אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה ד

פרק יב

ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסי' וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספקו לה מעשה ידיה במזונותי' ומפני תקנה זו יחשבו המזונות כתנאי הכתובה.
לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית, הלח"מ הביא קושית הר"ן בכתובות ע"ד הרמב"ם שפסק כאן כר"ה דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ובפ"ו מה' ערכין כתב דאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשי ידי' קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש וכן כל כיוצא בזה, ובגמ' מבואר דלר"ה דאינו יכול לכופה למע"י פליג אדר"ל, ואפי' אמר לה בפירוש ל"מ דלאו דידי' נינהו, דאם באמר לה בפירוש יקדשו ידיך מהני א"כ לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אפילו כי לא אמר כמאן דאמר דמי וא"כ לא פליג ר"ה אדר"ל, ומוכח דלר"ה ל"מ אמר יקדשו ידיך לעושיהן.
והנה הכ"מ בפ"ו מערכין תי' דלר"ה ל"ש לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דכיון דעכ"פ אם תאמר א"נ וא"ע לא מהני דבריו א"כ ע"כ הוציא דבריו לבטלה, אבל עכ"פ כל שלא אמרה א"נ וא"ע יש נ"מ דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוי דשלבל"ע דכ"ז שלא אמרה הוי ידי' משעבדים לו להקדישן, והנה תירוצו אינו מבורר כ"כ דמ"מ אפשר לומר א"א מוציא דבריו לבטלה דאם מקדיש את מע"י ה"ה לבטלה מעכשיו אבל אם מקדיש ידי' אינו לבטלה אלא אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה, ובפרט אם נאמר כהרא"ה בש"מ דאם אמרה א"נ וא"ע כבר הפסידה דין מזונות וא"י לחזור בה א"כ אפשר דלא חשש לזה ומה שהקדיש הא לא קתני דוקא אם הקדיש לעולם דהא גם אם הקדיש לזמן מתוקמא שפיר ואפשר דכיון דבסתמא קתני ומשמע דהקדיש לעולם לכן הוי לבטלה דודאי תאמר א"נ וא"ע, ומ"מ הוא דחוק.
והלח"מ תי' עפ"י מה שכתבו התוס' דף נ"ח בד"ה מאי לאו בניזונית דהיינו שהיא רוצה לזונה אבל כשהוא זנה ממש קדוש מע"י והיינו במתני' לר"מ דסבר אדם מקדיש דשלבל"ע וא"כ לדידן נמי באמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני, ולכן הרמב"ם מיירי בזנה ממש ושפיר כתב דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן קדוש מע"י, אכן באמת עוד אינו מבואר דהא עכ"פ במשנה דתנן ה"ז עושה ואוכלת מיירי לר"ה דקיי"ל כותי' ברוצה לזונה ומ"מ אשמעינן מתני' דעושה ואוכלת משום דיכולה לומר א"נ וא"ע, והרמב"ם דתפס מקודם לשון המשנה וכתב דהקדיש מע"י ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין היינו נמי ע"כ באינו זנה ממש דהא כ' עושה ואוכלת, ואף דכתב המותר חולין מ"מ תפס לשון המשנה דהיינו דזהו פשוט דמה שצריכה למזונות היא עושה ואוכלת אפי' בלא דין דא"א מקדיש דשלבל"ע אלא אפי' המותר נמי חולין זהו ע"כ פשוטו של לשון הרמב"ם, וא"כ עכ"פ לא מיירי הרמב"ם ברישא בזנה ממש דהא אמר ה"ז עושה ואוכלת וא"כ למה כתב בסיפא דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן כל מע"י הקדש, וגם בל"ז שכתב הרמב"ם ברישא ה"ז עושה ואוכלת יש להתפלא על מה שהשמיט הרמב"ם דין המשנה לדידן דאף דבמתני' תנן זה לר"מ גבי הקדיש מעשה ידי' מ"מ הוי לי' להרמב"ם להשמיענו להלכה דכיון דיכולה לומר א"נ וא"ע ה"ז עושה ואוכלת אפילו באמר יקדשו ידיך לעושיהן דהא בגמ' לא נזכר דין זה מפורש ורק הרמב"ם כתבו בעצמו ממה דמפרש דביקדשו ידיך לעושיהן אפילו רבנן מודו עכ"פ הי' לו להשמיענו דינא דמתני' דעושה ואוכלת ובפרט דברישא הזכיר הא דעושה ואוכלת שלא לצורך כלל כיון דשם הוי דשלבל"ע
והנה זה צריך לומר בפשיטות דמקור דברי הרמב"ם הוא משום דמפרש ד' הגמ' דמתוך שיכול לכופה נעשה כמו שאומר יקדשו ידיך לעושיהן, דהיינו דמתוך שיכול לכופה לכן נעשה כמו שאמר אבל אם אמר יקדשו ידיך לעושיהן לכו"ע מהני רק הא דמתוך שיכול לכופה גורם דאמרינן נעשה כמו שאמר, וזה הרגיש הר"ן לפרש כן בדעת הרמב"ם אלא דמקשה הר"ן דא"א לומר כן בדעת הרמב"ם דעל נעשה כמי שאמר לא צריך להא דיכול לכופה אלא משום דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה.
אך באמת יש לעיין איך רוצה הר"ן לפרש דברי הרמב"ם אם בזנה גם עכשיו או בשאינו זנה דלכאורה אפשר דמפרש דבריו בזנה גם עכשיו וכמו שמפרש הלח"מ והר"ן סובר דכיון דקיי"ל שא"י לכופה אינו יכול כלל לומר יקדשו ידיך לעושיהן וזהו עיקר קושיית הר"ן משום דמפרש הגמ' דהא דמתוך שיכול לכופה מהני לא שנוכל לומר נעשה דע"ז מהני הא דא"א מוציא דבריו לבטלה, אלא דמתוך שיכול לכופה מהני שיוכל לומר יקדשו ידיך לעושיהן, ועכשיו באמת לא תירץ הלח"מ כלום דהא עיקר קושיית הר"ן דישאר דשלבל"ע ומה שתירץ הלח"מ עפ"י דברי התוס' הא התוס' לא כתבו זה אלא לר"מ דאין חסרון משום דשלבל"ע אליבא דרב הונא ולר"ל באמת משום שיכול לכופה, וממילא דעל קושיית הר"ן לא תי' הלח"מ כלום.
אכן בעיקר דברי הלח"מ לאחר העיון נראה דהולך כשי' הש"מ שדייק מדברי התוס' ד"ה מאי לאו בניזונית דס"ל דאם הי' זן אותה בשעת הקדש כבר קדושים מע"י ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע ודייק זה ממש"כ התוס' לא כשהוא זן אותה קאמר וכו' כדאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש, ואי כוונתם דאכתי היא ניזונית והולכת א"כ למה הוצרכו להביא ראי' מלקמן הא קתני להדיא עושה ואוכלת, והנה איברא שדיוקו של הש"מ הוא דיוק נכון אבל מ"מ דבריו לא מסתברים לכאורה דמה מהני מה שהיתה ניזונית בשעה שהקדיש כיון שבכל יום יכולה לומר א"נ וא"ע, ומה שהוצרכו התוס' להוכיח מלקמן היינו שלא נאמר דאף שהיום זן אותה מ"מ גם אחר שלקחה מזונותי' ועשתה אח"כ מע"י יכולה לומר א"נ וא"ע דלא נאמר שמע"י של כל יום הוא בעד מזונות של כל יום, אלא דבכל פעם כשיבא להוציא ממנה מע"י תוכל לומר שמעתה א"נ וא"ע ולא נתחשב עם מה שכבר אכלה היום, וע"ז מביאים התוס' ראי' מהא דאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דמ"ד לאח"מ קדוש, והוסיפו בתוס' לומר פי' גם מחיים יהא קדוש, והיינו אמאי אינם סוברים רב ושמואל כראב"א דמחיים קדוש דהיינו דקדוש תיכף כיון שזנה היום ולא אמרי' דלא יקדש בשביל דיכולה לומר אח"כ א"נ וא"ע, ומדויק היטב ד' התוס' שכ' פירוש גם מחיים יהא קדוש שהדברים מיותרים לגמרי אלא דמשמע להתוס' דכדפריך הגמ' מ"ט היינו דיסברו לגמרי כראב"א דמחיים קדוש היינו תיכף ומזה הביאו ראי' דאם כבר קבלה על מזונותי' היום בשעת ההקדש כבר חל הקדש על מע"י שתעשה היום ולכן ע"כ מאי דאמר מאי לאו בניזונית היינו דמקודם זנה וגם עכשיו רוצה לזונה אבל עוד לא קבלה היום מזונותי' ואינה רוצה לקבל.
אכן גם לפי"ז לא יתיישב קו' הר"ן שהקשה דכיון דא"י לכופה הוי דשלבל"ע, דגם אם נימא כהש"מ דאחר שזנה אינה יכולה לומר א"נ וא"ע עכ"פ כיון דקודם ההקדש היתה יכולה לומר א"כ אינה ברשותו להקדש, והנה אם נאמר כמש"כ הכ"מ ושהרמב"ם לא יסבור כהרא"ה דאם אמרה א"נ וא"ע הפסידה דין מזונות, א"כ ע"כ שיכולה לומר תמיד א"נ וא"ע וכיון שתאמר לכן לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, דודאי הוי דבריו לבטלה א"כ יקשה ג"כ מה שהקשיתי על הלח"מ דלפ"ז אם אומרת א"נ וא"ע לא חל ההקדש גם באמר יקדשו ידיך והו"ל להרמב"ם להשמיענו זה, ובפרט שכתב מקודם ה"ז עושה ואוכלת וע"כ דבאינו זנה איירי וכמש"כ לעיל.
אכן לפ"מ שחפצתי לומר דעיקר הנ"מ הוא דאם אינו יכול לכופה אין תלויים מעשה ידי' בקדושת ידי' כיון דגם אם קדוש ידי' אינו מוכרח שיהי' מעשה ידי', ולכן באמירת מעשה ידי' אינו מקושר בזה לקדושת ידי' ודוקא אם יכול לכופה אז אמרינן דמקושרים יחד דאם רק מקדיש ידי' הרי יש כאן בודאי מעשה ידי' ולכן עכשיו שפיר נוכל לומר דמכיון שהקדיש אין ביכלתה להפקיע את ההקדש ורק שזהו דוקא לענין שלא תוכל ליהנות במעשה ידיה אבל עכ"פ לא יוכל לכופה לעשות, ונאמר דעכ"פ אינו יכול לכופה לעשות זה אינו לבטלה דהא ע"כ צריכה למזונות וכיון שנאמר שאינה יכולה לומר א"נ וא"ע לבטל ההקדש הרי תצטרך לעשות לקבל מזונות.
ובטעמא דנימא דיסבור הרמב"ם דלא תוכל לומר א"נ וא"ע היינו דיסבור הרמב"ם דדין א"נ וא"ע הוי הפקעה וכיון דמעיקרא היה קדוש ועכשיו היא באה להפקיע אינה יכולה להפקיע כיון דסובר הרמב"ם דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד כמש"כ בפי"ח מהל' מלוה ובפ"ז מה' ערכין. ואף שכתבנו שד' הש"מ תמוהים במה דסובר דכיון שהתחיל לזונה אינה יכולה להפקיע, היינו דוקא אם הקדיש מעשה ידי' דאינם קדושים עד שעה שיעשו ויזכה בהם הבעל וכיון דאומרת א"נ וא"ע א"כ לא זכה בהם שעושה לעצמה, אבל בהקדיש הידים כיון שעכשיו כבר קדושים אינה יכולה להפקיע, ועכשיו מיושב שפיר דברישא אומר ה"ז עושה ואוכלת היינו אפי' אם לא הי' הדין דא"א מקדיש דשלבל"ע ונ"מ אפילו אם יאמר יהיו קודש דסובר הרמב"ם דלא גרע בשביל דשלבל"ע וכמש"כ.
והנה דברי הרמב"ם אינם מובנים במש"כ אבל אם אמר הבעל איני זנך וכו' אין שומעין לו שמא לא יספקו לה מע"י במזונותי', דהא כיון דמזונות דאורייתא ומזוני עיקר א"כ מה"ת אינו יכול לומר איני זן ואיני נוטל מע"י בדלא ספקה ובדספקה הא באמת יכול לומר צאי מע"י במזונותיך כדאיתא בכתובות דף ע' וכתב כן הרמב"ם בפ"ז מרוצח, וכן במה שסיים הרמב"ם ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה, צריך ביאור דלאיזה דין כתב זה כיון דעיקר המזונות מדאורייתא, ונראה דכונתו בזה לשיטתו בהל' י"ח ובפי"ז הי"ט דמוחלת כתובתה אין לה מזונות כדאמרי' בכתובות דף נ"ג היינו אפילו בחיי הבעל ולא כשי' רש"י, ובאמת תימה דהא סובר דמזונות דאורייתא ואינם מתנאי הכתובה לזה חידש הרמב"ם דהך דינא שלא יוכל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שמא לא יספקו זה מתנאי כתובה דמעיקר דין התורה אינו חייב לזונה אלא כל יום ואינו חייב להניח לה היום למחר ונ"מ שהי' יכול לילך למה"י ולומר לה צאי מע"י במזונותיך, אלא שמן התקנה הוא מתנאי כתובה שאינו רשאי להניחה באופן זה שאח"כ לא יהיה לה מזונות, וזה מש"כ בהל' כ' הבעל שאמר בשעה שהלך למ"ה טלי מע"י למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו וכו' ומוכח שיכולה לעכב שלא ילך למה"י עד שיניח לה מזונות על משך זמן שיראו הב"ד וכן פרש"י בדף ק"ז, ולכן מבוארים דבריו במש"כ שמפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה, והיינו שעכשיו אחר התקנה גם עיקר המזונות נחשב מתנאי הכתובה, ולכן כשמחלה כתובתה כונתה למחול כל חוב המזונות, דאף שעיקר חיוב מזונות הם מן התורה מ"מ אמרינן שדעתה למחול כל החוב שיש לבעלה על מזונות שלה, (ועמש"כ רבנו בהל' כ' באופן אחר).
ולפ"ז נתעוררתי בדין מזונות האשה מבעלה שלא מצאתי גילוי כעת אי מדינא דגמ' דוקא מקרקעי או אפילו מטלטלי, ולכאורה נראה דלשיטת הרמב"ם דמזונות דאורייתא א"כ מ"ש מבע"ח דקיי"ל מני' אפי' מגלימא דעל כתפי', אכן לפמש"כ בשי' הרמב"ם דהכניסו כל עיקר דין מזונות בתנאי כתובה, א"כ לא עדיף מכתובה.
והנה רש"י מפרש במתני', המותר היינו שהקדיש המותר, ומפרש מע"י היינו רק מע"י שמחוייבת, והמותר היינו המותר מה' סלעים והמותר הוא בבא בפ"ע ולא קאי ארישא דעושה ואוכלת דלפ"ז הי' צריך להיות המותר המותר מכדי מזונותיה ובגמ' מוכח דמותר היינו מותר מה' סלעים דהא אמרינן לראב"א דמזונות כנגד מותר וזה אין סברא כלל דמזונות יהי' כנגד מה שעושה יותר מכדי מזונותי', ופשטות דמידי דקייץ ומידי דשכיח משמע דהוא על מותר מה' סלעים, והנה הרא"ש הובא בש"מ רוצה לפרש דקאי אמתני' אלא משום דסתמא דמילתא הכי דמע"י מכוונים כנגד מזונות וכדקתני במתני' ה"ז עושה ואוכלת, והמותר הוא מותר על מזונותי' שהוא ג"כ מותר מע"י, ודחיק דמאי פסקא דכל אשה אוכלת כנגד מע"י הקצובים, והנה לר"ה דטעמא משום דהוי כאילו אמרה א"נ וא"ע א"כ פשוט דגם מותר מזונותיה שייך לה אלא לר"ל דטעמא משום דאינה ניזונית א"כ המותר צריך להיות הקדש, ואולי אפשר לומר דכיון דעפ"י דין מגיע לכל אשה שיעור מזונות שקצבו חכמים ולפ"ד הרא"ש הוא מכוון עם קצבת מע"י ואי שמותירה משיעור זה ה"ז מותר מזונות דשייך לבעל גם לר"ה אבל אין על זה שם מע"י והיינו דיכולה ליקח קצבת המזונות השייך לה ממה שתעשה מע"י הקצובים ויהי' שייך לה ורק אח"כ שתשאיר יהי' שייך להבעל מדין מותר מזונותיה ולא יהיה קדוש. עכ"פ לפ"ז גם לפי' הרא"ש לא שייך מותר למע"י, וא"כ הי' אפשר באמת שתאמר א"נ וא"ע ויהי' שייך המותר לבעל כשתקח מעה כסף אלא דהתוס' כתבו דלא שכיחא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ואפשר דהיינו דוקא שיהי' מצד הבעל שיתן לה מ"כ ולא מזונות זה לא שכיח.
אכן מדברי התורי"ד המובא בש"מ משמע דמפרש ממש על מותר המזונות וכן מהלשון שמביא מהתוספתא, ולכאורה אינו כפי הסוגיא שאח"כ וגם לבד זה אינו מובן פירושו דכיון דבפשוטו אליבא דר"ה מפרשינן דהוי כמו שאמרה א"נ וא"ע או בשאמרה כן א"כ אפי' מותר המזונות שייך לה אם לא דנפרש דאפי' אם לא אמרה וגם לא נימא דהוי כאילו אמרה מ"מ יש נ"מ דבלא ר"ה דוקא בשלא היתה ניזונית דלא הי' להבעל דין מע"י כלל משום דשייך למזונותיה אבל כשהיא ניזונית ועומדת א"כ שייך לו המע"י וכבר נתקדש אבל לר"ה דיכולה לומר א"כ מתלי תלי ולכן אפילו לא אמרה שייכים מע"י למזונותיה וכ"ז שאינו נותן לה אינה מחוייבת לילך עמו בדין ומעכבת מע"י עבור המזונות אבל לר"ל כיון דעיקר הם מע"י אלא דאם אינו זנה מפסיד זהו דוקא כשאינה יכולה להוציא ממנו בדין.
והנה תהר"י בש"מ כ' דהמותר היינו מותר מזונות והק' דאיך שייך מותר כיון דאין לו כלל מע"י, וכוונתו כיון דהוא מטעם א"נ וא"ע, וכתב דמשום זה אמרינן בגמ' דלאחר מיתה קדוש, אלא דיקשה הא לא אמר לאחר מיתה וע"ז תי' כיון דכ' רש"י כיון שאמר להדיא מותר א"כ היתה הכונה לאחר מיתה דמחיים לא הוי מותר דאפשר תצטרך, עכ"פ אינו מפרש מותר שעשתה מותר על קצבת מע"י ואינו כפי' רש"י ולא כסוגית הגמ', והר"ר יהונתן כ' מתחלה בפי' המשנה ג"כ דהמותר היינו מותר מזונותי' ומוכח דסובר דאף שאמרה א"נ וא"ע שייך מותר מזונותי' לבעל ורק דלא שייך אלא לאחר מיתה דהוי שמי' מותר, ולכאורה לדבריו לאו דוקא בשביל שאחר מיתה יירש אותה אלא דבלא דין ירושה מעכשיו מיתלי תליא ולכן אף שלא אמר לאחר מיתה קדוש ומיושב בזה קושיית תהר"י שהוכרח בשביל זה לפרש דהוי כמו שאמר להדיא לאחר מיתה, אכן בפירושו אח"כ בגמ' כ' להדיא דאחר מיתה קדוש משום דין ירושה ומשמע דסובר דבגמ' דמוקים שאינו נותן לה מעה כסף וכיון שהוא אינו מקיים תקון חז"ל וחיובו הפסיד לגמרי ואין לו אחר מיתה אלא משום דין ירושה.
עוד הביא בש"מ מחלוקת תוס' והרא"ה דהתוס' סברי דאף שאמרה א"נ וא"ע יכולה מחר לחזור, אכן הרא"ה סובר דכיון שאמרה כן כבר הפסידה דין מזונות, והנה לשי' הרא"ה ודאי לא מסתבר שיהי' דין מותר מזונות להבעל כיון דבטל כל דין מזונות וממילא מסתבר דבטל דין מע"י כיון דהוא תחת מזונות, אלא אפילו לפי' התוס' הא כתבו משום דכל יום ויום הוא דין בפ"ע אלא דמ"מ הי' מקום לומר דכיון דנשאר עוד ביניהם הדין מזונות ומע"י ולכן כל יום ויום הוא רק לענין מזונות הצריכה אבל המותר שייך להבעל כיון דעכ"פ יכולה לתבוע ממנו מזונות אף שלא תוכל לעשות מע"י, והיה אפשר לומר דבאמת מתלי תלי דאם תבקש אח"כ בודאי יחשבו לה מה שהותירה, אך כבר יש מקום לומר דהוא לגמרי לבעל ולפ"ז נימא דכל הזכות שיכולה לומר היינו שתאמר איני רוצה ליקח ממך מזונות וליתן לך מע"י ואינו יכול לעכב אבל לענין מותר המזונות אין נ"מ בזה.
בתוס' מאי לאו בניזונת, לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מע"י, הק' מהר"ם דאי בניזונת גם לר"ה קדוש א"כ מנלי' לגמ' דר"ל פליג על ר"ה דילמא איירי בזן אותה, ולכאורה אינו מובן דא"כ אמאי עושה ואוכלת ברישא, אכן דבריו נכונים דהא לא איירי לר"ל בחדא גוונא אלא כראב"א במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ומזונות תחת מותר וא"כ אפשר להעמיד דבאמת זן אותה וע"כ כתירוצו דמ"מ לר"ה לא מיקרי יכול לכופה כיון דעכ"פ יכולה לומר א"נ וא"ע.
אלא דעיקר פי' התוס' צ"ע דמשמע דמפרשים דלר"ל יכול לכופה על מותר וכ"כ להדיא המהרש"א וכן משמע גם במהר"ם והיכן שמענו זה שיהיה יכול לכופה על מותר וא"כ נתת דבריך לשיעורין, ונראה דאין הפי' כן אלא דכיון דיכול לכופה למע"י הקצובים ואם תחפוץ לעשות מותר שייך ג"כ אליו א"כ כבר יש לו זכות בידי' ולכן לא הוי דשלבל"ע, ומ"מ כתבו התוס' שפיר דר"ל לא מצי לאוקמי כדדחי מעיקרא לא בשאינה ניזונת וקמ"ל דמותר קדוש והיינו לאח"מ דא"א לומר מחיים דהא לא שכיחא דמעלה לה מ"כ ולא מזונות כמש"כ התוס' וכיון דאינה ניזונת א"א לומר דיכול לכופה ולכן ע"כ דהס"ד דדחה להסייעתא לא הוי סבר כראב"א ולא סבר כר"ל דהטעם משום דיכול לכופה אע"ג דלא סבר כר"ה כיון דמוקים באינה ניזונית א"כ א"י לכופה וע"כ דהכונה דמותר קדוש לאחר מיתה, אכן נראה דלהס"ד דדחה אינו צ"ל דלאחר מיתה משום ירושה אלא דמתלא תלי', ולא דמי לפירושא דרב ושמואל, דלרב ושמואל אי סברי כר"ה ע"כ לאחר מיתה משום ירושה אבל להס"ד דלא סבר כר"ה אף דאינו מעלה לה מעה כסף לא הפסיד המותר דהא באמת אינו יכול לומר איני זן ואיני נוטל מע"י או איני נותן מעה כסף ואיני נוטל מותר ורק דכיון דאינו נותן ע"כ שייך לה אבל מותר משניהם ממזונות וממעה כסף שייך לו וזהו לאחר מיתה.
ברש"י לעולם במעלה לה מזונות וה"ה נמי דמצי לאוקמי כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מ"כ, ופי' מהרש"א דהיינו דנעמיד להיפוך דרב ושמואל סברי מזונות תחת מותר ומעה תחת מע"י ורב אדא סבר מזונות תחת מע"י ומעה תחת מותר, וכ' מהרש"א והא דקאמר לעיל לרב תקנו מזונות תחת מע"י היינו תחת מותר מע"י כדקאמר לקמן לרב אדא אלא משום דאוקי רישא בניזונית לרב להכי אוקי סיפא נמי בניזונית, ולא אבין דאי יסבור רב מעה תחת מע"י ומזונות תחת מותר והא דאמר תיקנו מזונות תחת מע"י היינו מותר מע"י, א"כ ע"כ הא דאמר בניזונית היינו שנותן לה מעה כסף דהא שם לגבי עיקר מע"י איירינן במשנה, ועושה ואוכלת היינו שלוקחת מה שצריך לה עבור המעה כסף כמו שפי' הראשונים לרב אדא, וא"כ מאי שייך לומר משום דאוקמי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית דמשמע דאפילו לפ"ז שייך להעמיד רישא בניזונית.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה