אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה י

הלכה א

כיצד כגון שקידשה על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה, שאומרין לו בכסות ושאר שהוא תנאי שבממון תנאך קיים אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייבה אותך בעונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך לפטור עצמך בתנאך וכן כל כיוצא בזה וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה הרי זו מקודשת ואין לו להתעמר בה שהרי התורה מנעה אותו מלהשתעבד בה אחר שנבעלה, ולא מפני תנאו יזכה בדבר שמנעה אותו תורה אלא תנאו בטל וכן כל כיוצא בזה.
אבל בעונה תנאך בטל וכו' והרי זו מקודשת, והנה בכתובות דף נ"ו ע"א הקשו התוס' בד"ה הרי זו מקודשת כיון דע"כ מיירי בדכפלי' לתנאי' דאמר לה אם אין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת דאל"כ תיפוק לי' משום דלא כפליה לתנאיה ולמ"ל משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והקשו דלפי"ז למה תהי' מקודשת דהרי התנה בפירוש דאם תהא עליו שאר כסות ועונה שלא תהא מקודשת.
והנראה בזה דבדין תנאי מצינו שני אופנים האופן הפשוט הוא שאם יתקיים התנאי יתקיים הקנין ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים הקנין וכמו במתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכה"ג, ועוד יש תנאי שהוא בגדר שיור שעושה הקנין באופן זה ואין כאן אפשרות שלא יתקיים הקנין וכמש"כ הריטב"א בקדושין דף כ"ג גבי נותן מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו, וז"ל הריטב"א שם, והנכון דהכא האי על מנת לא חשיב תנאה לכו"ע, ולא בעינן דקדוקי תנאים אפילו לר"מ שאין לשון תנאי והלכותיו אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה בין שיעשה הוא או לא יעשה או שיעשו אחרים או לא יעשו, אבל בדבר שאינו בלשון עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר ע"מ שאין לבעלך רשות בו אין תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל עכ"ל ע"ש שהאריך להוכיח כן, ולפי דבריו יש לומר דבע"מ שאין לך שאר כסות ועונה ג"כ אינו אלא לשון שיור דהא אינו ע"מ שלא תתבע ממני או שתמחלי אלא ע"מ שאין לך והיינו שיהיו קדושין כאלו שלא יהיו עלי חיוב של שאר כסות ועונה. ומיושב לפי"ז קו' התוס' דלדברי הריטב"א לא צריך כאן כפילות התנאי וגם לא שייך כאן כפילות התנאי כיון דאין כאן שני אופנים, אלא על אופן זה קדשה ואף דכל הראשונים וגם הריטב"א בכללם שו"ט בקושיא זו של התוס' ותירצו ע"פ דרך התוס' אבל נראה דהוא פשוט דלדברי הריטב"א בקדושין, גם בזה לא צריך ולא שייך כפילות התנאי.
והנה בפי"ג מהלכות מכירה הלכה ג' כתב הרמב"ם האומר לחברו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה, והקשה הלח"מ דכאן פסק כרב ובפ"ט מה' שמיטה פסק דע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו ובפ"ק דמכות מדמי להו בגמ' אהדדי, וכתב הלח"מ דאין לחלק דבאונאה שייך מי קא ידע דקא מחיל כדאמר בגמ' בהזהב לחלק בין הא דאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים דהא גם בשביעית שייך מי ידע דקא מחיל דשמא יפרע לו קודם כמבואר בתוס' בפ"ק דמכות, וכתב ע"ז אלא שאפשר לחלק בדוחק בין אונאה לשביעית דהכא לא ידע אם נתאנה ולא ידע דמחיל, אבל בשביעית כבר נודע דהשביעית משמטת, אבל לא ידע אם יפרע לו קודם ודוחק הוא זה וצ"ע עכ"ל, והנה מה שכתב הלח"מ דגם בשביעית שייך מי ידע דקא מחיל כמבואר בתוס' לא כתבו זה התוס' אלא אליבא דשמואל דסבר דע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ואמר בב"מ אפי' לר"מ דסבר תנאו בטל הוא התם דודאי קא עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, וע"ז הקשו התוס' דמאי פריך בגמ' מאונאה אשביעית דאמר ע"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו דהא בשביעית ודאי קא עקר ותירצו ע"ז בתוס' דגבי שביעית נמי אינו ודאי דשמא יפרע לו קודם, ודימה הלח"מ ענין מי יימר דקא עקר לענין מי ידע דמחיל.
אבל באמת לא דמי דלענין קא עקר דצריך להיות עקירה ודאית על מה שכתוב בתורה, ומה שמתנה על מנת שלא תשמיטני שביעית כ"ז שלא יצא לפועל ולא יפרע לו אחר שביעית אין זו עקירה עכשיו אפי' מתחייב עכשיו לפרוע אחר שביעית דאין איסור בתורה שלא להתחייב אלא דאסור לתבוע אחר שביעית ולכן כיון דאפשר שיפרע לו קודם לא הוי ודאי קא עקר, אבל לענין מחילה אנו רואין בעיקר בשעת התנאי אם ידע דמחיל או לא ידע דמחיל, ולכן באונאה לא ידע דמחיל כיון דאם אין אונאה במקח ליכא כאן מחילה כלל, אבל בשביעית שפיר ידע דמחיל דבשעת ההלואה דמתנה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוא מוחל בודאי זה הזכות שיוכל לתבוע אותו גם אחר שביעית.
אמנם לפי מש"כ בשי' הריטב"א נוכל לחלק הא דע"מ שאין לך עלי אונאה להא דע"מ שלא תשמיטני בשביעית, דהא דע"מ שאין לך עלי אונאה אין הכונה בתורת תנאי ע"מ שלא יתבע ממנו אונאה דהא בזה לא ירויח אלא שלא יוכל לתבוע ממנו חזרת האונאה באופן שיתקיים המקח, אבל עכ"פ הלוקח יוכל לבטל המקח דיתבע האונאה וממילא יתבטל המקח ויצטרך עי"כ להחזיר לו מעותיו וע"כ דאין כונת המוכר כן אלא ע"מ שלא יהי' להלוקח זכות תביעת אונאה וזהו באופן דמוחל מעכשיו בשעת מכירה זכות התביעה, וכן מוכח מהא דאמר בגמ' מי ידע דמחיל דאלמא דבתורת מחילה אתאן עלה ולכן אמרינן בזה דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל, דאינו יכול למכור באופן שלא יהיה להלוקח זכות תביעת אונאה ולא דמי להא דאמר ר' יהודא בדבר שבממון תנאו קיים משום דמי ידע דמחיל כדאמר בב"מ בפ' הזהב, אבל בע"מ שלא תשמיטני בשביעית דתנאו כשאר תנאי דעלמא דהוא ע"מ שלא ישמיט הלוה אותו, וכמו שכתב רש"י במכות שם דהכונה ע"מ שלא תשמיטני אתה בשביעית (ועיין מש"כ הרמב"ן בחדושיו בב"מ) והיינו דאם ישמיטנו תתבטל ההלואה למפרע ואז ליכא דין שמיטה דלא נאמרה אלא בהלואה דהא הקפת חנות אינה משמטת, וכתב הרמב"ם בפהמ"ש דהוא משום שלא הקיף לו מתחילה על זמן אלא שיוכל לתובעו בכל שעה ומכ"ש כאן שאם נתבטלה ההלואה והוי כנשתמש הלוה במעות שלא בזכות הלואה דליכא דין שמיטה, ולכן אין כאן עקירת דין התורה ותנאו קיים ומה דמדמה הגמ' במכות דין אונאה לשביעית זהו אליבא דשמואל דאמר ע"מ שלא תשמיטני שביעית והיינו שלא יהי' דין השמיטה דאמר שמואל דשביעית משמטתו, ופריך מהא דסבר שמואל דע"מ שלא יהי' לך עלי אונאה דאין לו עליו אונאה דסבר דתנאו קיים, ובזה מתרץ דע"מ שלא תשמיטני שביעית דמי לע"מ שאין בו אונאה דאפי' שמואל מודה דתנאו בטל, וע"מ שלא תשמיטני בשביעית תנאו קיים, וזהו לשמואל דסבר נמי בע"מ שאין לך עלי אונאה נמי תנאו קיים, אבל לרב ולהלכה שפיר דע"מ שלא תשמיטנו בשביעית גם רב מודה דתנאו קיים דלא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דלא עקר דין התורה כלל, ואף דעכ"פ כשלא ישמיטנו וישלם לו תתקיים ההלואה ויהיה חייב להשמיט ויהיה דומה למחזיר חוב בשביעית שצריך המלוה לומר משמט אני והלוה צריך לומר אעפ"כ, וכאן לא מצינו דהמלוה יהיה צריך לומר משמט אני יש לומר דבסתם הלואה כשרוצה הלוה להחזיר צריך המלוה לקיים דין שמיטה ולומר משמט אני, אבל כאן כיון דאם לא יחפוץ להחזיר תתבטל ההלואה ויהיה מוכרח להחזיר, ע"כ בפועל ליכא חיוב השמיטה דעל כרחו מוכרח לשלם ולכן אינו צריך לומר משמט אני.
ובמש"כ בדברי הריטב"א דע"מ שאין לרבו רשות בו אינו תנאי של לאו והן אלא בגדר שיור יתבארו דברי המרדכי פ"ק דב"מ שכתב בשם מהר"ם ב"ר ברוך וז"ל ומטעם זה דפרישית דבמעשר ליכא דעת אחרת מקנה אפילו אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שולחנו של שמעון במתנה ע"מ שאין לאביהם רשות בהן אלא לצורך עצמן מה שהם נושאים ונותנים לפיהם לא מהני תנאה מידי כיון דטובת הנאה אינו ממון לא מצי מתני ובטל תנאו כיון דידם כיד אביהם דמי וכל זמן שסמוכים על שולחן אביהם הוי כאילו אביהם זוכה מיד במעשר עני ואביהם עשיר הוא עכ"ל והקשו בזה דהא היא גמ' מפורשת בקדושין דף ו' דבתרומה במתנה ע"מ להחזיר יצא ידי נתינה ומוכח דאפשר להתנות תנאי בנתינת תרומה אכן לפי המבואר מדברי הריטב"א דברי המרדכי נכונים דלהתנות בתנאי הפשוט שיש בו הן ולאו שאם יקיים התנאי יתקיים הקנין, ואם לא יקיים לא יתקיים הקנין זה ודאי אפשר גם בדבר שאין להנותן אלא טובת הנאה כיון שהתנה שאם לא יקיים התנאי בטלה הנתינה והוי כאילו לא נתן לו, וזכות טובת הנאה, הא של הנותן היא, אבל בתנאי דע"מ שאין לאביו רשות בהן שאינו תנאי של הן ולאו, אלא בגדר שיור, בזה אין זכות להנותן אלא להבעלים אבל במה שאין לו אלא טובת הנאה אין לו זכות לשייר וכיון שנתן המעשר להבן ע"כ יזכה האב, וכיון דהאב עשיר אינו יכול ליתן להבן והדברים מבוררים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה