אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה א
הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנשואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה.
ואם מן הנשואין, המחבר בסי' ס"ז סעיף ב' כתב אפי' יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון, והקשה הב"ש על הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו אלא מתני' ומשמע דאם איכא עדים הפסידה הכתובה, ולכאורה י"ל דסובר כלישנא דמתני אמתני' אבל מברייתא מוכח כרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, וכיון דקיי"ל דהוי מק"ט דמק"ט לגמרי משמע מוכח דמתני' דתנן מק"ט פליגא אברייתא לכן לא קיי"ל כברייתא, אלא דאכתי אינו מיושב אלא מה דלא פסק דאין לה טענת בתולים אבל אינו מבואר למה השמיט דכתובתה מנה, ואולי י"ל דכיון דלא קיי"ל כברייתא וכיון דבמתני' תנן בהדדי כתובתה מנה ואין לה ט"ב ומוכח דמי שיש לה ט"ב כתובתה מאתים.
אך כ"ז כתבתי לדברי הב"ש, אבל באמת מד' הרמב"ם בהל' ב' שכתב ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף ע"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וכו' תקנו לאלו מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, מוכח דאפי' ודאי לא נבעלו כתובתה מנה ומשו"ה הוצרך ליתן טעם, וכיון דבהל' ח' כתב דכל שכתובתה מאה אין לה ט"ב א"כ גם הרמב"ם סובר כברייתא, ועמש"כ בהל' י"ד.