אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה כד

הלכה כא

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום.
ע"מ שתחזירהו לי, הב"ח כתב דדוקא בדכפלי' לתנאי' דאל"כ תנאי בטל ומעשה קיים, והשיג הב"ש בסי' כ"ט מדברי התוס' שם בסוגיא דאמה דאמר בגמ' הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא, והק' התוס' דהא לא הוי תנאי כפול ואפי' לא החזירו אמאי לא יצא י"ח, ותי' דכיון דאיכא אומדנא דמוכח שנותן לו כדי שיברך חברו על האתרוג שלו לא בעי' תנאי כפול, וא"כ ה"ה בקדושין כיון דאין כוונתו רק כדי שתתקדש לו הוי אומדנא דמוכח דע"מ שתחזיר נתן לה, וכתב האבני מלואים ליישב דברי הב"ח דכונת התוס' דבאתרוג כיון דיוצא ידי חובתו במתנה ע"מ להחזיר לכן אמדינן דעתו בודאי שנתן לו על תנאי זה, אבל בקדושין למאי דמסיק דבאשה לא קנה א"כ כ"ז דלא כפלי' לתנאו אין לנו אומדנא דמוכח שע"מ להחזיר נתן לה, כיון דרוצה לקדשה ול"מ במתנה עמ"ל, אלא שהקשה לפי"ז דלס"ד דהש"ס דבכולהו לא קנה, א"כ תחזור קו' התוס' דאמאי לא קנה כיון דלא כפל לתנאו, ותו אין לנו אומדנא דמוכח שעל מנת להחזיר נתן לו, כיון דלס"ד במכר לא קנה ומוכח דאינו תלוי בזה.
ונראה בבאור דברי התוס' דלא דמי תנאי דע"מ להחזיר לשאר תנאים, דכל התנאים אינם בגוף מעשה הקנין אלא בדבר אחר דתנאי מילתא אחריתא היא, אבל כשנותן ע"מ להחזיר א"כ בעיקר הדבר הו"ל מתנה לזמן, אלא דמכיון שרצונו שלזמן זה תהי' מתנה גמורה שיקנה המקבל קה"ג לכן נותן בדרך תנאי, אבל בעיקר כונת ההקנאה פשוט לן דכונתו להקנות לו לזמן, ולכן כמו דבנותן לחברו חצי חפץ לא נסתפק שמא אינו מקפיד ומרוצה ליתנו כולו כן לא נסתפק בנותן מתנה לזמן שמא אינו מקפיד ומרוצה ליתן לעולם, וזהו מש"כ התוס' שהי' דעתו שיברך על אתרוג שלו, כיון דבעיקר מילתא לא נתן לו אלא לזמן רק שנתנו בדרך תנאי ולכן לא בעינן תנאי כפול, ולכן נראה דהתוס' לא כתבו זה אלא על דברי הגמ' דאמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו, דהתנאי הוא בעיקר הנתינה ובזה לא בעי תנאי כפול, אבל בטור ושו"ע איתא האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזירהו, א"כ מנלן דהתנאי הוא בנתינת הכסף ואפשר דהתנאי הוא על הקדושין ובזה הוי כשאר תנאים דהוא מילתא אחריתא דהחזרה לא שייך להקדושין ואינו מוכח בלא כפלי' ונתיישבו דברי הב"ח.
ב) והנה הקצוה"ח סי' רמ"א כתב דגם בלא כפלי' לתנאו מ"מ מחוייב הוא לקיים תנאו מדין פסיקא שפסק בשעת קבלה, כדמצינו בחליצה ביבמות דף ק"ט דאמר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, שרצה אביי לחייבה לתת, והק' הרשב"א דגבי תנאי הא לא מחייבינן לה לקיים תנאו אלא אם רוצה לא תקיים ותתבטל החליצה והרי החליצה ממילא קיימת, ותי' הרשב"א דכיון דהחליצה ע"כ תתקיים מחוייבת מדין שכירות, והוכיח מזה הקצוה"ח דבכל תנאי שלא כפל חייב לקיים מגדר התחייבות.
ונראה דלא דמי לחליצה דהתם המעשה ע"כ יתקיים, אבל הכא המעשה מצד עצמה אינו דין שמוכרח להתקיים דבעיקר הדין הא מהני בי' תנאי ורק דהחסרון משום שלא התנה ת"כ, וטעמא דבעי תנאי כפול הוא משום דלא אמרינן בתנאי מכלל לאו אתה שומע הן ואמרי' דשמא אינו מקפיד על עיקר התנאי ואם היה מקפיד הי' כופל תנאו, [כדמוכח מדעת הראשונים דלא בעי ת"כ אלא בגו"ק אבל בממון ודאי מקפיד גם בלא כפל וכמש"כ הראב"ד בהשגה בפ"ג מזכי' הל' ז'] וא"כ מהכ"ת נימא שהתחייב המקבל דלמא לא הקפיד הנותן וגם המקבל לא התחייב.
וביותר נראה דלאו דוקא תנאי כפול, אלא אפי' שאר תנאים כמו הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה דיש סברא לומר דהחסרון הוא בעשיית התנאי ולא בקפידא שלו, והי' אפשר לפ"ז דמחוייב עכ"פ מגדרי התחייבות, מ"מ מוכח מדברי הרמב"ם שגם בזה כיון דלא התנה בדיני תנאי אין כאן חיוב מדיני שכירות, דכתב בפ"ו הל' ב' ואלו הן הד' דברים של כל תנאי וכו' ואם חסר התנאי אחד מהן הרי התנאי בטל וכאלו אין שם תנאי כלל וכו' ויתקיים המקח או המתנה מיד וכאלו לא התנה כלל, ואף שבודאי כונת הרמב"ם לענין קיום המקח, מ"מ לא הי' לו להרמב"ם לתפוס ל' זה ומוכח דאינו מחוייב ליתן מדיני שכירות וכן מפורש בדבריו בהל' ד' ה' ו' שאם חסר גדרי תנאי הר"ז מקודשת וא"צ ליתן לו כלום.
והנה הרמב"ם לא הביא כלל בפ"ו הא דאפשר לקיים ע"י שליח, וכתב המ"מ שלא כתב הרמב"ם אלא בדברים דשייך בהן תנאי מה הן הדברים שצריך שיהי' בתנאי כדי שיועיל עכ"ל, והיינו דבחליצה דהוא מעשה דגופו ולא הוי קנין אף דצריך שיכוונו שניהם לעשות חליצה הפוטרת, אבל אין צריך שיכוון שיפטור אותה בחליצה זו, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מיבום וחליצה הל' כ"ד שהרי נתכוון לחלוץ לה, והיינו דאין צריך אלא כונת חליצה, ואי אפשר שיכוון בזה תנאי ולא שייך בחליצה כלל גדר תנאי, ואף שלכאורה נראה שיכול לכוון שאם תתן לו מאתים זוז תהי' החליצה של יבם ויבמה ואם לאו תהי' חליצה בעלמא, וכדמצינו כה"ג בפ' כל הזבחים דף ע"ו ע"ב דאמר שם בספק מצורע טמא דמסיק להו לשם עצים וחזינן דמהני תנאי כזה דאם לאו מצורע הוא מעלהו לשם עצים, ואיברא דלא דמי דגבי חליצה דהתנאי הוא על להבא שאם לא תתן מאתים זוז לא תהי' חליצה, אפשר דלא שייך גבי' תנאי, דדוקא אלעבר שייך תנאי ולכן מהני גבי לשם עצים, אבל כשהתנה אלהבא ואומר דהחליצה למפרע לא תהי' חליצה של יבמין זה אי אפשר.
ובאמת נראה דא"צ כלל כונה אפי' לשם חליצה הפוטרת, ולא צריך אלא כונה לחליצה שידע שהוא חולץ, ונ"מ שלא יהי' מתעסק דגם בה שייך מתעסק שתחזיק המנעל שלו ובעת מעשה תחפוץ להחזיק דבר אחר וחשבה לאחוז בדבר זה, ותסיר ידה ביחד עם המנעל, ועוד יותר נראה דגם אם כונתה ליקח המנעל ולא בשביל לחלוץ ג"כ לא הוי כונה לחליצה דאף דממילא היא חולצת אותו אבל כאן צריך שהחליצה תהי' ממנו, שתחלוץ מעל רגלו, ול"מ אם תקח את הנעל ולא תכוון לחלוץ, עכ"פ לא מהני התנאת תנאי שיתנה שאם לא תתן לו המאתים זוז לא תהי' זו חליצת יבמין רק חליצה בעלמא כיון דאינו צריך כונה כלל שחולץ חליצה הפוטרת, והנה מד' הרמב"ם שכתב בהל' כ"ד גבי חליצה מוטעת, חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה ואם תרצה אח"כ לייבם תייבם הר"ז חליצה פסולה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה, ומוכח קצת דצריך עכ"פ שיתכוון לשם חליצה הפוטרת, אם לא דנימא דטעות גרע מתנאי, דאפי' בדבר דלא שייך תנאי שייך טעות, וכן משמע הל' קצת, ועדיין צ"ע.
ובזה נראה מה דמפורש בשו"ע שנהגו שתזרוק המנעל על הקרקע והוא מהרמב"ם בפ"ד מהל' יבום וחליצה הל' ו' וכן כתב הטור, ובפי' סדר חליצה על השו"ע אות ע"ד הביא בשם מהר"י ברונא דהוא כדי לפרסם שהוא חליצה לשם מצוה ושלא יחשבו שהוא שלה ולכן לקחה המנעל, והגר"א ז"ל כנראה לא נראה לו זה הטעם והביא מקור מדברי הזוהר אבל א"א שהרמב"ם יכוון לזה, ומצאתי מקורו מדברי רה"ג בס' השטרות (שי"ל בירושלים) שמפורש כן, ובטעמא נראה לפמש"כ דעיקר הכונה בחליצה הוא מעשה החליצה, ואף שחולצת בפועל צריך שתכוון מעשה חליצה ולאפוקי אם תחלוץ כמתעסקת דלא מהני, ומיושב שפיר עפ"מ דיש נ"מ בדיני איסורי שבת היכא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, אלא דשם אינו פטור מטעם אינו מתכוון אלא משום מקלקל, משום דלענין אינו מתכוון הוי פס"ר ודוקא לענין איסורים שייך פס"ר, אבל בקיום לא מהני פס"ר דצריך כונה למעשה והפס"ר לא משוי לי' כונה, והנה בחליצה אם תחלוץ המנעל בשביל שצריכה להמנעל א"כ אין זה כונת חליצה אלא שצריכה להמנעל ולכן צריכה לזרוק לארץ להראות שאינה צריכה להמנעל ודעתה ורצונה רק על עצם החליצה.
[ובהאי ענינא תמוהים לי דברי התוס' בכתובות דף ה' ע"ב בד"ה לדם הוא צריך, דפיר"ת שצריך להוציא את הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול, ואע"ג דהוי מלאכה שאצל"ג ושריא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור, ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה ולכן לא הוי מלאכה שאצל"ג, ופשוט להם להתוס' דלר"ת דצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת הוי משאל"ג ולר"י דצריך לדם לראות שהיא בתולה הוי מלאכה הצריכה לגופה, ובאמת הוא להיפך מצד הסברא, דלר"ת דצריך להוציא את הדם בשביל שלא יתלכלך הוי שפיר מלאכה הצריכה לגופה, דבמה שמוציא את הדם בשביל שצריך לו אין זה עיקר המלאכה אלא דעיקר המלאכה מה שצריך להוציא משם, ואפי' לפמש"כ התוס' שם בד"ה דם מיפקד פקיד שכתבו דנטילת נשמה אין לפרש הטעם משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו, מדאמרי' בשבת פרק ר"א האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי', פשיטא מדקא מחללין שבת עלי', מהו דתימא דם מפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר, ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהוי משאצל"ג, דאין צריך לחלישות התינוק, ולכן מפרשים התוס' דהוצאת דם הוי נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש, מ"מ אינו דומה להא דפר"י דצריך לדם לראות אם היא בתולה, דגבי חבורה כונתו על כל פנים להוציא את הדם וזהו עיקר הצורך שלו ולכן הוי מלאכה הצריכה לגופה, אבל בהא דר"י שצריך לדם זה לא הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון דאין המלאכה הוצאת הדם, רק שצריך לראות שיש דם בתולין, ואין להקשות מחובל וצריך לכלבו, דהוי מלאכה הצל"ג דהתם צריך עכ"פ להדם בשביל כלבו, והכא הא אין צריך להדם, רק לראות אם יש דם, ומצאנו עוד משל כזה בגוזז צפרניו שכתבו התוס' בשבת דף צ"ד ע"ב דחייב רק לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה, והריב"ש בסי' שצ"ד כתב דחייב אפי' לר"ש, ובטעמא כתב דגזיזה הי' במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון עורות תחשים, והיינו דסברת הריב"ש דבכל גוזז יש שני חלקי מלאכה, הגזיזה לצורך הצמר והחלק השני של מלאכת גוזז הוא מה שצריך לצורך העור שמתקן ומחליק העור, והחלקת העור אחר הגזיזה הוי ג"כ ממלאכת גוזז והתוס' סברי דכל מלאכת האיסור של גוזז הוא רק מה שצריך להצמר אבל מה שצריך לתקון העור הוי מלאשצל"ג, עכ"פ מה שצריך להדם לא הוי מלאכה הצריכה לגופה בחבורה דעיקר מלאכתה בכך שמוציא דם, רק אם הכונה היא הוצאת הדם].
ג) והנה הקצוה"ח הביא דברי ההגה"מ בפ"ח מלולב הל' י' שהביא ד' הסמ"ג, דנותן אתרוג לחברו צריך ליזהר בד' דברים שהתנאי מתקיים בהן כמבואר בהלכות אישות, וצריך שיאמר ע"מ שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא שלך, ע"כ. ולא הבינותי דאדרבה אם לא יקיים תנאו בכל אלה כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל ואפי' אם לא יחזיר לו יצא כדמשמע בגיטין פ' המגרש ובב"מ פרק הפועלים אבל אם יתנה התנאי בכל משפטיו צריך ליזהר שיקיים התנאי ויחזיר ואם לא יחזיר לא יצא אחרי שכמשפטו נעשית תנאי גמור, עכ"ל. והקצוה"ח יישב זה לפי שיטתו דבלא התנה כדיני תנאי מחוייב עכ"פ לקיים תנאו מדין שכירות וא"כ כיון דלא יוכל לסלקו בזוזי כמש"כ הרא"ש שם א"כ כשגובה נימא למפרע הוא גובה וכמש"כ התוס' בגיטין דף מ' ולא הוי בשעת ברכה לכם, ולכן צריך דקדוקי תנאים שבזה לא שייך למפרע גובה ואם יקיים התנאי הרי הי' האתרוג שלו, והנה זה הי' אפשר ביישוב דברי הסמ"ג אם נסכים בעיקר היסוד שכ' הקצוה"ח דבכל תנאי אם לא התנה בגדרי תנאי מחוייב מדין פסיקא שפסק כן בעיקר המכירה והמתנה, וכבר כתבנו דאין שיטתו מחוורת דמחליצה אין ראי'. [ועוד העירוני בעיקר דבריו שכתב דבקדושין נתן לה ע"מ להחזיר א"צ לדיני תנאי וחייבת להחזיר מדין פסיקא שפסק כן בשעת קדושין, וזה תימה דהא לא שייך שיקבל אדם מתנה מחברו ויאמר שבשביל זה שקונה ממנו המתנה יתחייב לו בכך וכך, דלא שייך זה אלא בתנאי מקח או בתנאי שמתנה הנותן, אבל בקדושין מאי שייך שבשביל זה שקונה אותה לו, תתחייב לתת לו המנה, כיון דהתנאי בטל הואיל ואינו כדיני תנאי ורק משום שהתחייבה לתת לו המנה שפסק כן, וזה אי אפשר וכנ"ל].
והנה בבכורות דף נ"א ע"ב איתא דהיכי דהי' בדעתו שישיב לו הכהן ולא התנה ל"מ הפדיון, ובשו"ע סי' ש"ה סעיף ה' אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון רשאי, אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר וכו' וכ"ש שמזה הטעם לא יקבלם ע"מ להחזיר, ומ"מ אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, והגיה הרמ"א עמש"כ המחבר ואם עשה כן והחזיר אין בנו פדוי, ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה ע"מ להחזיר ע"כ, והוא עפ"ד התוס' בסוגיא שם דהקשו אמאי אין בנו פדוי דהא קיי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ותי' דרבי חנינא לא הי' רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות כן משום שחתם ברית הלוי, אכן הש"ך כתב פי' אחר דדוקא היכי שנתן לו ע"מ להחזיר בתנאי מפורש, דאז כיון דשעה אחת גמר בלבו שיהא לשם מתנה יצא ידי נתינה, אבל הכא מיירי שלא הי' בדעתו ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו עמ"ל, וכן מחלק המרדכי בפ"ק דקדושין בשם ראבי"ה, עי"ש, והיינו דגם אם הכהן קבלם על דעת כן לא מהני.
והנה הש"ך צירף כאן דברי הראבי"ה עם דברי הרשב"א בתשובה, ובאמת הם שני ענינים נפרדים, דבאמת דברי המרדכי צריכים ביאור וכפי מה שבארם הש"ך אין להם שום ביאור, דמה שייך שגמר בלבו שעה אחת שיהא לשם מתנה, דאם הי' שעה אחת מתנה איך יוכל לחזור בו, ועוד דהא אמר בפירוש ע"מ להחזיר ואיזה גמר יש בזה, וע"כ דסברת המרדכי הוא ע"פ שיטת הר"ר אביגדור כ"ץ בתשובת הרא"ש והובא בקצוה"ח דמתנה לזמן באתרוג שנותן לו שיהי' שעה אחת שלו, יוצא י"ח, ולכן בפה"ב נמי כה"ג בנו פדוי, אכן הרשב"א בתשובה קצ"ח כתב וז"ל, ודוקא בע"מ ומשום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו, אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי ושלא בע"מ אין בנו פדוי, ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו עכ"ל, ומבואר דסובר הרשב"א כהרא"ש דחולק על הר"ר אביגדור וסובר דמתנה לזמן לא מהני, והוא מפורש דלא כהראבי"ה ולכן כשאינו בגדר תנאי הוי מתנה לזמן, איברא דלכאורה קשה לומר בד' המרדכי דקנין לזמן יהי' עדיף מתנאי, אם לא דנימא דלא סבר דע"מ כעכשיו וזה דוחק גדול דקיי"ל ע"מ כמעכשיו דמי, ולכן אפשר דהמרדכי לא בא לאפוקי אלא באופן דהוי אומדנא ונמצא דלא נתן לו כלל וסובר גם המרדכי כהרשב"א, אבל לא כדמשמע מד' הש"ך.
ולפי"ז מיושבים דברי הסמ"ג והוא דהסמ"ג חולק על התוס' דסוברים דמכח אומדנא גם בלא ת"כ הוי כדין תנאי דע"מ וכאומר מעכשיו, והסמ"ג סובר דדין תנאי דאמרי' דהמתנה היא מעכשיו מתנה גמורה בקנין הגוף זהו דוקא אם התנה בדיני תנאים, אבל היכי דלא כפל תנאי דע"פ דיני תנאים אין התנאי קיים, ורק בשביל דיש לנו אומדנא שבעיקר מילתא לא נתן אלא מתנה לזמן וכמש"כ לכן אפי' התנה בע"מ כיון דמצד דיני תנאים אין התנאי מתקיים, לא נשאר לנו אלא דעתו שאינו רוצה ליתנה נתינה עולמית, והוי רק מתנה לזמן ולא מהני באתרוג לכן כתב שצריך ליזהר בדיני תנאים ואף דלגבי פה"ב כתב הרמב"ם דדוקא אם החזירו אינו פדוי, צ"ל דאם לא כן הוי דברים שבלב ודווקא אם קבל הכהן על אופן חזרה, אפשר דגם כאן ודאי יחזיר, ועוד אפשר דכאן איכא אומדנא ול"מ בכל אופן.
והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' זכי' ומתנה הל' ט' הנותן מתנה ע"מ להחזיר הר"ז מתנה בין שהתנה להחזיר לזמן קצוב או כל ימי חייו של פלוני הרי זו מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל פירות כל זמן המתנה, ודברי הרמב"ם צ"ב דהנה בדין מתנה ע"מ להחזיר כתב הרא"ש בפ' לולב הגזול בדין אתרוג דהוא דוקא באופן שהמקבל יחזור ויתן האתרוג להנותן דאז אמרי' דמקודם הי' של המקבל לגמרי אבל אם אמר הנותן יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהי' שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול, ובקצוה"ח הנ"ל הביא ד' הר"א כ"ץ שחולק על הרא"ש וסובר דמתנה עמ"ל באתרוג דמהני הוא כשנותן לו קה"ג לזמן, וחולק עליו הרא"ש בתשובה וכתב כדבריו הנ"ל, והנה מדברי הרמב"ם בפ"ח מלולב הל' י' שכתב דמהני נתן ע"מ להחזירו בדיני אתרוג כתב אח"כ ואין נותנין אותו לקטן, ומוכח דל"מ אף אם יתן לזמן, ולשי' הר"א כ"ץ כתב הקצוה"ח דבנתן לקטן לזמן מהני והסוגיא איירי כשנתן בלא שום שיור, ונבאר זה עוד באות ה', א"כ מוכח מד' הרמב"ם דסובר כהרא"ש דמתנה עמ"ל אינו קנין לזמן ולכן ל"מ בקטן ולפי"ז קשה דברי הרמב"ם בהל' זכי' ומתנה שהבאנו שכתב בין שהתנה להחזיר לזמן קצוב או כל ימי חייו ותמוה דאם התנאי יהי' עד אחר חיי המקבל א"כ מתי יחזיר לו, ודוחק לומר דהכונה שהיורשים יחזירו לו שהי' להרמב"ם לפרש כן.
ונראה לומר בדעת הרמב"ם דגדר מתנה עמ"ל הוא גדר ממוצע לא כדעת הרא"ש ולא כדברי הר"א כ"ץ דגדר ע"מ להחזיר הוא רק תנאי שתוחזר לו המתנה ואין אנו צריכים הקנאה מהמקבל, ולכן גם אם נתנה לו כל ימי חייו אין אנו צריכים הקנאה מהיורשים, ומהני אפי' בלא דעתם, דכיון שאם לא יתקיים התנאי תתבטל המתנה לגמרי, וכבר כתבנו בפ"ד הל' י"א דקנין מכירה אינו דוקא בגדר הקנאה מצד המקנה, אלא דהיכי דיש רק הסכמה יכול הקונה לקנות גם בלא הקנאה מהמקנה, ולכן גם כאן כשתוחזר לו המתנה לזמן המוגבל שאם לא יקיים התנאי תתבטל המתנה לגמרי, א"כ הוי בגדר שאין בעה"ב מקפיד, ונמצא דאף דהמתנה היא גמורה לעולם, והנותן צריך לקנותה מחדש כשתוחזר לו אבל המקנה א"צ להקנותה, ומבוארים לפי"ז ד' הרמב"ם דמהני מתנה ע"מ להחזיר אפי' כל ימי חיי המקבל, ומיושב גם דברי הרמב"ם הא דל"מ בקטן שיתנו לו ע"מ להחזיר דבקטן לא שייך גם הסכמה, שנאמר שהגדול זוכה גם בלא הקנאת הקטן, ולבד כל זה הא כל מה שאנו אומרים דע"כ אינו מקפיד להחזיר הוא משום דאם לא יוחזר תתבטל המתנה, אבל בקטן כתבו הראשונים שם בסוגיא דמשו"ה אין המתנה מתבטלת בשביל שאינו מקיים התנאי, משום דהוי תנאי שא"א לקיימו ותנאי בטל ומעשה קיים, א"כ א"צ להחזיר ושפיר אמרינן דאקנויי לא מקני. ועיין עוד במש"כ להלן בזה.
ד) והנה כתב הקצוה"ח לפי שיטתו דמתנה על מנת להחזיר הוא קה"ג לזמן, ולכן אפי' אם מכרה או אכלה מהני כיון דעכשיו הוא קנין הגוף כמו באחריך, עיין בדבריו, ולדידי מספקא טובא בהא מילתא דהרמב"ם בפכ"ג ממכירה הל' ו' כתב ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותי' שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם, ומוכח דגם במוכר קרקע לזמן קצוב הוי קה"ג לזמן דכיון שיכול להרוס א"כ יכול לכלות ג"כ דמאי נפקא מינה, וע"ש במגיד משנה כתב דהרמב"ם מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג וא"כ גם במוכר בזמן שהיובל נוהג הדין כך, וע"כ דאינו ק"פ לחוד.
והנה המל"מ בפ' י"א משמיטה ויובל הקשה על זה שכתב המ"מ דמוכר בזמן שהיובל נוהג בונה והורס, ממה דאי' בירושלמי בגיטין ס"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע, מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו אלמא דלכו"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לשנות צורת הקרקע, והיא קושיא עצומה.
ונראה דמה דאמר בירושלמי קנה שדה ביובל הכונה בשנת היובל עצמה, וביאור מחלקותם הוא עפ"מ דפליגי רב ושמואל בערכין דף כ"ט דרב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, והנה הי' אפשר לומר דבזה גופא פליגי ר' אילא וראב"מ אבל אינו מדוייק לשון קנה קרקע או לא קנה קרקע דהול"ל קנה או לא קנה, ולכן נראה דתרווייהו אזלי אליבא דרב דאמר מכורה ויוצאה דפרש"י שם אליבא דרב דאם קצץ אילנות קץ, וא"כ כ"ש אם תלש פירות שהם שלו, ולכן פליגי תרווייהו אליבא דרב אם מביא בכורים דמ"ד קנה קרקע סובר דמביא, ומ"ד לא קנה קרקע סובר דגרע ממוכר קודם היובל דודאי מביא כדאמר אח"כ בירושלמי אלא דפליגי ר"י ור"ל אם קורא משום דהתם הוי עכ"פ מכירה לזמן והוי מכירה גם על עיקר הקרקע על זמן אבל הכא לא קנה קרקע כלל כיון דמחוייב תיכף להחזיר ולכן אף דאם תלש פירות קודם החזרה הוי שלו מ"מ אינו מביא בכורים, ומבואר מה דאח"כ אמר ר' יעקב בר אחא דהא כבר פליגי ר' יוחנן ור"ל אם מביא וקורא במוכר בזמן היובל וע"ז תירץ ר' לעזר דכו"ע מודו שהוא מביא ולא פליגי אלא בקרייה אבל הכא פליגי אם מביא דמ"ד לא קנה קרקע סבר דהוי כמו מוכר אילן א' דאינו מביא.
ובזה שפיר דמתיב ר' אילא דא"כ יחפור בה בורות שיחין ומערות, ומה דפשיטא לי' דאינו יכול לעשות כן זהו משום דמסתבר דצריך להחזירה שלמה וע"ז משיב לו ראב"מ דזה באמת אינו יכול משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינו, עכ"פ כ"ז הוא במוכר קודם היובל דקודם שבא יובל אכתי ליכא מצות חזרה ויוכל באמת לחפור בורות שיחין ומערות דכשבא יובל מחזיר מה שיש בעין ומה שדימה זה המל"מ למה דאמרי' בקדושין דאין עבד כהן נרצע משום דבעינן ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו י"ל דהתם שאני כיון דבשעת רציעה א"א שיתקיים בו האי קרא לכן אינו נרצע כלל, אבל הכא בשעת מכירה אפשר שיתקיים קרא דושב לאחוזתו, ועיקר החיוב דחזרה ודאי ליכא אלא כשיגיע יובל, אח"כ ראיתי בדברי הש"ק שם שהביא ד' הרשב"א בגיטין דף י"ז שמביא ד' הירוש' ומוכח מד' הרשב"א שמפרש הירושלמי לענין קנה שדה בזמן היובל, וכדברי המל"מ, שכתב וז"ל אבל יש קנין בא"י לחפור בורות שיחין ומערות כלומר שאינם כק"פ לבד שא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה אלא כקה"ג דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירוש' בפירקין קנה שדה ביובל וכו'.
ונראה דגם לפי דברי הרשב"א אפשר ליישב דברי הירוש' לדעת הרמב"ם דהנה במוכר שדה לפירות הא כתב הרמב"ם דא"י לשנות צורת הקרקע ודוקא במוכר לזמן יכול לשנות צורת הקרקע, ובגיטין דף מ"ז פליגי ר"י ור"ל במוכר שדהו לפירות אם מביא וקורא וקאמר ע"ז וצריכא דאי איתמר בההיא דכי קא נחית אדעתא דפירות קא נחית אבל בהך דאדעתא דגופי' קא נחית, והנה הרשב"א משמע דמפרש דר' אילא וראב"מ פליגי במוכר שדה בזמן היובל אם כקה"ג דמי או לאו כקה"ג דמי, וזהו שמביא מד' הירוש' דמוכח דאי לאו כקה"ג דמי ודאי א"י לחפור אלא משום דכתיב ושב לאחוזתו, [ומיושב מה שהקשה הש"ק] אבל לדעת הרמב"ם נפרש דר' אילא וראב"מ פליגי בזה אם מוכר שדהו בזמן היובל קנה קרקע והוי כמוכר לזמן קצוב או דאינו אלא כמוכר שדהו לפירות, וכדכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך, ומה דמייתי ר' יעקב ב"ר אחא ע"ז פלוגתא דר"י ור"ל נוכל ג"כ לפרש דכיון דהוי סבר דר"ל סבר דאינו מביא כלל ע"כ דסבר דל"ק קרקע, וע"ז מתרץ דבאמת מביא ומה דאינו קורא זה משום דכיון דעכ"פ הוי לזמן לא קרינן בי' אדמתך ונמצא דלד' הרמב"ם נוכל לפרש דברי הירוש' כפשוטם ולדברי המ"מ ע"כ נפרש כמש"כ מקודם.
ה) והנה במש"כ בקצוה"ח דהא דאמרו לא ליקני לולבא לינוקא ביומא קמא היינו במקנה סתם בלא שום שיור ותנאי אלא שסומך שיחזור המקבל ויתן לו, אבל במתנה עמ"ל הכונה שאח"כ כשיחזור יהי' ממילא שלו וא"צ הקנאה, וכמה גדול הדוחק בזה דהא אמר לא ליקני, ולא אמר דיש עצה להקנותו במתנה עמ"ל, כיון דבעצם הא מחוייב הקטן באתרוג דהגיע לחינוך, וביותר תימה דהא בד' הרמב"ם מפורש דל"מ לאקנויי לקטן גם במתנה עמ"ל דהרמב"ם איירי בהל' זו בדין מתנה עמ"ל ואחרי שכתב דמהני מתנה עמ"ל כתב ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר, ומוכח להדיא דבקטן לא מהני עמ"ל, ועיין מש"כ למעלה בשי' הרמב"ם, והא"מ בסי' כ"ח כתב ליישב לפמש"כ התורי"ד בס' המכריע לפי מה שסובר דקטן אין לו זכי' מה"ת אפי' בדעת אחרת מקנה, והק' דא"כ מאי קאמר אקנויי לא מקנה כיון דמדרבנן שפיר מקנה, דהפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין, ותי' דאיירי בכה"ג דר"ג שהיו הרבה בנ"א ונותנין זל"ז, ולכן אף דנתינת הקטן מהני מדרבנן לא יצא בו המקבל שהוא גדול וצריך זכי' מן התורה, ולכן לא יקנהו לקטן כיון שאחר לא יוכל לצאת בו.
והנה צריך לבאר דברי התורי"ד דאם הי' ממש כעובדא דר"ג שהי' זה בפני זה, א"כ צ"ע דכשהבעה"ב עומד ורואה שנותן הקטן להאחר וניחא לי' בזה, דהא אמר שבשביל זה לא יקנה לקטן, מפני שלא יוכל אחר לצאת בו, וא"כ שפיר זכה מה"ת, והיה אפ"ל דכיון דמדרבנן זכה הקטן א"כ יצא מרשותו של בעה"ב ואין בעה"ב יכול להקנות כלל שאינו ברשותו והקטן לא יוכל להקנות שאינו שלו, דלא קנה מה"ת, אך אם נימא דלגזלן עצמו יוכל הנגזל להקנות כיון דהוא ברשותו א"כ ה"נ יכול להקנות לאחר דכיון דהקטן נתן לו הוי ברשותו, וגם בל"ז הא מקנה לו בשעת מעשה כשקונה מהקטן, וצריך לומר דכיון דמדרבנן שייך לקטן ואין לבעה"ב בו כלום לכן לא מהני ניחותא דידי' דהוי דברים שבלב, וממילא אין כלל ראי' דניח"ל כיון דהוי דשב"ל, אכן מלבד הדוחק שיש באוקימתא זו הנה באמת לפי גי' דאיכא לפנינו דינוקא מקני קני אקנויי לא מקנה לא יתכן תי' התורי"ד לא על הראי' דקטן קונה בד"א מה"ת, וגם לא על הוכחת הרא"ש דמעמ"ל הוי מתנה לעולם, דלפ"מ שיישב הקצוה"ח א"כ למה צריך מקני קני דמאי נפקא לן בין אי קני אי לא קני עכ"פ הנוטלן ממנו לא יצא, וכפי הנראה הי' לו להתורי"ד גי' אחרת אבל לגי' שלנו א"א ליישב.
ו) עוד הביא הא"מ בסי' כ"ח סיוע לשי' מהא דאמרי' בסוכה מחלוקת בשתקף חבירו והוציאו מסוכתו אבל גזל עצים וסיכך ד"ה אין לו אלא דמי עצים, והיינו דמשום תקנת מריש שנותן דמים, והנה אמר בגמ' דה"מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעיני', א"כ אינו אלא קנין לזמן, ואמרינן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים, והיינו אפי' ר"א דמצריך גבי סוכה נמי לכם א"כ מוכח דקנין לזמן מהני וסיים הא"מ בצ"ע על שי' הרא"ש מגמ' זו, ובאמת אין דבריו נכונים דמשמע מדבריו דאף שנתן דמים לבעה"ב מ"מ כ"ז הוא עד שבעה ימים, אבל אחר החג הדרי העצים בעיני' לבעה"ב, וז"א כלל דודאי אם יתן לבעה"ב דמים כבר נעשה שלו, וכן מוכח ברמב"ם דאם בא לתבוע בתוך שבעה אין לו אלא דמים רק דאם בא לתבוע אחר שבעה דאז כבר אינו מחובר אז בטלה לה תקנת מריש, עכ"פ דבתוך שבעה יכול לסלק לבעה"ב בדמים וא"כ יש לו קנין הגוף לעולם, ואי תיקשי דעכ"פ כ"ז שלא סילק בדמים הרי הבעלים יכולים להמתין עד אחר שבעה וליקח המריש בעיני', אך באמת זה אינה קושיא כיון דעכ"פ לפ"מ שהוא עכשיו הרי אינו יכול להוציא ממנו, ואם משום לבתר שבעה הרי יכול עתה לקובעו במסמרים ולא יהי' יכול להוציא ממנו, אלא דאם לא הי' בתוך שבעה דין תקנת מריש אף בלא קביעה לא הי' שייך לומר דמיקרי שלו משום שיכול לקבעו דהא אינו רשאי לקבעו והוי גזל ומשום שיכול לגזול לא הוי שלו, אבל אם נימא דעכשיו הוא שלו ואינו יכול להוציא ממנו משום תקנת מריש, והיינו דלפ"מ שהוא עכשיו דהוא קבוע, ואי משום דאחר החג יבטל הקביעות הרי יכול לקובעו קודם שיבטל הקביעות.

ז) עוד כתב הא"מ דממש"כ הר"ן בגיטין פ' המגרש יש סתירה לשיטתו שכ' הר"ן בפ' המגרש גבי הא דבעי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בתר דבעי הדר פשטה כיון דפסקה פסקה, וכתב הרא"ה ז"ל דמהא שמעינן שהנותן קרקע לחברו גוף ופרות יום א' שזכה מקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה עכ"ל, וכתב הא"מ ולפי"ז לא משכח"ל כלל מתנה לזמן בגוף ופירות לשעה דכיון דפסקה פסקה, אך לחזק שיטתו כ' הא"מ דסברא זו שכתב הר"ן משמי' דהרא"ה לא ס"ל להר"ן עצמו, דבנדרים דף כ"ט בהא דתנן נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אינו פודן, והיינו משום דקדושה פקע בכדי, ובר פדא סבר דפודן פעם אחת משום דקדושה לא פקע בכדי, וכ' הר"ן וז"ל ואפ"ה דוקא בהקדש הוא דאמר הכי משום דקדושה לא פקע בכדי אבל בד"מ כיון דודאי זכי' דממונא פקעה בכדי וכדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון, וממה ששייר ראשון מיהא אית לי' דפקעה זכותי' דראשון בכדי ה"נ כי אמר שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותי' עכ"ל, והיינו דאפי' לבר פדא דאית לי' קדושה לא פקע בכדי אבל ד"מ פקע בכדי, ובזה תמה הא"מ על הרא"ה שכתב דבמתנת שדה כיון שפסקה פסקה דהא עולא ובר פדא פליגי אי קדושת דמים פקעה בכדי או לא, ותיפוק לי' כיון דפסקה פסקה אפי' בדיני ממונות דודאי פקעה בכדי עכ"ד הא"מ, אכן באמת אין כאן סתירה לפמש"כ הר"ן עצמו בסוגיא זו דגם אביי דס"ל דקדושת הגוף נמי פקע בכדי, מ"מ מודה דאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא יפקעו הקדושין בלא גט משום דכל קדושה שאינה עולמית ק"פ מקרי כדמוכח בסוף השולח, והלכך גבי הקדש כיון דאפשר למיחל דין הקדש שאינו עולמית כמו בקדושת דמים ולכן אפי' במקדיש קה"ג לזמן פקע בכדי שאפי' תאמר שאין זה קדושת הגוף כיון דאינו אלא לזמן לא איכפת לן ולא יהי' באמת קה"ג מעליא, אבל גבי אשה כיון דלא אשכחן בה קדושת דמים לכן א"א שתהא אשה לזמן ידוע שכל כיו"ב אינו קה"ג עכ"ד הר"ן, ואיברא דיש לעיין בדבריו דהא אביי קאמר התם דגם קדושת הגוף כמו עולה יהי' פקע בכדי דהא מפרש ברייתא דשור זה עולה כפשטי' בעולה ממש וא"כ אי ניחא דמילתא דפקע בכדי לא מיקרי קה"ג ממש היכי קרב כל ל' יום לעולה, ואפשר לומר דהר"ן לא קאמר דל"ה קדושת הגוף אלא דאותו זכות שהשאיר המקנה או המקדיש שיפקע הקנין או ההקדש כשיגיע הזמן אותו הזכות מעכב שלא יהא קרוי הקנין קה"ג ממש כיון דצריך לפקוע אבל לולי זה הוי קה"ג ולכן גבי שור זה עולה, איברא דיש להמקדש זה הזכות מ"מ כיון דכשבאין להקריבו לעולה יתבטל זה הזכות א"כ לא מיקרי שמקריב דבר שאינו קדוש בקה"ג דהא באמת קדיש גופי' ואי משום דיש זכות שמפקיעו בזה הא נתבטל זכות זה אם נקריב אותו תוך ל' אלא דאם יקריבו אותו עד לאחר ל' נמצא באמת דאותו הזכות שיהי' בהפקעת הדבר כשיגיע הזמן זה עושה שלא יהי' קה"ג ממש, ולכן גבי אשה אם נימא דאחר ל' יתבטלו הקדושין נמצא דכל אותם הימים לא הי' קה"ג ממש דאותו דין שיש בבטול הקדושין משווי שלא יהי' זה קה"ג ממש.
ולפי"ז נבין ד' הרא"ה דלפמש"כ דמה שמקנה לזמן אפי' קה"ג כיון שמתנה שלא יהי' אלא יום א' או ל' יום לא מיקרי זה קה"ג ממש א"כ יש לחקור אם נתן לו בפירוש הגוף אלא שהתנה שיהי' זה רק לזמן בזה יש להסתפק אם נימא דהוי קה"ג מעליא וא"כ אי אפשר לפקוע, או דנימא להיפוך דכיון שאמר בפי' לזמן לכן לא הוי קה"ג מעליא אף שאמר בפירוש שיהי' קה"ג וזה שלמד הרא"ה ז"ל מסוגיא דהמגרש דהתם נמי איבע"ל אם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מי נימא דכיון דל"מ גירושין לזמן א"כ לא הוי גט כלל או דנימא דהיום גרש אותה בתורת גירושין ובתורת כריתות מעליא ולכן לא מהני מה שאומר ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה ובהכי מסיק הגמ' כיון דפסקה פסקה וא"כ שפיר למד הרא"ה מכאן דה"נ גבי מכירה כיון שאמר שיהי' היום קה"ג מעליא נקנה לגמרי ולא תפקע למחר, ולפ"ז אין כאן סתירה מד' הר"ן בנדרים דהא לא מיירי התם בשהקנה עד שיעלה לירושלים ואמר בפי' שמקנה קנין הגוף אלא שמקנה סתם עד שיעלה לירושלים א"כ מה איכפת לן דהוי קנין שאינו קה"ג אלא כמו ק"פ, ובאמת הא מילתא דפשיטא דאטו רבותא הוי דמשכחת קנין לזמן גבי מכירה אלא דהר"ן נחית שם לחלוק בשם הר"ר משה על הרשב"א דלא אמרי' דכונתו במ"ש עד שאעלה לירושלים דכי לקחו ממנו יהא חוזר ונמכר אליו וע"ז כתב הר"ן דל"א הכי דדוקא גבי הקדש דלא פקעה בכדי על כרחך זה כונתו אבל הכא דפקעה בכדי כונתו הי' פשוט דאח"כ יפקע ע"ש בר"ן שכן מבואר שם להדיא שלזה נחית שם הר"ן, א"נ י"ל דהכא הוא חידוש יותר דמוכר לזמן פשיטא דמהני דהא הוי ק"פ ממש, אבל הכא דכי אמר עד שאעלה לירושלים דכיון דאם לא יעלה כלל הרי קנוי לו לעולם קה"ג א"כ עד שיעלה מצינו למימר דלא קנה אלא פירות דהא אפשר לא יעלה אלא דקנה אף גוף הקרקע ורק דצריך לפקוע ולכן תליא מילתא בהא דממון פקעה בכדי ומ"מ כיון דלא קאמר בפי' שיהי' קה"ג, זה הזכות גופא דצריך לפקוע עושה שלא יהי' קה"ג.
והנה בלא קו' האבני מלואים על הרא"ה יקשה לפמש"כ הרמב"ם דהקונה לזמן הר"ז בונה והורס ועושה כל מה שעושה קנין עולם לעולם ולא אמרי' דכיון דפסקה פסקה וחזינן דאפשר להיות יום א' קנוי קה"ג וזהו קנין הגוף לזמן אלא דצ"ל כמש"כ דאיברא דהוי קה"ג לזמן אבל קה"ג ממש לא מיקרי והרא"ה מיירי כשאמר להדיא שיהי' קה"ג גמור ולכן הוי סתירה כיון שנאמר דזה גופא שיש לו זכות שמחר לא יהי' של המקבל זה עושה שלא יהי' קנין הגוף, ומה שתי' הא"מ על הרא"ה ע"ש ודאי לא מסתברי דבריו לומר דהוא מגדר זכי' והפקר דא"כ בעי מעשה קנין אלא דנימא דכיון דהוא ממילא שלו א"כ בהקדש נמי וכן מש"כ אח"כ לחלק בין אחריך לפלוני אין דבריו נכונים, והפשוט הוא כמש"כ.
ב] והנה אמרתי להעתיק מה שכתבתי מכבר בקונטרס לדון בד' הקצוה"ח ובד' הנתה"מ ויתבאר בזה ענין מתנה ע"מ להחזירו, והנה הקצוה"ח כתב להוכיח דמתנה ע"מ להחזיר אינו ע"מ שיקנה לו בקנין אלא דאחר הזמן נעשה ממילא שלו, וא"צ קנין מחדש, ומ"מ הוי בזה קה"ג כיון דעכשיו נותן לו גם את הגוף רק ששייר דאח"ז יוחזר אליו מהא דב"ב קל"ז אתרוג זה לך ואחריך לפלוני ואמרי' מיפק לכו"ע נפיק בי' אלא מכרה או אכלה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן, ומוכח דאע"ג דהוי רק לזמן מ"מ כיון דודאי נתן לו עכשיו את הגוף יצא וקרינא בי' לכם, והרא"ש כתב דהיינו שנותן לו עכשיו מתנה גמורה ע"מ שיתן אחריו לפלוני, והק' הקצוה"ח דהא אחריך הוא לאח"מ אע"כ דלא בעי הקנאה רק דממילא יהי' שלו וכן הוא במתנה עמ"ל ורק דאם הי' כן היינו אומרים דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר הראשון או אכל אין לשני כלום ואפי' לרבי דס"ל דהראשון אין לו רשות לאכול היינו דוקא באחריך דס"ל דלא הוי מתנת הגוף לזמן אבל היכי דנותן לו הגוף לזמן אפי' רבי מודה ולכן צריך תנאי דהיינו ע"מ שיהי' לו שיור, אבל עכ"פ אם החזירו קונה ממילא וא"צ קנין מחדש, וכ' עוד דאע"ג דכתב בשו"ע חו"מ ברמ"א סי' רמ"ח נתן לראשון הנכסים לי' שנים ואח"כ לפלוני אין הראשון רשאי למכרם היינו נמי משום דאזלי' בתר כונה ואמרי' כיון שלא נתן אלא לזמן לא נתן אלא לפירי, אבל היכי דנתן את הגוף ממש אפי' לזמן מהני וכיון דאי לא נפיק למאי יהבי' ניהלי' הו"ל כמפרש שנותן את הגוף וכמו דאמרי' בגמ' לרבי עכ"ד הקצוה"ח.
והנה באמת מפורש כדבריו ברשב"ם בסוגיא זו דאהא דאמר בגמ' אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' ניהלי' ופי' הרא"ש דהיינו דע"כ נתן לו את הגוף ע"מ להחזיר והרשב"ם פי' להדיא דלא כדבריו אלא שמכיון שכ"ז שחי הראשון אין לשני בו כלום לכם קרינא בי' ע"ש בד"ה אי מיפק ובד"ה מכרה ומפורש כדבריו להדיא דלא בכח תנאי נתן להאחריך דהיינו שנתן הכל לראשון ורק שהתנה תנאי שיתן להשני וכמו שהרא"ש פירש, אלא דבאמת לא הקנה להראשון אלא לכל ימי חייו ולהשני נתן הגוף ומ"מ כיון שדעתו שיצא בו הו"ל כמי שנתן לו את הגוף לזמן וקרינא בי' לכם, ובנתה"מ הסב כונת הרשב"ם לדעת הרא"ש ודבריו נפלאים למעיין שפי' פי' חדש בד' הרשב"ם שמפורש דלא כדבריו, ומש"כ שם הנתיבות דכיון דאכילת פירות באתרוג אינו אלא לצאת בו וא"כ אחר שיצא בו שוב א"צ לו ואחריך משמע עד שתצטרך כמש"כ הסמ"ע אין דבריו מובנים דאטו אתרוג אינו כשר רק שנה א' ואם ישמור אותו יהי' כשר לעולם כ"ז שתשמור צורתו, ועוד דא"א לומר דהכונה באתרוג אחר שתצא בו ולא לכל ימי חייו דא"כ איך ס"ד דגמ' שיכול למכור או לאכלו אפי' לרשב"ג, כיון שלא נתן לו אלא כדי לצאת בו י"ח ומוכח דכשנותן לו לחלוטין נתן לו רק דאמר אחריך לפלוני ולכן שפיר הו"א דכיון דכל ימי חייו הוא שלו ורשאי למוכרו, אם הכונה שנתן לו רק כדי לצאת בו א"כ ודאי אם ימכור ל"מ, וברור הוא דכונת אחריך היינו אחר מיתה וכד' הקצוה"ח ותמוהים ד' הרא"ש כמו שתמה הקצוה"ח דהא אין קנין לאח"מ.
אכן מתוך ההכרח יש ליישב אולי דברי הרא"ש לפי מש"כ הרשב"ם דאחריך היינו עם גמר מיתה, שכ' שם בד"ה וכבר קדמו אחריך, דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני מיד, ובכה"ג ודאי מהני מה שיקנהו עם גמר מיתה כמבואר בסוגיא דמהני גבי גט, ואפשר שיקיים המקבל התנאי ויתנהו להאחריך בקנין שיקנהו עם גמר מיתה, ברם יש להעיר מהא דאמרי' בגמ' בד' קכ"ז ולמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, אלמא דבשעה שהוא גוסס אינו בר הקנאה וצ"ע דאמאי מהני גבי גט.
ונראה לפמש"כ התוס' בב"מ ד' ט"ז דאפי' לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע מ"מ עד שבא לעולם יכול לחזור בו אפי' אם אמר מעכשיו, ומוכח דאפי' לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ אין זה קנין גמור, ולכן צריך שבשעת גמר הקנין יהי' בר הקנאה שיוכל לחזור או לקיים הקנין אבל במקנה לאחר ל' שעיקר הקנין כבר חל ורק הגמר הוא לאחר ל' בזה ודאי יכול לחול אף אם אינו בר הקנאה בשעת חלות הקנין, ויש לעיין לפ"ז במקנה דשלב"ל אם יהי' ישן בעת שבא לעולם אם יוכל אח"כ לחזור.
שוב מצאתי במחנה אפרים הל' זכי' ומתנה סי' ט"ז שעמד ע"ז להקשות מהא דנפלו לו כשהוא גוסס בסוגיא דאחריך דמפורש דנתן גט עם גמר מיתה מהני, וכתב לחלק דגבי גט כיון דמצי להקנות עכשיו מהני גם בשעת מיתה, ול"ד לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלא מצי להקנות עכשיו והסתייע לזה מגמ' דכתובות דף פ"ט בנותן שתי פרוטות ואמר באחת התקדשי וכו' דאמרי' דכיון דמהני עכשיו מהני גם לאחר זמן, ולא קרב זה אל זה דהתם משום דררא דלא בא לעולם אתינן עלה, ולכן כיון דלא מצי למיעבד עכשיו הוי כמי שבא לעולם דאחר שיגרש יוכל שוב לקדש ורק דבאמצע אינו יכול, ואמרינן דזה לא מיקרי דבר ש

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה