אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טז · הלכה כה

הלכה יד

היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים ואם אין לה עדים הרי זו נוטלת מנה.
בגמ' מקשה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי, אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נישאות ומיעוט אלמנות וכל הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וכתב הבעה"מ דאף למאי דקייל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב מקשה הגמ' משום דאיכא תרתי רובא וחזקת הגוף ומהני כמו ברי וחזקה דגופא גבי משארסתני נאנסתי, והשיג עליו המלחמות דל"ש חזקת הגוף אלא גבי משארסתני נאנסתי דבנות ישראל בחזקת כשרות עומדות, אבל במשנתנו דאינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקת הגוף שאין האשה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם, ודברי הרמב"ן צריכין ביאור בטעמא דבשלמא היכי שאין אנו יודעין זמן הנישואין שפיר דלא שייך חזקה [ועי' ט"ז יו"ד סי' שצ"ז בשמע שמת לו מת וא"י אם תוך ל' ויש לדון מד' הרמב"ן ובד' הפנ"י שהבאנו להלן ועי' בש"ש ש"ד פ"ח]. דאולי נישאת אליו אחר שנישאת מכבר ונתאלמנה, וכיון שאין אנו דנין על זמן ידוע אם היתה אז בתולה, רק דדנין אנחנו אם הוא נשאה בתולה ועכשיו היא ממ"נ נשואה, אבל בפשוטו הא אף ביודעין זמן הנשואין ומספקינן באותו זמן אם היתה בתולה נמי נימא כך דאין לה חזקת הגוף ובטוען אלמנה מן הנשואין אמאי לא נימא חזקה דהיתה בתולה.
ונראה עפ"מ שכתב הצל"ח בפסחים דף ז' במש"כ הרמב"ם בפ"ו ממעש"ש הל' י"א דתיבה שנשתמש בה חולין ומע"ש ונמצא בתוכה מעות אם רוב המניחין מעשר הרי המעות מעשר וכו' מחצה על מחצה חולין, וקשה דלמה אזלינן לקולא במע"מ והרי במעות שנמצאו בין חולין למעשר מפורש שם בהל' י"ב דאזלינן לחומרא, ותירץ הצל"ח דמעות יש להם חזקת חולין והספק שמא פדה בהם מע"ש ולכן במע"מ מוקמינן אחזקתן דהיו חולין, ובהל' י"ב אין הספק אלא מחמת הקופות מאיזו מהן נתגלגלו המעות והרי איתחזק לפנינו קופה של מעשר, אכן לי נראה דלא שייך בזה לאוקמי אחזקה דכיון דיש עכ"פ מעות מעשר והמעות שלפנינו לא ראינו אותם בזמן היותם חולין, ואפשר דהם מעשר דהא אפשר שיאבדו המעשר כמו החולין, וראי' לזה מהא דמוצא תבנית יד בע"ז דף מ"א אמאי לא נוקמיני' אחזקה דיש להם חזקת היתר ומוכח דכיון דלא ראינו אותם בהיתרם וידעינן שיש דברים שנעבדו ל"מ חזקה, ומיושב בזה ד' הגמ' בפסחים דף ט' דמקשה ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ואפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק לא מעושרין וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, והיינו דודאי טבל כיון שראו פני הבית ונגמרה מלאכתן וספק אם עישרן חבר זה ספק לא עישרן, וצריך ביאור דמה צירף הגמ' זה דיש להם חזקת טבל להא דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהרי לא על חזקה אנו דנין כאן בפסחים, ובע"כ דמדין אחר נגעו בה, ואי דסובר הגמ' כיון שראינו עכבר שנכנס הרי הוא בחזקת שאינו בדוק ומקשה מזה דכאן מועיל חזקה ובחבר שמת לא מהני, א"כ נקשה אהא דחבר מכל חזקה וכי עד השתא לא ידעינן מחזקה, ובאמת מפורש בגמ' היפך זה דבית יש לו חזקת בדוק דמדמינן בגמ' לב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דאמרינן היתר נפל לתוך היתר (ואפי' בקבוע כתבו התוס' שם בדף ט' דא"צ בדיקה משום דיש לבית חזקת בדוק והרמב"ם דחולק בקבוע וסובר דצריך בדיקה בארנו במקומו דהוא משום דהחיוב בדיקה הוא על האדם ולא מועיל חזקת בדוק של הבית לגבי' כיון שיש לו ספק על הבית) עכ"פ צריך לבאר ד' הגמ' דצירף חזקה עם אין ספק מוציא מידי ודאי.
ולפי מה שכתבנו אפשר דכיון דלא ראינו את התבואה בטבלה לכאורה לא שייך לאוקמי אחזקתה דלא מהני אלא היכי דראינו אותה מקודם דאז מעמידין על חזקתן, אלא דע"י דאין ספק מוציא מידי ודאי מועיל דנתחזק לנו הדבר בחזקת ודאי, וממילא אסור מספק משום דנעמידנו אחזקתן, אכן כל זה לא שייך היכי שהספק הוא אם נלקח מהפירות המתוקנים כמו אם היו מוצאין פירות לא שייך לומר העמד אותם על חזקתם ומטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי יש להם כבר חזקת טבל דעכ"פ הא יש גם מתוקנים בעולם ואין זה ודאי, דעל ספק מהיכן נפרשו ל"ש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ונפרשו מטבל, ולכן גבי חבר דהספק הוא על מעשה ההפרשה מקשה הגמ' דנעמידנו בחזקתן ע"י דאין ספק מוציא מידי ודאי.
ונראה דזהו סברת הרמב"ן כאן דעכ"פ יש נשואות בעולם ואין אנו יודעין עלי' מה היתה א"כ הוי כמו פירש דינר לפנינו והיו שם מעשר וחולין דלא שייך לאוקמי אחזקתן, ואף דשם הספק על הפרישה דבמקומו לא הסתפקנו ע"ז וכאן לא שייך לומר שהספק הוא אם נפרשה מהרוב אבל חזקה לא שייך כאן, ויסוד הסברא דבאיקבע ב' החתיכות לא שייך לאוקמי אחזקתייהו, והיינו דלא אמרינן גבי ט' חנויות סמוך מיעוטא לחזקה דאינה זבוחה בנמצא, כיון דהכשרות מוכיחין שיש כשרות, ולכן בהא דחבר נמי לאורח שבא לעיר ומצא אצל בעה"ב תבואה יהי' השאלה בדין קבוע ונמצא, והחקירה היא אם רוב פירות העיר מעושרין וא"צ לדון על חזקתן, אבל בני הבית שאין להם שייכות כלל עם שאר אנשי העיר לגבי דידם אין הספק בדין רוב, והספק אצלם הוא רק על תבואה זו אם היא מעושרת, ואין ספיקם שייך לשאר אנשי העיר, [איברא דיש מקום לחלק דכאן הוי רובא דליתא קמן ואינו דומה לספיקא דט' חנויות דשם א' מברר על השני דאם יש שם ה' חתיכות ב' נבילות וג' כשרות ודאי דל"ש לאוקמי אחזקה שא"ז דבודאי יש גם כשרות ואם לא זו היא הכשרה תהי' האחרת הכשרה.
וכדמות ראי' למש"כ דאם לא ראינו בחזקתה הקודמת אין דנין מדין חזקה הוא ד' התוס' והרשב"א ריש חולין דחזקה שלא נתבררה ולא נודעה שעה א' לא אזלינן בתרה, והיינו דכ"ז שאין לנו עת מיוחדה שידענו בכשרותה לא שייך להעמידה על חזקתה הראשונה, ואף דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, נראה דהיינו דוקא לחומרא דהך דאין ספק מוציא מידי ודאי לא הוי חזקה המבררת עפ"י דין בתורת ודאי, אלא דע"י דאין ספק מוציא מידי ודאי לא מהני ספק הרגיל להתיר אבל לא נשאר לנו ודאי על המעשה, ותמוהים לי מאד דברי הרשב"א בחולין דף י"א לענין הגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה וכתב לדמות זה להא דמשארסתני נאנסתי דאמרי' דיש לה חזקה, וזה תימה דהתם ודאי איכא חזקה מעליתא, דמה דכ' הרמב"ן דל"מ חזקה בטוען אלמנה נשאתיך הוא משום דעכ"פ יש נשואות וכמש"כ אבל לענין אונסין ודאי יש לה חזקת הגוף, וכן מה שהביא ממומין בכתובות דף ע"ה קשה דהא ע"כ מיירי ממומין שאין לנו ספק שנולדו עמה וא"כ יש לנו חזקה מבוררה וצ"ע.
ובמה שכתבתי יש ליישב מה דקשה בהא דאמרי' בב"מ דף כ"ד ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי והתירוהו לו משום מציאה כרשב"א משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג וכו' אמר רבא רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל, והנה בפשיטות יש להתעורר דכיון דהתירוהו לו משום מציאה משום דרוב עכו"ם א"כ שוב אין לנו ראי' משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג דכיון דרוב נכרים ונכרים לא ישליכו נבלות ובטל הראי' מדהושלך בשוק ש"מ נבלה הוא, ונראה דיש לעיין אם יש רוב בהמות כשרות וכנגד זה יש רוב אחר אם יש להתיר, ולכאורה פשוט דאין להתיר ואשכחן כה"ג ביבמות דף ל"ז דרוב נשים לט' ילדן וכנגד זה יש רוב נשים עוברן נכר לשליש ימי', וא"כ כיון דאמרי' דנפילה לא שכיחי א"כ יש רוב אחר כנגד רוב בהמות כשרות וא"כ עלינו לומר דבאמת נשלך ע"י ישראל, אלא דז"א דאם רוב כשרות כנגד רוב דלא מצוי דנפילה א"כ ישאר רוב עכו"ם.
ויש לעיין דאמאי לא נימא כאן סמוך מיעוטא לחזקה דלענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כתב הרשב"א במשמרת הבית דלהכי ל"א סמוך משום דיש רוב שהם מסלקין החזקה, אבל הכא רוב עכו"ם אינם שהם מסלקין החזקה דלא בשביל שהם עכו"ם הם מסלקין החזקה דבאמת יש להבהמה חזקת איסור ואמרינן דרוב שוחטין שפיר ויש לנו רוב כנגד שאינם נאבדים ויש ראי' שנתנבלה וע"ז אנו אומרים דאם היתה מעכו"ם ע"כ היתה אבדה, אבל אין רוב העכו"ם מסלקין החזקה יותר ממיעוט ישראל, דהא אין אנו אומרים דעפ"י רובן של העכו"ם צריכה להיות אבודה ואה"נ דאותם שהעכו"ם שוחטים מכיון שאינם חוששים לנבלות אינם משליכים לכן עפ"י רוב לא ימצאו אבודות, וא"כ הדר אפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה.
והנה אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ברובא דאיתא קמן ראיתי שנסתפק בזה הרמב"ן ביבמות דף קי"ט שהקשה אמאי לא נימא גבי שרצים וצפרדעים סמוך מיעוטא לחזקה ותי' משום דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך אי נמי כיון דודאי נגעו לא אמרינן סמוך שאין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה חזקתה, הרי שהרמב"ן מסופק בדבר והנה לכאורה כיון שכתב הרמב"ן דהיכי דאתרע חזקה לא אמרינן סמוך א"כ גם הכא איתרע חזקה וזהו באמת תי' הפנ"י במה דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך משום דהורעה החזקה שהרי נשחטה לפניך, ולפי"ז גם כאן לא שייך לומר סמוך, אכן נראה דכונת הרמב"ן במה שכתב כאן שהרי הורעה היינו כמש"כ הרשב"א בטעמא דלא אמרינן סמוך גבי רוב מצוין משום דהרוב מתעסקין לבטל החזקה, וכן מצאתי שכתב הרשב"א במשמרת הבית, וא"כ נוכל לומר דאף דבנידון דידן איתרע חזקת הבהמה שהרי נשחטה לפניך, אבל כבר כתבתי דהכא אין רוב מתעסקין לבטל החזקה, שהרי אין אנו מכריעין ע"י רוב עכו"ם שודאי נשחטה דאדרבא אנו אומרים דאם רוב עכו"ם ששוחטין בהמות הם אינם משליכים לאשפה א"כ כיון שמצד זה אנו אומרים שהושלכה ע"כ דלא נשחטה ע"י עכו"ם, ולא שייך לומר זה אלא היכי דבסברא הרוב מבטל להחזקה, אבל הכא הרוב אינו מבטל החזקה יותר מהמיעוט רק דהריעותא שהיא מושלכת בשוק זה מטיל עלינו ספק שהיא נבלה, וממילא שהיא של ישראל וכן למש"כ הרא"ש בבכורות דף כ' ע"ב ובחולין דמה דלא מצרפינן מיעוט לחזקה ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, משום דהוי מיעוט שאינו מצוי א"כ תיקשי הכא ברוב טבחי ישראל דשפיר נצרף מיעוט טבחי נכרים לחזקה, ולפמש"כ בדברי הרמב"ן לגבי נשואות דלא מוקמינן לה אחזקה משום דכיון דיש נשואות לפנינו הוי איקבעו החתיכות לפנינו והספק אם נפרש מההיתר או מהאיסור, דל"ש לאוקמי אחזקתן, א"כ כאן כיון דרוב טבחי ישראל הרי רוב השחוטות הם שחוטות בהכשר ובכה"ג לא מוקמינן אחזקתן.
והנה הפנ"י נקיט בטעמא דהרמב"ן משום דכל פנוי' עומדת להנשא, ואין להקשות לסברת הפנ"י א"כ בטלת חזקת פנוי', אכן באמת לק"מ דאיברא דאם נעשה לנו ספק אם נתקדשה או לא דנעמידנה בחזקתה הראשונה, אבל אם לא נדע כלל אם נתקדשה כדין וכגון פנוי' שהלכה למה"י ויהי' לנו נ"מ אם נתקדשה או לא בזה לא נעמידנה בחזקתה כיון שאין לנו כלל ידיעה מזה, ולכאורה תלוי זה כבר בדין חזקה העשוי' להשתנות.
עוד אפשר הי' לומר דחזקת הגוף אינו שייך הכא כיון שעכשיו היא ממ"נ נשואה אין כאן חזקת הגוף דל"ש אלא היכי שאנו דנין ע"ז עכשיו, וכגון גבי נגע דהשאלה אם נשתנה מכמו שהי' ואמרינן אוקמה אחזקתה שלא נשתנה מכמו שהי' בשעה ראשונה, וכיון דמוחזקת בנגע אמרי' דלא חסרה, אלא דאינו מכוון בד' הרמב"ן שם.

ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה.
יש לה להשביעו שבועת התורה, לכאורה תמוה למה לא כתב ונשבע הבעל, ונראה דכיון דאינו אלא מתקנת הגאונים לגבות ממטלטלי לכן כ"ז שאינה תובעת זכות מטלטלין ליכא תקנה והוי שעבוד קרקעות.
כתב המ"מ ומ"מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ"ש ובמקומות ההם אינו נאמן לטעון פרעתי בעיקר הכתובה אלא א"כ הביא ראי' וכמו שנתבאר, וכיון שכן היאך נקרא זה מודה במקצת וכבר נתבאר פ"ד מהל' טוען שאין מודה במקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו.
והנה בארתי בזה בפ"ד מהל' טוען ותורף הדברים עפ"מ שכ' הלח"מ בדעת הרמב"ם דבכדי לאפטורי משבועה תרווייהו בעינן שיהי' א"י לכפור ושיהיו כל קרקעותיו משעבדים, וצריך להבין למה לנו לב' הדברים, דממ"נ כיון דשעבוד נכסים הוי הילך א"כ מה איכפת לן אם יכול לכפור, דהיינו אם הי' שטר מקויים והודה בו, ובשאין לו בנ"ח ניחא דצריך שיהי' א"י לכפור בו שיוכל לגבות ממשעבדי, אבל באית לי' בנ"ח א"כ גם יכול לכפור עכ"פ הודה בשע"ק דהוי הילך והרמב"ן בב"מ דף ע"ב כתב דמנכסים שאחר הודאה גובה גם ממשעבדי א"כ הוי הודאה בהילך, (מלבד מה דשע"ק היא כקרקע דזה אינו סובר הרמב"ם כמו שבארנו שם), ולכן נראה דבאמת שעבוד נכסים לבד לא הוי הילך כיון דצריך גוביינא, ובפרט לשי' הרמב"ם בפ"ג מטוען דפקדון לא נקרא הילך כ"ז שהפקדון ברשות הנפקד וא"כ כ"ש שעבוד, אלא דהעיקר תלוי מהי התביעה דהיכי דתבעו חמישים שבשטר וחמישים בלא שטר לא אמרינן דיש בתביעתו על החמישים שבשטר טענה שיתברר חיובו בב"ד, דהשטר חיובו מבורר, וכל הטענה היא לענין גבי', ולכן בשטר שכל נכסיו משועבדים לו, הוי כתובעו שלא בפניו שמברר חיובו בב"ד וטוען הגבו לי חובי מנכסי פלוני, וכיון דלא צריכינן לדידי' לא דמי להודאה במקצת, אבל היכי דאין הנכסים משעבדים להמלוה א"כ תובע ממנו חיוב תשלומין ועל הב"ד לומר חייב אתה ליתן לו ובשביל זה לא הוי הילך, [וכדוגמת הסוגיא בכתובות פ' נערה שנתפתתה בקרבן שבועה אי קנס קתבע או בו"פ וה"ה לענין שבועה]. ומיושב לפ"ז מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם באומר אלמנה נשאתיך אמאי נשבע שבועה"ת והא הוי הילך, ולהנ"ל ניחא דכיון דע"כ בליכא כתובה איירי, ולכן אף דהוי מעשה ב"ד מ"מ הא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, וצריך בירור עפ"י עדים שהיא אשתו, וא"כ הוי טענה עם הבע"ד ושפיר חשיב הודאה, ואף דגט יוצא מתחת ידה ומוכח שהוא בעלה, אכן הרמב"ם לטעמי' דארוסה אין לה כתובה, ואיברא דבשו"ע אה"ע סי' קכ"ו מבואר דלכתחלה יכתבו בגט ארוסה אנת ארוסתי, אכן הוא מדברי רבינו ירוחם וברמב"ם לא נזכר זה, ובנוסח הגט שלו כתוב סתמא אנתתי ומשמע בפשיטות דבכל גיטין איירי, ואף רבינו ירוחם לא הצריך כן אלא לכתחלה, וא"כ ע"י הגט לא תוכל לגבות וצריך דוקא עדי נשואין, וכיון דצריך עדים כבר הי' תביעה והודאה מבע"ד.

וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו.
במקום שאין כותבין, כתב המ"מ כונת רבינו שבמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בראי' כפי מה שנתבאר, ובודאי אף במקום שכותבין אם נאבדה הכתובה והבעל מודה שלא פרעה ושנשאה אלמנה והיא טוענת שנשאה בתולה יש דין ביניהם כמו שכתבתי למעלה עכ"ד, נ. ב. ואין זה במשמעות דברי הרמב"ם שכתב וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין, ונראה שמזה ראי' דהרמב"ם חולק על שי' התוס' בריש פ"ב דמיגו במקום מנהג לא אמרינן, ומיושב דברישא וגם בסיפא הי' נאמן, ויסבור דמיגו במקום רוב נמי נאמן ולא מהני קטן, ורק דקשה דמשבועה לא נפטר, ונראה עפ"מ שבארתי בפי"ג מהל' מלוה דהיכי דהמיגו מהני לממון לא אמרינן כללא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ולכן כאן כיון דביש עדים הי' מועיל המיגו לממון ולא הי' נשבע לכן לא מסתבר דבאין עדים ישבע ומ"מ יש להסתפק בזה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה