וחזינן דגבי קודש נקרא מחוסר כפורים טמא, ורק לדין ביאת מקדש צריך ללמוד מקרא דעוד טומאתו בו, א"כ לדין חלול עבודה דזה לגבי קודש שפיר ילפינן מקרא דוטהרה דעדיין לא נגמרה טהרתה, ולא צריכינן לגבי חלול עבודה לקרא דעוד טומאתו בו דכתיב בביאת מקדש, אלא דמעיקר קרא דוטהרה ידעינן ומבואר מה דהביאו בגמ' וברמב"ם רק הך קרא דוטהרה.
והנה בהשגת הראב"ד כבר כתבנו דמעוד טומאתו בו לא מרבינן אלא לאיסור ולא לחיוב, ומה שהוכיח מסוגיא דזבחים דף ל"ב דאמרינן עשה שיש בו כרת הוא, ע"כ כונת הראב"ד על מה דמתרץ שם בגמ' שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו דמקודם הא מיירי בטבול יום דגם הרמב"ם סובר דחייב כרת, וזהו משום דמפרש דהרמב"ם אינו סובר להא דעוד טומאתו בו, וא"כ ליכא איסור דאורייתא כלל, וע"ז השיגו מהך סוגיא דמוכח דאיכא איסור דאורייתא דבשביל זה הותר ביאה במקצת בטבול יום, אבל לפימש"כ דגם הרמב"ם סובר להא דעוד טומאתו רק דאינו חייב ע"ז, אבל כיון דהאיסור הוי דאורייתא שייך לומר הואיל והותר לצרעתו, ואף דטבול יום דבעל קרי איכא כרת ובמצורע ליכא כרת מ"מ שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, ומה שהקשה מוטהרה מכלל שהיא טמאה כבר נתבאר, וכן מה שכתב מהא דמחוסר כפורים דזב כזב דמי כבר כתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דלאו כזב דמי, אכן מה שהקשה מהא דבתוס' דזבחים מנה אותו עם אותן שבמיתה זה קשה, וכבר תמה הכ"מ דהא הוא ברייתא מפורשת בסנהדרין דף פ"ג, ומשמע מדברי הכ"מ דכונתו לתרץ גם זה במה דסובר הרמב"ם דמחו"כ דזב לאו כזב דמי, והיינו דהברייתא דסנהדרין סברה דכזב דמי.
-הערות רבנו בגיליון ספרו-
בד"ה והנה בהשגת הראב"ד במש"כ וזהו משום דמפרש דהרמב"ם אינו סובר דחייב כרת, נ"ב מה שכתבתי כאן אינו מדוייק די"ל דהראב"ד מפרש דלא שייך הואיל ואישתרי אישתרי אלא דגם במצורע איכא כרת וכן כתב רש"י ביבמות דף ז' הואיל והותרה וכו' שהרי עדין מח"כ הוא ובכרת.
ונראה דיש להוסיף על דברי הכ"מ דהא עיקר דין מיתה דילפינן בחלול עבודה הוא משום דילפינן חלול חלול מתרומה, ובזבחים דף י"ז בתוס' ד"ה דגמר חלול חלול מתרומה כתבו הקשה הר"ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה א"כ טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה, ובפ' הנשרפין לא חשיב טבול יום ושמא הוא הדין, א"נ כי היכי דממעטי התם בע"מ ששימש מדכתיב בו ולא בע"מ ה"ה ומתו בו דכתיב בתרומה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני גז"ש דחילול חילול, וכן בטבול יום ששימש נמי הוי במיתה, והיינו טעמא דדמי לטמא טפי מבע"מ, אח"כ כתבו ונראה דה"ה לתרומה דלא ממעטינן טבו"י, ובדעת הרמב"ם אינו מבואר אבל משמעות לשונו בפרק ז' מהל' תרומות הל' א' וב' שכתב מקודם דכהן טמא שאכל תרומה במיתה ואח"כ כתב דאין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן, משמע דכ"ז שלא העריב שמשן יש להם דין טמאים לתרומה וחייבין מיתה, ולפי"ז שפיר דטבול יום שעבד חייב מיתה דילפינן חלול חלול מתרומה, אבל מחוסר כפורים כיון דבתרומה אינו טמא לכן אף דהי' אפשר לומר דון מינה ואוקי באתרה דהכי קיי"ל בחולין ק"כ וביבמות ע"ח מ"מ לזה מהני הא דכתיב ומתו בו, וכמו דממעטינן בע"מ ששימש משום דכתיב ומתו בו ולא בבע"מ ה"נ נימא בו ולא מחוסר כפורים, אלא דבהך ברייתא גופא דתניא דמחוסר כפורים במיתה פליגי רבי ורבנן בבע"מ ששימש דרבי סבר דחייב מיתה ורבנן סברי דפטור משום דדרשי בו ולא בבע"מ, ופירש"י ומסתברא בע"מ הוא דקא ממעט ליה ולא טמא וטבול יום שהן פסול טומאה, ולא הזכיר רש"י מחוסר כפורים דתניא בברייתא ומפרש לה בגמ' דמחלל מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וצ"ל דכלל רש"י מחו"כ בהדי טבו"י אבל יש לומר דזה תליא אי מחו"כ דזב כזב דמי א"כ הוי טמא ממש ולא ממעטינן מקרא דומתו בו, ואף דבתרומה מותר אבל בקדשים דהוא אסור הוי טמא, אבל אי מחו"כ דזב לאו כזב א"כ אף דאסור בקדשים אבל לא הוי טמא ממש והוי כמו בע"מ ששימש דנתמעט מומתו בו ויש לומר יותר דמה דממעטינן בו ולא בבע"מ זהו משום דבע"מ אינו אסור בתרומה רק דמ"מ אי מחוסר כפורים כזב דמי לא נתמעט כיון דלקדשים הוי כזב ממש, ולכן כיון דסובר הרמב"ם דמחו"כ דזב לאו כזב דמי לכן פסק דפטור.
והנה הכ"מ הקשה דהרמב"ם סתר שיטתו דבפי"ט מהל' סנהדרין מנה מחו"כ ששימש בכלל מחוייבי מיתה שחייבין מלקות ולא תירץ בזה, ובהל' סנהדרין מביא מה שכתב הר"י קורקיס דע"כ ט"ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים, ואני תמה על הגהה זו דא"כ היה להרמב"ם לכתוב זה אחר מחוסר בגדים באות י"ב ולא באות ט"ז אחר טבול יום ששימש, וצריך לומר דכונתו דבאמת הוא ט"ס כאן וצריך לכתוב יתר בגדים אחר מחוסר בגדים אבל קשה לשנות הגירסא באופן זה, ולפי"מ שבארנו יש לומר דהרמב"ם סובר דלדין מלקות מולא יחללו לא נתמעט מחו"כ כיון דלקודש הוי מחו"כ טמא, וכמו באוכל את הקודש כן חייב מולא יחללו אם עבד בטומאה ורק לדין חיוב מיתה כיון דזה ילפינן מתרומה בזה נתמעט מחו"כ כמו בע"מ כיון דבתרומה אינו אסור וגם בקדשים לא הוי כזב והוי כמו איסור בפ"ע בקדשים דלא שייך בתרומה ולכן נתמעט מומתו בו.
ולפי"ז נוכל לומר דמה דכתב הרמב"ם כאן דמחוסר כפורים פטור היינו ממיתה דבזה התחיל בפרק זה וכתב טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים, ובהל' ד' כתב וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים וכו', וע"ז הוא שכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ואף דבהל' א' כתב וכל לאו שחייבין מיתה בידי שמים לוקין עליו, וא"כ במחו"כ דפטור ממיתה הי' צריך לכתוב דעכ"פ חייב מלקות קיצר כאן וסמך על מה שמבאר בהל' סנהדרין כל חייבי מלקות, אלא דלכאורה אין מקום לדברינו דהא הרמב"ם מנה שם מחו"כ בין מחוייבי מיתה בידי שמים שלוקין עליהם, א"כ סובר שם דחייב מיתה, אבל באמת לא קשה דלא מנה שם הרמב"ם אלא הלאווין שיש בהלאו חיוב מיתה, וכיון דמחוסר כפורים ששימש הלאו שלו הוא מקרא דולא יחללו ולאו זה הוא לאו שיש בו מיתה, לכן מנה אותו בין הלאוים שיש בהם חיוב מיתה, ומה דמנה טמא וטבול יום ומחוסר כפורים לשלשה אף דהוא מלאו אחד זהו מכיון דעל טבול יום יש למוד מיוחד מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו כדאיתא בסנהדרין דף פ"ג ובזבחים דף י"ז, (ועיין שם בתוס' שביארו למה צריך הך קרא) וכיון דיש למוד מיוחד על טבול יום ומנה אותו ביחוד, לכן ע"כ מנה גם למחוסר כפורים ביחוד, אבל לענין אכילת קודש לא מנה רק טמא שאכל את הקודש ובכלל זה טבול יום ומחו"כ משום דליכא בזה קראי לכל אחד בפ"ע, וראי' לזה דהא מנה זר ששימש דהוא מכלל הלאוין שיש בהם מיתה ובזר ששימש לא בכל העבודות יש חיוב מיתה אלא בעבודת מתנה ועבודה תמה ולא בשאר עבודות, וא"כ הי' לו לכתוב שאר עבודות בין חייבי מלקות שאין בהם מיתה, וע"כ דכיון דעכ"פ בלאו דזר ששימש איכא חיוב מיתה מנה כל העבודות בכלל זה, וזה ביאר במקומו דבעבודות סילוק ובעבודות שיש אחריהן עבודה אינו חייב מיתה, ולכן ה"נ במחו"כ כיון שנתבאר במקומו דבמחו"כ ליכא חיוב מיתה מנה גם מחו"כ בין הלאוין שיש בהם חיוב מיתה ודברי הרמב"ם בשני המקומות מבארים זה את זה.