אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה א
המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינה מקודשת.
בדבר שהוא אסור בהנאה, הנה מה שלא הזכיר הרמב"ם פט"ח שאם קדש בה אינה מקודשת ודאי לא קשה דהרמב"ם לא פרט כל האיסה"נ המפורשים במשנה וממילא לא הזכיר גם הך דפט"ח, אכן זה קשה דבגמ' בכורות דף ט' ע"ב אמרי' והרי מעשר וכו' בפט"ח נמי מיקדשא כדר"א דאמר אשה יודעת דאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ אשה יודעת דפט"ח איסורא אית בי' ופרקא לי' בשה ומקדשא בהך בביני וביני, ובדף י' ע"ב מקשינן מהא דתנן המקדש בפט"ח אינה מקודשת ומוקי לה כגון דאינו שוה אלא שקל וליכא ביני ובינו, אכן זהו דלא כהלכה דהא לא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודא דצריך שה שוה שקל, ומעיקרא כדפריך בגמ' לימא מתני' דלא כר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה ומוקים לה לאחר עריפה וד"ה, ומבואר עכ"פ דבפט"ח קודם עריפה אפשר לקדש בו בהך דביני וביני וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דין זה.
והנה המהרי"ט אלגזי לבכורות הביא ד' התורי"ד בקדושין במתני' דהמקדש בפט"ח אינה מקודשת כ' דאף דהיא יכולה לפדותו בשה מ"מ עכשיו הוא איסוה"נ, והקשה המהרי"ט אלגזי דהא מבואר בגמ' דאפשר דמקדשה בהך דביני וביני ומתני' כגון שאינו שוה אלא שקל, ותי' דבאמת כ"ז שהוא אסוה"נ א"י לקדשה כלל, רק דכשהוא מקדשה במה שיכולה לפדותו ולאחר שתפדה יכול לקדשה ולכן כ' התורי"ד דמתני' איירי שהוא מקדשה עכשיו ועכשיו הא הוי איסוה"נ והא דהוצרכו בגמ' לתרץ כריבר"י היינו דבגמ' לא רצו לאוקמי מתני' דוקא דמקדשה מעכשיו דסתמא קתני ובכל אופן אינה מקודשת, ותירוצו דחוק דאי משום דסתמא קתני א"כ האוקימתא דכגון שאינו שוה אלא שקל ודאי אינו בסתמא וסתמא אפי' הוא שוה הרבה, ואז יותר הוי ניחא לפרש דהא דתנן המקדש בפט"ח הוא כשמקדשה מעכשיו כפשטה.
והנראה דהנה בירושלמי ס"פ האיש מקדש איכא פלוגתא דר' יוחנן ור"א דר"י אמר פט"ח אין מקדשין בו את האשה ור"א אמר מקדשין ומתני' דאין מקדשין מוקי ר"א לאחר עריפה, ומשמע דאי ליכא ביני וביני דהיינו לריבר"י דצריך שה ששוה שקל והפט"ח נמי אינו אלא שקל דאפי' ר"א לא יאמר דמקדשין בו את האשה כיון דהאשה אין לה הנאת כסף, ולכן מסתברא דבזה פליגי ר"י ור"א, וא"כ צ"ל דעולא דאמר בבכורות דבפט"ח מיקדשא סבר כר"א דהא מייתי עלה הא דר"א דאמר אשה יודעת, וצ"ל דלא ידע הא דר"א דאמר בהדיא מקדשין בו את האשה, אבל ר' יוחנן דאמר בסתמא אין מקדשין הוא בכל גווני וכסברת התורי"ד כיון דעכשיו היא איסוה"נ לא מהני מה דיכולה לפדותו בשה וממילא ר"א ור"י הלכה כר' יוחנן.
ואף דא"א לדחות תלמודין דבבלי משום הך דירושלמי י"ל כיון דבסוגיא דקדושין שהוא עיקר ההלכה לא הוזכר שיהי' אפשר לקדש בפט"ח בהא דביני וביני, וגם בפי' אמרו רק נימא דמתני' דלא כר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה, ומשמע דלר"י דאסור בהנאה שפיר ניחא ובבכורות הקשו גם לר"י דאסור בהנאה דהא אפשר לקדש בהך דביני וביני ואוקמה כר"י בר"י ודאינו שוה אלא שקל וכיון דבקדושין לא אקשו ולא מתרצי ובפרט דלפי"ז הי' צריך לומר דמתני' שלא כהלכה דלא קיי"ל כר"י בר"י ולאוקמי מתני' לאחר עריפה אף דבבבלי אוקמו הכי היינו רק לאוקמי מתני' אפי' אליבא דר"ש, אבל באמת אקשו ע"ז בירושלמי מברייתא מפורשת דפליגי ר"י ור"ש אם מקדשין בפט"ח ואי לאחר עריפה הא ר"ש נמי מודה ואסיקו בקושיא על ר"א, ולכן מיושב דהרמב"ם והתוס' רי"ד סברו דהא דבכורות אינה להלכה אלא כר"א כיון דבמקומה בסוגיא דקדושין לא הוזכר זהו ואדרבה מוכח דלר' יהודא ניחא כפשטה וכהלכה.
והנה בפ"ב מהל' גנבה הל' ג' כ' הרמב"ם הגונב פט"ח של חברו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעלים שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות לו אחר שיפדה, והוא ברייתא בבכורות דף י"א כמש"כ המ"מ הגונב פט"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכן וצריך ביאור למה ישלם הגנב כפל בעד כל הפט"ח כיון דצריך לפדותו בשה והי' צריך לנכות דמי השה ואף דבהשה יהי' לו טוה"נ ליתנו לכהן הא פסק הרמב"ם דטוה"נ אינה ממון, וצריך לבאר בתרתי חדא דלהלכה גבי קידושין לפ"מ שבארנו אינה מקודשת אפי' מאי דחזיא ביני וביני, ב' דאפילו למאי דסבר בבכורות דמקדשה אינה מקודשת אלא במאי דחזיא ביני וביני אבל לא אמרינן דכיון דאפשר לפדותו הוי כולו ממון דאי הוי אמרינן כן א"כ מאי מהני לריבר"י דאינו שוה אלא שקל כיון דנימא דבמה דאפשר לפדותו הוי כולו ממון ולא איכפת לן דצריכה להוציא שה וע"כ דלכו"ע לא הוי בהפט"ח ממון אלא מה דביני וביני.
אכן בירושלמי דקדושין שם איתא מתניתא מסייעא לר"א ופליגא עלוי, מתניתא מסייעא לר"א הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל וסיפא פליגא עלוי שאע"פ שאין לו בו עכשיו פליגא על ר"א והיינו דהטעם יש לו בו לאחר זמן אינו צריך להיות מועיל בקדושין והיינו כמש"כ התוס' רי"ד דכיון דעכ"פ עכשיו הוא אסור בהנאה לא הוי כסף לענין קדושין ומ"מ מהני הך טעמא לחייבו בכפל דבקדושין בעינן דוקא שיהי' ממון בשעה שיקדשנה.
רק דעכ"פ קשה דאפי' להסוגיא דבכורות ולר"א דסבר מקדשין בו את האשה מ"מ לא חזיא אלא במה דשוה ביני וביני אבל לא בכולה ואמאי חייב כפל לפי כולו, ויש לומר עפ"מ דאמרינן בקדושין הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בתרומה יצא ידי נתינה בפדיון הבן בנו פדוי אבל בקדושין אינה מקודשת ולפי גירסתנו הוא שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, וכ' הראשונים לפי גירסא זו דהוא מדרבנן אבל גירסת הרמב"ם הוא לפי שאין אשה נקנית בחליפין ומוכח דבקדושין בעינן כסף שתהנה בו וכמש"כ הרמב"ם שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום, ועוד נבאר זה במקומו, עכ"פ חזינן דאף דבשאר דברים הוי כסף אבל בקידושין בעי שיהי' לה בשביל מה להקנות את עצמה.
ולכן שפיר מבואר דאיברא דלגבי חיוב כפל אמרינן דכיון דיכול לפדות הוי כולו ממון לחייבו בכפל כיון דגנב אצלו מה דיש לו לאחר זמן דין ממון, מ"מ גבי קדושין כיון דחזינן דמתנה על מנת להחזיר אף דהתם נמי לענין שאר דברים הא הוי נתינה משום דתנאי מילתא אחריתא מ"מ גבי קדושין בעינן דבר שיהי' לה מזה הנאת כסף דאף דנימא דפדיית השה אינו מגרע מדמי הפט"ח והוא מילתא אחריתא אבל עכ"פ הנאת הכסף אין לה במה שצריכה כנגדו להוציא דמי השה, אבל לגבי דין כפל לא איכפת לן מה שיהי' צריך להוציא שה דזהו מילתא אחריתא, ובהפט"ח יש להבעלים דין שיהי' להם לאחר זמן כל הפט"ח וחייב הגנב כפל.
ויבואר לנו מזה דין חדש ומסתבר דאם ראובן נתן לשמעון מתנה ע"מ להחזיר וגנבה גנב מבית שמעון דהגנב משלם כפל לשמעון דהחפץ הוא עכשיו של שמעון ותנאה מילתא אחריתא ואף דאין לשמעון היזק דכיון דאין לו אינו מחויב להחזיר ואם נשתמש בהמתנה סובר הרא"ש בפ"ג דסוכה דנעשה למפרע שואל שלא מדעת אבל אם לא נשתמש בה אין לו היזק מ"מ לא שייך זה להגנב דעכשיו הוא שלו וממנו גנב וחייב לו קרן וכפל והוא יש לו דין להחזיר הקרן ואם אין הקרן בעין זה תלוי אם יוכל לפטור עצמו בדמים והרא"ש סובר שם דבדמים נמי מקיים תנאו ע"ש.
והנה בשו"ע סי' כ"ח סעיף כ"א המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת והב"ש בס"ק נ"ב תמה דמה לי אם איסורו אינו אלא דרבנן מ"מ הא לא נתן לה כלום והוא תימה גדולה, ונראה לי דהנה באיסוה"נ יש שני חסרונות א' שאינו שלו ולא שייך זכי' וקנין באיסוה"נ כדאמרי' בב"ק דמכי קא טבח לאו דידי' קא טבח ושנית שאינו שוה כלום ואין שוה פרוטה, והנה לגבי זה שאין שלו ולא שייך זכי' באיסוה"נ וכדמצינו בגמ' דמיקרי עפרא בעלמא זה לא הוי אלא בגדר הפקעה שכיון שהוא איסוה"נ נעשה עפרא בעלמא ולכן שייך לחקור בזה אם הוא איסורי הנאה מדאורייתא או מדרבנן שאם הוא מדרבנן לא שייך בזה עפרא בעלמא כיון דמדאורייתא שרי ולא הוי אלא כמו דארי' רביע עלי' ולא נוכל ליטלם דלא נאמר שבשביל זה יהי' קרוי עפרא בעלמא, אלא דאמרי' בפסחים המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין והתם מיירי בחמץ דרבנן או שעות דרבנן ואפ"ה לא הוי קדושין, ולא נוכל לומר הטעם משום דלא שוי מידי לכן לא הוי קדושין אבל באמת מיקרי שלו ושייך בזה זכי' וקנין כיון שאינו אלא איסור דרבנן, אבל באמת ז"א דהא בגמ' אמרינן זה בפסחים דף ה' לענין דבשעות דרבנן לאו ברשותי' קאי ולא מצי מבטיל לי' וע"ז מוכיח מדרב גידל דהמקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אלא דבאמת תקשה דמאי מוכיח מדרב גידל דחמץ מו' שעות ולמעלה לאו ברשותי' קאי דילמא משום דאינו שוה כלום לכן אינה מקודשת אבל לענין ביטול ברשותי' קאי כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן.
ולכן נראה בזה לשי' הרמב"ם גבי חיישינן שמא שוה פרוטה במדי דבעינן דבר המתקיים שיכול להתקיים ולילך עד מדי וכ' הרא"ש והרשב"א דס"ל להרמב"ם דאם היינו יודעים ששו"פ במדי מקודשת ודאי אלא משום דספק לנו אם שוה פרוטה לכן מקודשת מספק והתוס' והרא"ש חלקו ע"ז דאין לממון אלא מקומו ושעתו וכיון דבמדינה זו אינה שוה פרוטה אינה מקודשת אלא דטעמא הוא משום גזירה דשמא יבוא אחד ממדי לכאן וחזינן דהרמב"ם לא ס"ל דאין לממון אלא מקומו ושעתו, אלא דכיון דבמדי הוא שוה פרוטה מקודשת ואף דלהוליך התמרה למדי צריך הוצאות אלף זוז ואין מי שנוסע למדי וא"כ לא נתן להאשה פרוטה מ"מ ס"ל להרמב"ם דכיון שנתן לה כסף דמיקרי כסף במק"א מקודשת בזה אע"ג דלגבי דידה עכשיו לא מיקרי כסף כיון שהי' במקום זה שאינו שו"פ ואינה יכולה להגיע למקום אחר ששם שוה פרוטה ולפ"ז נמצא גם כאן באיסורי הנאה אי לאו דאיסוה"נ אינם שלו אם באנו לבטל הקידושין משום דבלאו הכי אינם שוים פרוטה בזה נאמר דלשי' הרמב"ם גם איסורי הנאה מקרי כסף אי לאו טעמא דהפקעה שכתבנו דנפקע השיווי מאיסוה"נ ונעשה עפרא בעלמא וגם לאו דמרי' בלא זה הטעם נוכל לומר לשי' הרמב"ם דמיקרי שוה פרוטה כיון דלגבי עכו"ם הוא שו"פ ואף שהיא אינה יכולה ליהנות בהם ואינו שוה כלום לגבי דידה מ"מ הוי כמו שבמדי הוא שו"פ וכאן לגבי דידה אינה שוה פרוטה דאמרינן דמקודשת כיון דעכ"פ הדבר מיקרי כסף, וכן גם כאן הדבר מיקרי כסף וכן אם היתה רוצה לעבור וליהנות מזה הי' שו"כ לגבי דידה אלא דכיון דהוא איסוה"נ נעשה עפרא דעלמא ולאו דמרי' הוא ג"כ ולכן לא מהני הקידושין באיסוה"נ ולפי"ז מייתי הגמ' שפיר ראי' דחמץ משש שעות ולמעלה לאו ברשותי' קאי אף שהוא איסור דרבנן מדאמר רב גידל דאין חוששין לקידושין דאי הוי אמרינן דבאיסורי דרבנן לא אמרינן דנעשה עפרא בעלמא ונפקע מהחפץ שם חפץ א"כ הוי קדושין מעליא ואף דמ"מ אינה שוה פרוטה לגבי דידה מ"מ לא איכפת לן כיון דמ"מ מיקרי כסף וכיון דמוכח מדרב גידל דנעשה עפרא בעלמא וממילא הוי נמי לאו דמרי' ולאו ברשותי' קאי דהכל דבר אחד.
ועכשיו יתיישבו דברי המחבר דבדבר שאין לו עיקר בדאורייתא הוי קדושין ובדבר שיש לו עיקר בתורה לא הוי קדושין, והנה הח"מ והב"ש כתבו דאם שוה פרוטה לאחר שנעשה אפר מקודשת אם ידעה שהוה איסוה"נ אבל אם אינה שו"פ אחר שנעשה אפר מ"מ מקודשת דשמא שו"פ במדי וכ"כ הב"ש דאם יכולה ליהנות בהם שלא כדרך הנאתם באיסורים שהותרו לחולה מקודשת כיון שיכולה למכור לחולה ומה שכתב הר"ן בקדושין דכיון שהיא אינה חולה אינה מקודשת מיירי שהיא לא ידעה שהוא איסורי הנאה והוי מקח טעות כיון שסבורה ליהנות בהם כדרך הנאה, והנה דבריהם הם מד' התוס' שכתבו דמיירי שאינה יודעת שהוא איסוה"נ, אולם בד' המחבר לא נוכל לומר דמיירי שאינה יודעת שהוא איסורי הנאה, חדא דלא הו"ל להמחבר לסתום דבריו ולומר בסתם דהמקדש באיסוה"נ אינה מקודשת, ועוד תמוה דאם נימא דמיירי שהיא אינה יודעת שהוא איסורי הנאה א"כ אמאי מקודשת אם קדשה בדבר שאין לו עיקר מן התורה והא אין לך מקח טעות גדול מזה, דבאמת לגבי דידה אינו שוה כלום אלא שכתבנו דעכ"פ מיקרי כסף אבל מקח טעות ודאי הוי, [ואף דקיי"ל דאם אכלו אין צריך להחזיר הדמים באיסור דרבנן אבל באיסוה"נ דרבנן הא קיי"ל דמחזיר הדמים ואין בהם דין מכירה כלל עי' בסי' רל"ד בחו"מ,] אע"כ דמיירי כאן שידעה שהוא איסוה"נ ואף שהמחבר סתם דבריו מ"מ זה לא קשיא דבסתמא המקדש באיסוה"נ גם היא יודעת שהוא איסוה"נ, ומ"מ סבר המחבר דאף שיודעת שהוא איסוה"נ מ"מ אינה מקודשת אף שיכולה ליהנות בהאפר.
ומש"כ הב"ש דאם יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן אם היא חולה, מקודשת גם כשהיא בריאה, ואף דהר"ן כ' דכיון שהיא חולה אינה מקודשת היינו משום דהר"ן מיירי שהיא אינה יודעת שהוא איסוה"נ וסבורה ליהנות כדרך הנאתן, תמוה מאד דא"כ למה כ' הר"ן כיון שהיא אינה חולה לכן אינה מקודשת ותלה זה בחוליה ואם בהיתה סבורה שאין זה איסוה"נ כלל א"כ גם בחולה אינה מקודשת דהו"ל מקח טעות דהיא סבורה שיכולה ליהנות מהם כדרך הנאתן ואף אם צריכה להם מנ"ל שתרצה להתקדש בהם דכיון דאינו ממון לגבי כל העולם לא נוכל לומר דהיא מקודשת ודאי וכ"ש אם לא נדע בבירור שהיא צריכה עכשיו להם אף שיכולה ליהנות אם תצטרך לרפואתה אבל שמא תשיג דבר היתר וא"כ בודאי הוי מקח טעות אע"כ דהר"ן מיירי שהיא יודעת שהוא איסוה"נ ומ"מ אם אינה חולה אינה מקודשת, ומש"כ הב"ש שהיא יכולה למכור לחולה דבריו תמוהין דכיון שהוא איסוה"נ א"כ איך תמכור אותם לחולה הא אסורה ליהנות מהם ואסורה לקבל דמים עבור זה.
ונמצא העולה מזה דהמחבר מיירי אף בידעה שהוא איסורי הנאה ומ"מ אינה מקודשת אף שהיא יכולה ליהנות, וטעמא דהא כיון שכתבנו דבאמת גם איסוה"נ הי' עליהם תורת כסף כיון ששוים כסף אצל עכו"ם וגם אם היתה רוצה לאכלם היו שוים אצלה פרוטה כמו פירות של היתר, ורק דטעמא דאיסורי הנאה הוא משום תורת הפקעה שנפקע השיווי מהדבר ונעשה עפרא בעלמא וגם נעשה לאו דמרי', וא"כ אע"ג שאחרי שישרפם יהיו שוים פרוטה מ"מ עכשיו אין עליהם תורת ממון כלל, והם אינם שלו ואינם שלה ולא נתן לה כלום ואף שכ' הר"ן דאם נתן לה איסוה"נ שיכולה ליהנות בהן שלא כדרך הנאתן מקודשת אם היא חולה זה הוא משום הנאה שנותן לה דבר שהיא נהנית בו ומ"מ אפשר דגם בזה פליג וס"ל דבכל אופן אינה מקודשת והר"ן לשיטתו דס"ל דאם יש באפרן שוה פרוטה מקודשת.
אבל עכ"פ כ"ז אם נותן לה דבר שהיא רשאה ליהנות בהם ואף שאין זה שלו כבר כ' הר"ן דהוי כמו שמקדשה לאחר יאוש דאף דיאוש לא קני מ"מ כיון שהיא קונה אותו ביאוש וש"ר ונתן לה הדבר שתוכל להנות בו מקודשת, ועי' מש"כ בזה בהל' ז', אבל במקדש באיסוה"נ סתם אף שתוכל להנות בזה אחר שתעשה אפר מ"מ עכשיו אינם לא שלו ולא שלה ולא נתן לה כלום דלאו דמרי' הוא ולכן אינה מקודשת. ולכן שייך שפיר חילוק המחבר שחלק בין דבר שיש לו עיקר בדאורייתא לדבר שאין לו עיקר בדאורייתא דכיון דרק משום הפקעה הוא שנפקע מאיסוה"נ כל שוים וכיון דלא מצינו כן אלא באיסוה"נ שיש לו עיקר בדאורייתא לכן אמרינן דלא הוי כן אלא בדברים שיש להם עיקר אבל במה שאין להם עיקר ליכא דין הפקעה כלל ולא נפקע מהם השיווי ולא הוי עפרא בעלמא ותורת שו"פ יש עליהם כיון ששוין פרוטה לעכו"ם וכמש"כ, והנה הט"ז הקשה דאמאי לא נימא דאף שהוא איסוה"נ דרבנן מ"מ כיון דעכ"פ מדרבנן הוא איסוה"נ נימא בזה הפקר ב"ד הפקר והוי כמו איסוה"נ דאורייתא וכמו דד"א קונות ואם בא אחד והגבי' מציאה מתוך ד"א של חברו לא קנה והוא שייך לבעל הד"א ואם בא אח"כ וקדש בו אשה מקודשת ולא תפסי בה קדושין של אחר משום דאמרי' הפקר ב"ד הפקר והוי מדאורייתא שלו וכן אם קדש אשה במעמד שלשתן הוי קדושין מדאורייתא לשי' הב"י אע"ג דמדאורייתא לא יהיב לה מידי מ"מ כיון דזכתה מדרבנן נעשה שלה מדאורייתא וא"כ גם כאן נוכל לומר דכיון דמדרבנן הוי איסוה"נ לא יהיו קדושין מדאורייתא אבל באמת קושייתו אינה קושיא כלל דלא אמרי' הפקר ב"ד אלא היכי שבאמת הוציאו ממון מאחד ונתנו לשני אבל היכי שעשו איסור מדרבנן בזה הא לא שייך לומר דהפקר ב"ד הפקר ונעשה איסור דאורייתא דע"כ האיסור הוא מדרבנן וא"כ כיון דמסברא לא אמרי' עפרא בעלמא אלא היכי דהאיסור הוא מדאורייתא אבל היכי דהאיסור הוא מדרבנן לא אמרינן דנעשה עפרא בעלמא, ואי דנימא דכיון דחכמים רוצים יכולים להפקיע לעשות עפרא ז"א דלמה להם להפקיע והם לא נתכוונו רק לאסרו באיסור הנאה אבל שיפקיעו ויעשו עפרא בעלמא זה לא תקנו כלל.
והנה הרא"ש בקדושין דף נ"ו הקשה אמתני' דאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת והא הני זוזי לאו דידי' נינהו שצריך להחזיר הדמים להלוקח כיון שמכר לו איסוה"נ, וי"ל דאיירי שמכרן לעכו"ם או לישראל והכיר בהן דמעות מתנה הן, וצריך לבאר דכיון דמעות מתנה א"כ אין כאן מכירה כלל ומהיכי תיתי נאמר דיתפסו דמיה ובגמ' צריך לזה ילפותא, ומצאתי שכ"כ הרשב"א ולפמש"כ דאיסורי הנאה דאורייתא הוי כעפרא בעלמא ולא הוי דמרי' צריך לבאר איך אמרי' דע"ז תופסת דמיה הא לא שייך בה מכירה כלל כיון דאינו שלו, ובמכרו לעכו"ם י"ל פשוט דלא בעי המכירה שתהי' של מוכר אלא דכיון שהוא בידו והוא מכרם ועכו"ם קנאו שפיר הוי מכירה, אבל אם מכרן לישראל דגם הלוקח לא קנה אותו וגם אצל הלוקח הוא אינו שלו וא"כ לא הוי מכירה אלא דבאמת אין זה קושיא דעכ"פ כיון דהלוקח קונה אותו בדרך מכירה והוא נותן לו דמים בחילופיו נתפסו הדמים באיסור ואף דבשכירות של ע"ז אינו תופס דמי' מ"מ בזה כיון דהוי עבור הע"ז עצמה הוי מכירה ותופס הדמים, ולכן שייך זה גם בשאר איסה"נ דאף שאין שייך בהם מכירה ולקיחה.
והנה הב"ש הקשה על הרא"ש במה דכתב דמעות מתנה והא קיי"ל בהכיר בה שאינה שלו דמעות פקדון ואמאי כתב כאן הרא"ש דמעות מתנה ונשאר בקושיא, ונראה דהנה בע"ז דף ס"ג א. נתן לה ואח"כ בא עלי' לכי בא עלי' ליחול עלה איסור אתנן למפרע א"ר אלעזר כשקדמה והקריבתו, ה"ד אי דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתי' בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה ופרש"י דאע"ג דע"מ ביאה יהבי' ניהלה כיון דמקמי ביאה יהבי ניהלה לאו שכר ביאה הוא, ודבריו צריכין ביאור, ונראה דע"מ זה אינו בגדר תנאי אלא בגדר שכירות וכיון דהוא איסור ע"כ לא נתחייב והוי מתנה [ובזה יש לבאר בהא דאי' ביו"ד סי' ק"ס סעיף ו' אסור להקדים הרבית כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והי' משגר לו דורון וכתב הרמ"א מהטור ושכ"נ מרא"ש דהיינו בפירש לו בשביל שילוהו ועי' בש"ך אם בפירש הו"ל רבית קצוצה ולפמש"כ נראה דהוא בתורת שכירות וכיון דהוא איסור לא נתחייב]. והנה צריך ביאור בזה דמבואר בגמ' דאם לא נתחייב עבור דמי השכירות המעות הם מתנה דכיון דלא נתחייב לא עדיף מהכיר בה שאינה שלו דמעות פקדון ומכאן הוכיח הרא"ש דאינו דומה הכיר בה שאינה שלו לקנה אסוה"נ דבקנה דבר שאינו שלו הרי שייך בי' מכירה ולקיחה וכדחזינן דבחזר וקנה מנגזל אמרי' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וחזינן שיש דין מה מכר, וע"כ שיש דין מכירה, ושייך לומר לשם פקדון, אבל בקנה איסוה"נ דלא שייך בי' מכירה ולקיחה כלל וכמ"ש, לכן אמרינן דמעות מתנה דבאיסוה"נ כיון דכעפרא בעלמא דמיא ולא שייך בי' קנין כלל וכמו כן גבי נתן לה מעות ואחר כך בא עלי' דמעות מתנה.
[ובמש"כ למעלה בד"ה ואף דאסיקו בירוש' בקושיא על ר"א ראיתי אח"כ דמשני לה בירושלמי תיפתר שמת].