אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה כא

הלכה יח

אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש ונכנס הוא תחת האוהל ה"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת, נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפי' טימא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא דרך קצרה. ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה חייב כרת, ואם הי' במזיד חייב קרבן.
אפי' טימא עצמו במזיד דברי הרמב"ם צריכים באור דהתוס' בשבועות דף י"ז בהך בעיא דרב אשי כתבו דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו, והוכיחו זה מהא דאמר בגמ' בנזיר דף י"ז דמי שנזר כשהוא בבית הקברות אם התרו בו לא תנזור חייב מלקות, וכדברי התוס' כתבו הרמב"ן והריטב"א והר"ן, והרמב"ם סתם כאן ומפרש המל"מ דכונתו ג"כ כדברי התוס' שהתרו בו לאחר שטימא עצמו, אבל לדעתי א"א לפרש כן בדברי הרמב"ם דהא לא הזכיר הרמב"ם כלל מדין מלקות אלא מדין כרת וכיון שטימא עצמו במזיד איך כתב דאם שהה חייב כרת דמוכח דעל מה שטימא עצמו אינו חייב כרת.
ונראה דדעת הרמב"ם לחלק בין דין טמא בביאת מקדש לדין נזיר בקבר דבביאת מקדש אין האיסור מה שמטמא עצמו אלא מה שע"י זה הוא טמא ובא למקדש, אבל בנזיר האיסור הוא משום לא יטמא ואף דבביאת מקדש נמי כתיב ולא יטמאו את מחניהם אבל הא חזינן דאינו חייב אלא בדרך ביאה ובנכנס דרך גגין פטור, ומבואר דעיקר האיסור הוא ביאה למקדש, ולכן בנזיר שפיר דכשנזר והוא בביה"ק כיון דבאותה שעה שנזר טימא נזרו חייב, אבל בטימא עצמו במזיד הא האיסור הוא בזה שהוא במקדש כשהוא טמא ועיקר היותו במקדש אין בזה שום גדר מעשה, לכן אינו חייב אלא אם שהה בשיעור שהיה.
ובאופן אחר נראה דיש לחלק בין שוגג למזיד דהתם אמר בגמ' טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמירי שהיה, או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש באונס ל"ש במזיד, ואח"כ כדבעי רב אשי בנזיר בקבר אי בעי שהיה, אמר בפנים גמר שהיה בחוץ לא גמר שהיה, או דילמא באונס גמירי שהיה ל"ש בפנים ל"ש בחוץ, ומוכח מלשון הגמ' דבמזיד ובחוץ מסתבר דלא בעי שהיה וטעמא משום דדוקא בשוגג דההלכה בשהיה באה לגלות לחומרא דבזה נוכל ללמוד נזיר בקבר מטמא במקדש משום דנזיר נמי יש בו גדר קדושה, אבל בטימא עצמו במזיד דאי צריך שהיה צריך לומר דההלכה באה גם להקל שלא נאמר דכיון דתחלת הטומאה הי' במזיד יתחייב תיכף, בזה לא נוכל ללמוד דין נזיר בקבר מדין טמא במקדש דנימא דמשום שמטמא קדושת נזירותו דליהוי דמי לביאת מקדש בטומאה, כיון דנזיר אסור באיסורים אחרים כמו תגלחת ויין א"כ אינו דין דוקא בטומאת קדושתו ושפיר יש לומר דבמזיד חייב, ובאמת מצינו כן דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו המעזיבה מדעתו חייב ובפרע שלא מדעתו פטור כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל' י"ח ובפ"ו הל' ט', אח"כ ראיתי שכן כתבו התוס' בנזיר דף י"ז דבמה דאמר בגמ' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה כתבו התוס' דוקא באונס דאי מרצונו אי נמי אם הוא עצמו פרע כי האי גוונא לא איבעי לן אי בעי שהיה דבפ"ב דשבועות קאמר אהך בעיא דנזיר טמא, או דילמא באונס גמירי לה שהיה ל"ש בפנים ול"ש בחוץ עכ"ל, איברא שהתוס' בעצמם הא אין סוברים לחלק בין מקדש לנזיר, אבל לדעת הרמב"ם צריך לחלק כמו שכתבנו דבחוץ ודאי דבמזיד לא גמירי שהיה וא"כ מיושב דבטימא עצמו במזיד במקדש בעי שהיה דמפרש הרמב"ם כפשוטו דבמקדש בכל גוונא בעי שהיה גם במזיד, אבל בנזר והוא בביה"ק כיון דהוא מזיד לא בעי שהיה.
-מלואים והשמטות-
בפ"ג הל' כ"א אחר שכבר נדפסו דברי ראיתי שכיונתי בזה לדברי אדמו"ר בספרו חדושי רבנו חיים הלוי אלא שביאר בהרחבה ובהסבר אחר קצת ע"ש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה