אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ו
מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן [כמו שיתבאר בטהרות] אם טיהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין, ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה והמשקין היוצאין מהן כשרים לנסכים שהמשקה מופקד הוא באוכל וכאילו אינו מגופו.
בגמ' בפסחים דף ל"ד ע"ב מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן טהורין, הקדישן ואח"כ השיקן טמאים, ואמר ע"ז בטעמא משום דאין זריעה להקדש ומוכיח התם מזה דה"נ אין זריעה לתרומה, ודברי הרמב"ם שכתב טעם אחר הואיל ונדחו ידחו צריכים ביאור, ועוד יותר קשה דבגמ' שם אמר דזהו מעלה בהקדש, והרמב"ם כתב דין מעלה זו אח"כ בהל' ח' מעלה יתרה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולין לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, ומדלא הזכיר כאן שזהו מדין מעלה בקדשים מוכח דזהו מעיקר דינא ומדאורייתא פסולין, עוד העיר בזה הצל"ח דהרמב"ם חילק כאן בין טיהרן ואח"כ הקדישן דמתנסכין ובין הקדישן ואח"כ נטמאו דנדחו, ולא כתב אופן המוזכר בגמ' דהקדישן ואח"כ השיקן טמאים, ומשמע דהיינו בנטמאו קודם הקדישן ומשום דהשקה לא מהני הואיל וכבר הקדישן ואין זריעה להקדש, והרמב"ם כתב דנדחו היכי דהקדישן ואח"כ נטמאו הרי נראו ונדחו דקיי"ל דהוי דיחוי אבל בנטמאו ואח"כ הקדישן א"כ כשהקדישן הוי דיחוי מעיקרא וקיי"ל דלא הוי דיחוי, ונמצא דדין המבואר בגמ' דטמאין והיינו דפסולין לנסכים זהו רק משום מעלה ולא משום דיחוי, והרמב"ם הזכיר דין דיחוי בהקדישן ואח"כ נטמאו, ורק דדין מתנסכין כתב רק בטיהרן ואח"כ הקדישן, וממילא משמע דאחר שהקדישן לא מהני השקה והוא משום טעמא שכתב בהל' ח' דמעלה יתרה עשו חכמים דאין זריעה להקדש, אכן ח"ג הגאון מוהרי"ח סרנא שי' העיר לנכון דבלא טעמא דאין זריעה להקדש לא הוי מהני נדחו דהא כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי, אלא דמשום דלא מהני זריעה שפיר הוי דיחוי, ומ"מ שפיר לא הזכיר הרמב"ם כאן דין מעלה כיון דעכ"פ עכשיו פסולין מדאורייתא, דהא כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב דהיכי דליכא מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו לתקן, וממילא שפיר דעכשיו פסולין מדאורייתא ולכן לא כתב דהוא מדין מעלה.
אלא דאינו מיושב שכתב הרמב"ם דין שלא הוזכר בגמ', אבל באמת דברי הרמב"ם מפורשים בירושלמי בתרומות פ"ט הל' ג' והכי איתא התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו, רבי אבהו בשם ר' יוחנן מים שנטמאו משיקן ועושה אותן מי חג ואם היו מי חג מעיקרן כבר נדחו, והרמב"ם פסק להך דינא דתרומה בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג וז"ל הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגדולים טהורין הרי הן אסורין באכילה, הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה, כבר נדחו, והביא הכ"מ על זה הגמ' דפסחים דהוא משום דמעלה עשו בתרומה, ומביא ע"ז גם הירוש' דתרומות ומשמע מדבריו שרוצה להשוות טעמא דאין זריעה לתרומה עם הך טעמא דשכבר נדחו, אבל באמת לא משמע כן דהא גבי מי החג דהוו קדשים איכא פסולא דדיחוי מדאורייתא, אלא דהך טעמא דדיחוי לא שייך אלא היכי דהיו קודם מי חג והיינו שהקדישן ואח"כ נטמאו דהוי נראה ונדחה וה"נ גבי שתילי תרומה, וכן הוא באמת כונת הירוש' דאמר ואם היו תרומה מעיקרן וכן אם היו מי חג מעיקרן, ונמצא עכ"פ דדברי הרמב"ם מבוארין להדיא בירוש' והיכי שנטמאו ואח"כ הקדישן אסורים לנסכים משום מעלה וה"נ צריך להיות בשתילי תרומה דאם נטמאו ואח"כ עשה אותן תרומה דלא מהני זריעה משום דאין זריעה לתרומה, אבל הרמב"ם דלא הביא אלא טעמא דשכבר נדחו מוכח לכאורה דדוקא בכה"ג שהיתה תרומה ואח"כ נטמאה וכן הוא סתם תרומה טמאה.
והנה הצל"ח שם כתב דמה שכתב הרמב"ם גבי תרומה שכבר נדחו אין זה מדין דיחוי וכתב שדייק הרמב"ם בלשונו שם שלא כתב כמו בהל' איסורי מזבח גבי מי החג הואיל ונדחו ידחו אלא כבר נדחו ואין זה מדין דיחוי דלא שייך דיחוי בתרומה לענין איסור אכילה והטעם הוא משום היסח הדעת אלא דזה אפשר רק לר"ל דאמר התם דהיסח הדעת הוי פסול הגוף, אבל ר' יוחנן סבר התם דהוי פסול טומאה וא"כ אין זה טעם דלא ליהני זריעה ולכן כתב דהכונה משום דמעלה הוא בתרומה דלא מהני זריעה עכ"ד, שוב ראיתי שגם הרדב"ז בפירושו כתב דמש"כ הרמב"ם כבר נדחו היינו משום היסח הדעת וזה ודאי קשה לומר דהרמב"ם פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן, וגם פירושו של הצל"ח אינו נראה דהא בירוש' מייתי הני תרי דיני דין דשתילי תרומה ודין דמי החג משום חד טעמא שכבר נדחו, ודיוק הצל"ח שבהל' איסורי מזבח כתב הואיל ונדחו ידחו, ובהל' תרומות כתב כבר נדחו הוא דיוק קלוש שאין בו כדי הוכחה כלל, ובודאי מקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הירוש', ומה שכתב הצל"ח דלענין איסור אכילה דתרומה מה שייך דין דיחוי נראה דלק"מ דהא תרומה נמי אקרי קדש ואכילת תרומה מיקרי עבודה כדאמר בפסחים דף ע"ב וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות הל' א' אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים, וא"כ שפיר שייך דין דיחוי גבי תרומה כמו גבי קדשים שכיון שנאסרו כבר נדחו.
אכן אכתי אין דברי הרמב"ם מיושבים מתרי טעמי חדא דאיך פסק כהירושלמי נגד הבבלי דטעמא משום מעלה דתרומה דלא מהני זריעה ונ"מ היכי שנטמאה קודם שנעשה תרומה, ועוד דמה שכתבתי דכן הוא סתם תרומה טמאה שנעשתה תרומה קודם שנטמאה דכונתי הוא משום דאסור לתרום מן הטמא על הטהור וא"א אלא כשכל הטבל נטמא וזה אינו מצוי, ומ"מ אינו מיושב דעכ"פ הא אפשר שיהי' תרומה טמאה שנטמאה קודם, והרמב"ם הא כתב הלכה פסוקה בכל אופן, והייתי סבור לומר דכיון דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין שייך דיחוי גבי תרומה אפי' נטמאה קודם שנתרמה, אכן מלבד דאין זה ברור, גם אם נאמר כן אינו מיושב דהא קודם גמר מלאכה לא אמרינן כמו שהורמו דמי כדאיתא במ"ש פ"ג מ"ו, וא"כ הא אפשר שנטמאו קודם שנגמרה מלאכתן, לכן נראה דבודאי בעיקר הדין כתב הרמב"ם בסתם דהזורע תרומה טמאה הגידולים אסורים באכילה והוא באמת בכל אופן, אלא דכתב טעמא דנדחו דהוא מדאורייתא משום דבסתמא כן הוא שהיתה תרומה קודם שנטמאת, והיכי שנטמאת קודם באמת האיסור משום דמעלה עשו בתרומה אלא דלא חש להזכיר הטעם באופן זה כיון דעיקר ההלכה כתב בכל אופן.
והנה במה שכתב בהל' ז' זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה וכו' כתב הכ"מ על זה מימרא דר' יוחנן שם וקיצר כאן בדבריו דבאמת דברי הרמב"ם צריכים ביאור לפי הסוגיא דשם, דשם איתא מעיקרא מימרא דר"ל משמי' דר' אושעיא מי החג שנטמאו שכתבה הרמב"ם בהל' ו' וכבר ביארנו זה, ואיתא שם יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא א"ל אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה, א"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דא"ר אבהו א"ר יוחנן ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן טהורים הקדישן ואח"כ דרכן טמאין והא ענבים דקדושת פה נינהו ואפ"ה עבוד רבנן מעלה ענבים קאמרת הכא בענבים של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא אבל הני דבעי כלי בפה לא עבוד רבנן מעלה, והרמב"ם שלא חילק כאן בין דרכן ואח"כ הקדישן להקדישן ואח"כ דרכן מוכח לכאורה דסובר כרב יוסף דבעינן דוקא קדושת כלי, וא"כ קשה אמאי כתב גבי מי החג בסתם דאם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו ולא חילק בין הקדישן בקדושת פה להקדישן בכלי, ואף דהרמב"ם לא כתב טעמא דמעלה אלא משום דנדחו אבל הא כבר כתבנו דטעמא דמעלה צריך דלא ליהוי בידו לטהר וכמו שבארנו.
אכן באמת ד' הרמב"ם תמוהים יותר שלא פסק כלל גם לגבי דין תרומה הך מעלה, וכבר תמה ע"ז הר"י קורקוס הביאו הכ"מ בפי"ב מהל' תרומות הל' י"א במה שכתב שם הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה, ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים, ואפי' לנסכים היה ראוי שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל, ותמה ע"ז הר"י קורקוס דהוא שלא כד' הגמ' דמבואר שם דהחלוק בין סוחטן ביותר מכביצה לפחות מכביצה אינו אלא לחולין, אבל בתרומה עבוד רבנן מעלה ולא מהני גם אם סוחטן פחות מכביצה, וכתב הר"י קורקוס דהרמב"ם סובר דהא דר' יוחנן דהקדישן ואח"כ דרכן טמאים זהו לנסכים והא דמוקים רב יוסף בענבים של תרומה זהו דחוייא בעלמא דלא ניפשוט דעשו מעלה בקדושת פה, אבל קושטא דמילתא כדקס"ד דרב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה, והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה עכ"ד הר"י קורקוס שהביא הכ"מ, והדברים תמוהים דהא פסק בפי"א הל' כ"ג דלא מהני זריעה לתרומה, וכבר כתבנו דאף שכתב בשביל שנדחו מ"מ ע"כ הוא ג"כ מטעם דמעלה עשו בתרומה ואם נאמר דכונתו רק דבדין דרכן לא עבוד רבנן מעלה בתרומה קשה דמנ"ל להרמב"ם לחלק בזה כיון דמצינו לגבי זריעה והשקה דאין חילוק בין קדשים לתרומה, ועיינתי בדברי הר"י קורקוס בעצמו בספרו וראיתי שהוא מבאר יותר דבריו דדוקא לדין הקדישן ואח"כ דרכן דטעמא דאמרינן בהקדש דטמאים הוא משום דעבוד רבנן מעלה אם כבר הקדישן לומר דמיבלע בליעי ונטמאו המשקין יחד עם הזיתים וענבים, ובזה מוכח דלא אמרינן כן בתרומה דהא בדף ל"ג בהא דאמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים משום דמשקין מיפקד פקידי, ופליג עלי' רב חסדא וסבר דמיבלע בליעי ואמר ע"ז רב חסדא דאלת"ה הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, הא היתר אכילה נמי אית ביה דאי בעי דריך להו פחות פחות מכביצה, ואמר ע"ז רבא גזירה דילמא אתי בהו לידי תקלה אלמא דגם בתרומה מהני דורכן פחות פחות מכביצה ובודאי קיי"ל כרבא לגבי רב יוסף דבתראה הוא.
ובדברי הר"י קורקוס מיושב מה דקשה עוד על הרמב"ם דהא בירוש' פ"ט דתרומות אחר המימרות דר' אבהו בשם ר' יוחנן מהא דשתילי תרומה ומים שנטמאו שהבאנו למעלה מייתי עוד ר' אבהו בשם ר' יוחנן תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו ולהדיא כרב יוסף דבתרומה אמר כן ר' יוחנן, אכן לדבריו מיושב דעכ"פ מהא דרבא מוכח דלא אמר זה ר' יוחנן בתרומה אלא בקדשים.
אכן לפי דברי הר"י קורקוס קשה ביותר מה שהקשינו בד' הרמב"ם כאן דלא קיי"ל כרב יוסף ומימרא דר' יוחנן הוא בקדשים ומוכח כרב דימי דלא צריך קדושת כלי דהא בזיתים וענבים ליכא קדושת כלי כדאמר בגמ' וכן מוכח ממה שלא חילק הרמב"ם גבי מי החג וא"כ קשה דלמה לא הביא הרמב"ם דאם הקדישן ואח"כ דרכן לא מהני דורכן פחות פחות מכביצה, אמנם הר"י קורקוס כתב שם ועוד יתבאר פ"ו מהל' איסורי מזבח אבל לא זכינו לספרו על סדר קדשים, אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה הצל"ח בסוגיא, ויישב בדרך רחוקה דלפי"מ דמשני דנגעו בשני מיירי בהקדישן לנסכים וסבר דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ושלא כהלכה, ולא אבין דבריו דא"כ מה מהני דרכן ואח"כ הקדישן דע"כ כבר נעשו על טהרת הקדש מקודם מדאמר ענבים שנטמאו וא"כ להך מ"ד שלישי עושה רביעי.
לכן נראה ליישב שיטת הרמב"ם באופן אחר דלא כהר"י קורקוס דמחלק בין קדשים לתרומה, דזה ודאי דאם עשו חכמים מעלה בקדשים לומר דמשקין מיבלע בליעי אף דמעיקר הדין מיפקד פקידי, א"כ ה"נ בתרומה דהא חזינן דבדין מעלה דקדשים לענין זריעה ולענין השקה דמי תרומה לקדשים, אלא דהרמב"ם סובר דהוא ע"כ מחלוקת האמוראים בשיטת ר' יוחנן והוא מהך ראיה גופא שהביא הר"י קורקוס מהא דמוכיח רב חסדא דמשקין מיבלע בליעי מהא דתניא דתרומת תותים וענבים אין בהן היתר אכילה, ומהא דמשני רבא דילמא אתי בהו לידי תקלה דמוכח דמעיקר הדין גם תרומה אפשר לסחוט פחות פחות מכביצה, ומזה מוכח דסברי דרב אחא בר רב עויא דאמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים מדלא מחלק ר' יוחנן בין דרכן קודם שהקדישן בין הקדישן קודם שדרכן, מוכח דאין חילוק ובכל גווני יינן כשר לנסכים, כיון דסבר משקין מיפקד פקידי לא עבוד רבנן מעלה לומר בקדשים מיבלע בליעי, ובאמת לא דמי כלל להא דאין זריעה להקדש ולתרומה וכן הא דאין השקה דהתם כבר נטמא ודיינינן בדין טהרה ובזה עבוד רבנן מעלה דלא נטהרו בזריעה והשקה, אבל הכא למ"ד מיפקד פקידי לא נטמאו מעולם ולא עשו מעלה לומר דהוו טמאים, ולכן רב חסדא ורבא פליגי על רב דימי ששמע משמיה דר' יוחנן שהקדישן ואח"כ דרכן טמאין, ומפרשי מימרא דרב אחא דאמר ר' יוחנן בסתם דורכן ואינו מחלק דבזה לא סבר ר' יוחנן דין מעלה, ומה דפריך שם גבי הא דרב דימי דרכן אפי' טובא והא א"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה זה לא קשה דאה"נ דרב דימי יסבור דרב אחא בר רב עויא אמר משמי' דר' יוחנן בענבים של חולין אבל הקדישן ואח"כ דרכן, וכן כשנעשה תרומה ואח"כ דרכן טמאין, אבל הרמב"ם פסק להלכה כרבא דהוא בתרא ואינו מחלק בין תרומה לקדשים, וסובר דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דמימרא דרב אחא בר רב עויא כיון דאמר ר' יוחנן בסתמא מוכח דבכל גווני יינן כשר לנסכים דבזה לא עבוד מעלה דלא דמי לזריעה והשקה, וכמו שבארנו.
והנה במה שכתב שם הרמב"ם דין דסוחטן פחות מכביצה בנטמאו אחר שנעשו תרומה וברישא דמיירי בחולין כתב סתם זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה, וכבר תמה הר"י קורקוס הביאו הכ"מ דהא בגמ' מבואר דאפי' בחולין צריך דוקא סוחטן בפחות מכביצה ובאמת מה שהקשה מד' הגמ' הוא למותר דר' יוחנן לא חידש אלא פחות מכביצה אבל יותר מכביצה הא ודאי טמא כדתנן בטהרות פ"ג ומייתי לה בגמ' שם טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורין, וכתב דסמך על סוף דבריו ונראה יותר כמש"כ הרדב"ז שם דמה שכתב ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה צ"ל ואפי' אם נטמאו והוא חדא מילתא, וע"ז כתב דצריך שיסחוט פחות מכביצה, ומיושב בזה מה שהקשה הצל"ח דכיון דכתב הרמב"ם וסחטן בדיעבד, דלכתחלה אסור בתרומה שמא יבוא לידי תקלה כדאמר בדף ל"ג, א"כ למה כתב פחות מכביצה הא בדיעבד מהני אפי' בכביצה אבל לפי"ז מיושב דקאי ארישא דכתב סוחטן, ותי' הצל"ח דמשום שא"א לצמצם כתב פחות מכביצה ע"ש שהאריך, אינו נכון דא"כ בטלו השיעורים ובודאי כביצה מכוונת היינו שברור שאינם יותר מכביצה, ופחות מכביצה הוא ג"כ באופן זה, [ותמוהים כאן ד' הכ"מ בשם הר"י קורקוס שכתב וז"ל א"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפי' הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפי' ביחד, אבל בתרומה גם אם הוא שני מפליג בין פחות ליתר עכ"ל, והדברים תמוהים דהא שני בחולין מטמא וכדתניא בחולין דף ל"ד מצינו שני עושה שני ע"י משקין וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, אח"כ ראיתי שכבר תמה ע"ז הצל"ח,] ובאמת קשה לי לשון הגמ' בדף ל"ד דאמר דרכן אפי' טובא והא"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דמה שייך לשון אפי' טובא דהא על יותר מכביצה לא צריך לאתויי מר' יוחנן דמתני' היא, ובין פחות מכביצה לכביצה דהוא במשהו לא שייך לשון ואפי' טובא.
ונראה דלפי"מ דמוקים רב חסדא דסבר משקין מיבלע בליעי דמתני' בענבים שלא הוכשרו, א"כ יש לומר דגם לר' יוחנן דסבר משקין מיפקד פקידי מ"מ יש לומר דמתני' נמי בענבים שלא הוכשרו, והיינו דבאמת הא איכא חידוש כאן דאף דמשקין מיפקד פקידי ואינם נטמאים עם האוכל מ"מ מצטרפין עם האוכל להיות כביצה וכמש"כ רש"י בדף ל"ג ע"ב בד"ה טמא מת, וא"כ הי' אפשר שנחלק בין דין הכשר לקבל טומאה דצריך כביצה כמש"כ התוס' בדף ל"ג בד"ה לאימת, לפירש"י דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' טומאת אוכלין הל' א' ובין דין שיעור כביצה לטמא אחרים דהי' סברא לומר דאף דממתני' מוכח דלדין קבלת הכשר מצטרף המשקה שבתוך הזיתים וענבים לשיעור כביצה, אבל לטמא אחרים הי' אפשר לומר דבעינן דוקא מה שהוא טמא בפועל, אבל המשקין שאינם טמאים למ"ד מיפקד פקידי אינם מצטרפין, לכן אמר שפיר בגמ' דרכן אפי' טובא ופריך רק מר' יוחנן דאמר פחות מכביצה.
-מלואים והשמטות-
לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו
בהל' ו' ז' במה שכ' הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו דורכן וכו' ולא חילק בין דרכן ואח"כ הקדישן, להקדישן ואח"כ דרכן, וכתבתי דהרמב"ם סובר דלא קיי"ל הכי, דסובר דבהא דמשקין מיפקד פקידי לא עשו מעלה כיון שעוד לא נטמאו ודוקא בזריעה דהוא לטהר עבוד רבנן מעלה, כתב על זה קשה מפסק הרמב"ם בהל' ח' שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים לנסכים דמיירי גם בכה"ג שזרעו כלה ואפ"ה החמירו חכמים לאסור את הגדולין, אע"פ שמעולם לא נטמאו וכ"ש דקשה טפי לענין גדולי גדולין בדבר שאין זרעו כלה, והרי מסתבר דגדולין קיל טפי ממשקין דפקידי, גם מד' הרמב"ם פי"ב דתרומות הל' י"א שכתב ואפי' לנסכים הי' ראוי, ולא כתב כלשון הגמ' ויינם כשר לנסכים משמע דבכה"ג שהקדישו קודם עבוד רבנן מעלה דלא נטהרו בסחיטה, ועוד קשה דמה שכ' הרמב"ם בהל' ח' אפי' זרען מיירי ודאי גם בזיתים וענבים ואפי"ה כתב דהיוצא מהן פסול לנסכים והרי לא משכחת כלל נסכים אלא ע"י סחיטה ואפי"ה פסול לנסכים, ולכן כתב דהרמב"ם השמיענו כאן תרי חומרי בהדדי דאפי' זרען ונטהרו הן עצמן מה"ת מ"מ עבוד רבנן מעלה והחמירו שלא תועיל סחיטה גם מהגדולים.
והנה מלבד דאין דרך הרמב"ם שלא להביא במקומו מה דמפורש בגמ' ולסמוך על מה שכתב בדין אחר דנלמוד בק"ו לבד זה אינו ק"ו כלל דמה דלא נטהרו בסחיטה זרעים שנטמאו ודאי פשיטא דהא גם מה שנסחט הוא מגדולי זרעים שנטמאו, ולא שייך היתר סחיטה אלא בזיתים וענבים שנטמאו דכיון דמשקין מפקד פקידי לא נטמאו היין והשמן שנסחטו, ומיושב מה שהקשה על יסוד זה מדברי הרמב"ם בהל' ח' דלא מהני סחיטה, ובעיקר מה שהקשה דהא מד' הרמב"ם שכתב שזרעים משמע דמיירי אפי' בדבר שזרעו כלה, ואפ"ה החמירו חכמים לאסור את הגדולין אע"פ שמעולם לא נטמאו הנה בהך דינא דעשו מעלה הא לא נזכר דין חדוש טומאה אלא שאין זריעה מועלת בקדשים, כמו שפירש"י בפסחים דף ל"ד אין זריעה להקדש לטהרו בכך, ולכן ודאי דמעיקר דינא הוא בדבר שאין זרעו כלה ועיקר הלכה זו הוא בירושלמי בתרומות פ"ט גבי שתילי תרומה כמו שהבאתי בספרי, אלא דאמת הוא דהרמב"ם סתם כאן וכן בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג ומשמע דאפי' בדבר שזרעו כלה, ונראה דסובר דכיון דגזרו חכמים דגדולי תרומה תרומה, א"כ הוי לדין זה כמו התרומה הקודמת, ורק דנימא שכבר נטהרו הזרעים, וע"ז אמרינן דאין זריעה מועלת לתרומה וכן להקדש, איברא דגדולי תרומה הוא רק ליאסר לזרים אבל הם כחולין לאכילת טבול יום ולאכול בידים טמאות כמש"כ שם הרמב"ם בהל' כ"א ומשמע דסובר דמ"מ לדין תרומה טמאה הרי הן באיסורן של תרומה, אלא שאין להם חומר תרומה לקבלת טומאה, ובודאי צריך ביאור מקורו בזה.
והנה בשבת דף י"ז ע"ב איתא דגדולי תרומה תרומה גזרו משום תרומה טמאה ביד כהן ופירש"י שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה וכתבו בתוס' וקשה לר"י דאמר בהדיא פ' כל שעה שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי, ויש לומר כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה עכ"ל, ודברי התוס' תמוהים דהא מסקינן התם דגם לכהנים אסור משום מעלה, וכבר עמדו בזה המהרש"ל והמהרש"א והמהר"ם וכתבו דקושיית התוס' הוא רק לפי ההו"א והמהרש"א רוצה לפרש גם בדעת התוס' דאסורין לכהנים רק שנטהרין, ואני תמה על שלשה עמודי עולם שלא עמדו על דברי התוס' כפשוטם, דהתוס' הוכיחו משם רק דעיקר דין גדולי תרומה תרומה אינו אלא לאסור לזרים ונ"מ בדבר שזרעו כלה דמה דמסקינן דאסור גם לכהנים משום דאין זריעה לתרומה זה אינו אלא בדבר שאין זרעו כלה, ומה שכתבו בתוס' משום ריוח פורתא לא משהי ליה גביה היינו משום דתרומה אין דמיהן יקרין, וכן מבואר להדיא בד' הר"ש בפ"ט דתרומות משנה ז' במה דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא, שהקשה קושיית התוס' ותי' דחולין דמיהן יקרין מן התרומה ואפי' היו נותנין לו תרומה בחנם לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה.
אכן בדעת הרמב"ם נראה דלא ניחא ליה כתי' התוס' והר"ש ומפרש כפירש"י דכיון דאמרינן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן מוכח דמשום עיקר הגזירה דגדולי תרומה תרומה יהיו הגדולין אסורין אפי' לכהן, ואף דאמרינן דגדולי תרומה הוו כחולין רק שאסורין לזרים היינו רק שטבול יום מותר לאכלן דאין להן חומר תרומה ובאמת מוכח כן מעיקר ההלכה דאם נימא דלגבי דין טומאה אין לה דין תרומה כלל, א"כ למה אמרינן דמותרין לטבול יום או בידים טמאות ולא לטמא גמור ועוד דלמה אשמעינן דנאכל בידים טמאות ולא אשמעינן דאפי' נטמא לגמרי נאכל, ומוכח דדוקא חומר דתרומה לגבי טומאה אין להם, אבל אם נטמאו לגמרי כיון דהוי תרומה אסורין, איברא דלפי"ז קשה דלמה שו"ט הגמ' בפסחים דף ל"ד גבי שתילי תרומה דכיון דטהורים מלטמא אמאי אסורין ואיצטריך לשנויי, משום דאין זריעה לתרומה הא לא"ה אסורין משום דגדולי תרומה תרומה, ונראה דהרמב"ם סובר דדין גדולי תרומה תרומה לא שייך אלא בזרעים דשייך דילמא משהי ליה גביה, אבל גבי שתילי תרומה לא שייך זה דהא כתבו התוס' בשבת שם דמה דחיישינן דילמא משהי הוא משום דפעמים צריך להשהות שנה שלימה, אבל שתילים אם ישהא יתייבשו, ומבואר בזה דד' רש"י שם מיושבים כפשוטם דגזרו שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, אלא דיש לומר דלפי המסקנא דאין זריעה לתרומה מה דתרומה טמאה נשארה באיסורה בגדולין ואפי' בדבר שזרעו כלה הוא ביחד עם זה דאין זריעה לתרומה דבל"ז לא שייך אלא שיגזרו שתהי' תרומה, אבל מטומאה הא נטהרו, ומבואר מה דהרמב"ם לא חילק בזה וכתב בסתם, דנמצא דזרעים עם שתילי תרומה הוא חד דינא לענין לאסרן לכהן, ועכ"פ דברי מיושבים דכל זה לא שייך בענבים שסחטן דהמשקין לא נטמאו כלל.
על מה שכתבתי לפרש ד' הרמב"ם שכתב כבר נדחו שהם מד' הירוש' כפשוטם דשייך בתרומה דין דיחוי, כתב ע"ז דא"כ תרומה טמאה שנתערב בטהורה תאסר גם הטהורה אף אם הוכרה אח"כ כיון שנדחתה מעיקרא מחמת הביטול, כדאמר בזבחים דף ע"ג דביטול הוי דיחוי, הנה מה שצייר אם הוכרה אח"כ נראה דמזה לא קשה כלל דכיון שהי' במציאות להכיר אף אם עתה אין המכיר לפנינו לא נדחה בשביל זה, ובזבחים הא מיירי במה דא"א להכיר רק דיהי' נ"מ לדינא אם נפרש אח"כ ממילא אחר הביטול דבכל האיסורין אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אלא דיש בזה מחלוקת דלדעת הרא"ש גם בפירש ממילא אסור עיין בסי' ק"ט סעיף ו', ומה שכתב דלפי"ז מה דתנן בפ"ה דתרומות דסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו שם עוד חולין דאם בשוגג מותר, לא יהי' כן בתרומה טמאה אם אמנם זהו הערה נכונה אבל מנלן דלא נאמר אה"נ דהא לא תנן אלא תרומה, ומה שהקשה מחדש נראה דאין זה קושיא דחדש לא הוי נדחה כיון דעומד להיות ניתר בהקרבת העומר, ובמנחות דף ה' לא נחית הגמ' לפסול אלא מדין מחוסר זמן ובתרומה ודאי לא שייך מחוסר זמן.
אכן בעיקר היסוד לומר דשייך דין דיחוי גבי תרומה הקשה ע"ז מד' התוס' בב"מ דף נ"ג שכתבו דאפי' בקדשים לאכילה לא שייך דין דיחוי, ורק במה דצריך לעשות עבודה שייך דין דיחוי, ומד' התוס' ודאי סתירה למה שכתבתי, אלא דאין לסתור באור בד' הרמב"ם מד' התוס', ובודאי אם לא הי' הכרח לזה גם מד' התוס' יש לסתור דסברתם יכולה להכריע, אבל אצלי ברור דמה שכתב הרמב"ם כבר נדחו וכן מה דאמר כן בירוש' זהו מעיקר הדין ולא משום מעלה, דאם משום מעלה הי' כותב בפי' כמו שכתב כאן בהל' ח', וכיון שכן ודאי אין להקשות מד' התוס' על שיטת הרמב"ם אלא דעלינו ליישב הוכחתם לפי דעת הרמב"ם, והנה התוס' הוכיחו כן מקושייתם גבי מעשר ויש לחלק ממעשר לתרומה, דאף דמעשר נמי איקרי קודש כדאמר הגמ' בקדושין דף נ"ה אבל תרומה שאני דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאמר הגמ' בפסחים דף ע"ב, וכיון דאיקרי עבודה שפיר שייך דיחוי.
אכן לבד זה יש לחלק באופן אחר דיש נ"מ בגדרי דיחוי דאם הדיחוי אינו משום פסלות בעיקר הקדשים, אלא דיש מניעה מצד אחר כמו נתבטל באיסור או נפגם המזבח בזה לא הוי דיחוי אלא מה דצריך לעבודה, וטעמא דאף דאין הפסלות בגוף הקרבן אבל עכ"פ אפשרות ומצות העבודה נתבטלו עכשיו ונדחה וכיון דאידחי אידחי, ומה דאינו צריך לעבודה רק דאי אפשר עתה לאכול אין זה גורם פסלות בגוף הקדשים, אבל כשנעשה פסלות בעיקר הקדשים בזה שייך דיחוי בכל אופן, אף אם אינו בגוף עבודת הקדשים שכיון שנדחה נדחה, ואף דבודאי צריך לנו מקור לחדש חילוק זה בין הני שני דיחויים, אך לדעתי זהו המקור הנאמן דכיון דאמר בירוש' וכן פסק הרמב"ם דשייך דיחוי בתרומה אף שאינו בר עבודה וכדי שלא יקשו כל הקושיות מוכרחים אנו לחלק כן דבפסול בעצם שייך דיחוי גם בתרומה ובאכילת קדשים, אף אם לא נימא כטעם הראשון דהוי כמו עבודה, ובזה תתיישב הוכחתו מדין היסח הדעת למ"ד משום פסול טומאה דאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו אף דגבי דיחוי של קרבן אמרינן דיחוי אפי' בטעות כדאמר בזבחים די"ב לענין הורו ב"ד שחלב מותר והיינו דמה דנדחה משום טעות אינו פסול בעצם וכנ"ל.
ומה דכתב עוד דכיון דאמרינן בשני תרומות הכתוב מדבר וגם בתרומה טמאה ניתנה לכהן שיהנה בשעת ביעורה א"כ לא נדחה התרומה בזה אני אומר דאדרבא הא אמרה תורה שני תרומות ותרומה טהורה יש לה גדר אכילה, ותרומה טמאה ניתנה לשרפה ושיהנה הכהן בשעת ביעורה, וא"כ שפיר שייך דיחוי בדין התרומה טהורה שתדחה מצות אכילתה וגם היתר אכילתה כיון דהוי קודש, ובפרט דהוי אכילתה כעבודה וכנ"ל, אכן בהערתו דבשתי תרומות הכתוב מדבר ארווח לן שאיישב דברי בטוב יותר מכפי שכתבתי בספרי וכמו שאבאר.
והנה על מה שכתבתי דסתם תרומה טמאה מיירי בנטמאה לאחר הפרשה ולא קודם משום דאסור לתרום מן הטמא על הטהור, כתב הרי אסור לתרום גם מן הטהור על הטמא ומכל טבל טמא צריך להפריש מני' ובי' והוי תרומה טמאה, עיקר כונתי הי' שזה יותר מצוי משום דטומאה הא הוי עפ"י רוב ע"י נגיעה מאדם טמא או שרץ, וא"כ יותר מצוי נגיעה במעט פירות התרומה משיגע בכל הטבל שהוא נ' או ס' פעמים מן התרומה ואפי' בהיו מונחים בכלי ונטמא הכלי ג"כ הא לא נטמאו הפירות אלא אותם הנוגעים בכלי וכשהוציא מן הכלי ע"פ רוב נעשה תערובות והוי תרומה טמאה מעורבת בטהורה, ואינו מצוי שיטמא כל הטבל אלא או בטומאת אוהל או בטומאת משא, זה הי' עיקר כונתי דשיטמא מעט פירות אפשר בנגיעה ממש ובכל זאת ודאי אין הדבר ברור לקבוע כי סתם תרומה טמאה הוא שנטמא אח"כ, בפרט שהקשה שפיר כי תרומה צריכה שימור, עוד הקשה מנלן דאיכא מצוה לתקן התרומה שנטמא וקושיא זו אינה ברורה דמכיון דאיכא מצוה באכילתה וכן במי החג שהוקדשו למה נשאירם בפסולם כיון דאפשר לתקן, וגם מה שכתב דהא מצוה בשריפה גם זה לא קשה דלדעת רש"י בשבת כ"ה דהוא משום דלא ליתי בה לידי תקלה, ודאי כיון דאפשר לתקן לא הוי מצוה בשריפה ולדעת תוס' בתי' א' דהוא מדרבנן ג"כ י"ל דהיכי דאפשר לתקן לא תיקנו חכמים, ולתי' ב' דהוא מדאורייתא משום דאיקרי קודש אפשר דלא מהני תיקון דכבר נתחייב בשריפה ואינו מוכרח, אכן בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות הל' י"ד מוכח דאינו משום דאיקרי קודש, אלא דמקרא דתרומותי ילפינן דצריך ליהנות בין מטהורה באכילה בין מטמאה בשריפה, אבל היכי דאפשר לתקן שפיר יש לומר דמותר לתקן.
אלא דבאמת לא ניחא לי בעצמי מה שכתבתי שהרמב"ם סמך על טעם דמעלה, ולא הזכיר זה משום שסתם וכתב רק טעם דנדחה בשביל תרומה שנטמאה אח"כ וכל זה הוא דוחק גדול ואין זה דרך הרמב"ם, לכן נראה עכשיו ליישב לפי הדרך שבארתי ד' הרמב"ם דכונתו נדחה ממש ובאופן אחר, דאפי' נטמאה קודם שנעשה תרומה וקיי"ל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, כאן מהני דין דיחוי מטעם אחר והוא ע"פ מה שהעירני דכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר, ונמצא דדין תרומה טהורה ודין תרומה טמאה הם שני מיני תרומה, דתרומה טהורה ניתנה לאכילה ותרומה טמאה ניתנה לשריפה וליהנות בשעת ביעורה, וא"כ כשתרם תרומה שנטמאה, מעיקרא נעשה על התרומה דין התרומה השני' שלא ניתנה לאכילה אלא לשריפה, וכבר נדחו בעיקר דינם מהיתר אכילה, ותרומה צריך היתר על אכילה מכיון שהוא קודש, ותרומה טמאה מעיקר דינא לא ניתנה לאכילה אלא לשריפה ודין דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא שייך אלא היכי שהוא דין אחד ויש בההקדש או בהקרבן פסלות או מניעה להקרבה אמרינן דכשנתבטל הפסול חוזר להכשירו, אבל הכא אמרינן דתרומה טמאה הוא גדר אחר לגמרי שאינה עומדת אלא לשריפה, ולחזור ולשנותה מתרומה טמאה לתרומה טהורה אין בידו דתרומה אינה נעשית אלא מטבל ולא מתרומה ונשארה בדינה שעומדת לשריפה.
והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דלא נחתינן כאן כלל מדיני דיחוי שבקדשים ולא הי' ע"ז סתירה גם מד' התוס' בב"מ אלא דנראה דלא שייך טעם זה היכי שבעיקר התרומה נתרמה תרומה טהורה ואח"כ נטמאה דהא כאן הטומאה גרמה לאיסור ולהטיל על התרומה דין תרומה טמאה, וכיון שנטהרה למה לא תחזור לדינה הקודם, לכן יותר נראה דבאמת חלוקין הם בדינם דתרומה שנתרמה בטומאה נחתינן על זה מדין שמעיקר דינה כך עומדת ועל זה נתרמה, וגם ע"ז שייך לשון שכבר נדחו, וכשתרומה טהורה ונטמאה שייך לשון נדחו כדין דחי' בקדשים, והירושלמי והרמב"ם כללו שניהם בדין כבר נדחו, וזה מחוור יותר ואין אנו צריכים לומר דהרמב"ם סמך על טעמא דמעלה עשו בתרומה שלא הזכירו כלל ומה דקשה דא"כ פסק הרמב"ם כהירוש' ולא כהבבלי לדעתי אין זה קושיא דבזרעים כיון דעיקר הסוגיא היא סוגיית ירושלמי אפשר שיפסוק כהירוש' נגד הבבלי, בפרט דהירוש' אמר נמי הלכה זו משמיה דר' יוחנן גופיה טעמא דכבר נדחו, ואמרינן דלא סיימוה קמי אמוראי דבבלי דר' יוחנן בעצמו אמר שכבר נדחו, ונמצא דודאי הרמב"ם סובר ג"כ דאין זריעה מועלת בהקדש כמו שפסק בהל' ח' ואינו חולק בזה על הבבלי דשייך כן גם בתרומה, אלא דבתרומה לא צריך זה משום דאיכא טעמא דכבר נדחו.
ומה שהקשה עוד דהרמב"ם הרי סתם ומיירי גם במים שלא נתקדשו בכלי שרת וכיון שנטמאו הרי יכול לפדותן, וכיון שנפדו מסתבר שיכול להשיקן ולחזור ולהקדישן כיון שהשיקן כשהיו חולין, וא"כ למה יועיל דיחוי וזה באמת הערה נכונה, אכן נראה דמה דיכול לפדותן ולעשותן חולין זה אינו מגרע בגדר הדיחוי דעכ"פ הקדושה שנתקדשו מי החג על נסוך קדושה זו היא דחויה כיון שנטמאו המים, ומה שיכול לפדותן ולעשותן חולין ולחזור ולהקדישן זה לא שייך לקדושה קמייתא דקדושה קמייתא הא הוי קדושה דחויה, ואה"נ דאם לא נתקדשו בכלי ויפדה את המים וישיקן ויקדישן הוי כמו השיקן ואח"כ הקדישן דטהורין, אכן קשה לי להיפוך במה שכתב הרמב"ם בהל' ח' דמעלה עשו בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים לנסכים דהא לא חל על הזרעים קדושת הגוף, ואפי' סולת שהוקדש למנחות ונסכים שנטמאו נפדין כדתנן במנחות דף ק' ובזרעים הא לא מהני קדושת כלי שרת וזה הא ודאי דבקדושת בדה"ב לא נימא דאין זריעה מועלת בקדשים דאל"כ למה הוזכרו דוקא נסכים, וזה קשה ג"כ על הגמ' ממי החג שנטמאו, אלא דיש לומר דבסתמא נתמלא בקיתון שהוא כלי שרת כיון שנקראו מי החג וכיון שהקדישום ממילא נתקדשו בכלי שרת, אבל על הרמב"ם קשה וצ"ל דכיון דעכ"פ נתקדשו למנחות אף דבאמת מהני פדיון, אבל עכ"פ לענין זה עשו חכמים מעלה דפסולים לנסכים בקדושתן, וכשיפדו ויעשו חולין ודאי מותרין וכמש"כ אלא דמ"מ קשה דמנ"ל להרמב"ם הך דינא שלא הוזכר בגמ' דבמי החג אפשר דנתקדשו בכלי שרת, ותרומה הא הוי כמו קדושת הגוף וצ"ע.
אכן לפי"ז דלא ניחא לי דכונת הרמב"ם במה שכתב כבר נדחו דמצרף לזה גם דין מעלה בתרומה ובקדשים צריך טעם למה באמת לא מהני בידו לטהרן בין גבי תרומה בין גבי קדשים, והנה ידידי כתב לי עוד לסתור טעמא דבידו, ודם שנתערב במים דלא מהני לחזור ולערב משום שכבר נשתנה, ולכן גם בסחיטה לא מהני בידו דנעשה מאוכל משקה וכ"ש בתאנים, ולא ידעתי למה משיג עלי בזה הלא לא כתבתי טעמא דבידו על סחיטה רק על זריעה והשקה ואדרבא בסחיטה כתבתי דאינו סובר הרמב"ם כלל טעמא דמעלה, כיון דמשקין מיפקד פקידי, איברא דבגמ' לא הוזכר הא דמשקין מיפקד פקידי אלא בזיתים וענבים שעומדין לסחיטה אבל בתאנים דהמשקין הוו מי פירות אפשר דגם המשקין נטמאו אבל מד' הירוש' מוכח דגם בתאנים אמרינן מיפקד פקידי דאלא"ה למה לי טעמא דנדחו, עכ"פ צריך טעם אמאי באמת אמרינן דנדחו, והנה גבי שתילי תרומה אפשר דלא הוי בידו, כיון דההשרשה אינו בידו, אבל במי החג שבידו לטהרם בהשקה למה לא מהני בידו.
ונראה בזה ע"פ ד' התוס' בכריתות דף ז' ע"א בד"ה הואיל ונדחה ידחה שכתבו וז"ל אע"ג דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאלו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו, אבל הא נדחה מחמת פסול הגוף, ודמי לכדאמרינן מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים, אף שבידו למלאות הפגימה עכ"ל, ועיין בסוכה דף ל"ג בתוס' ד"ה נקטם שכתבו מהא דמזבח שנפגם דלא מהני בידו וכתבו וצריך לחלק בדברים, ולפי"ד התוס' בכריתות מיושב, וכן מיושב הא דענביו מרובין מעליו אף דבידו ללקטן ובכמה מקומות הזכירו בתוס' הא דמזבח שנפגם ולא כתבו כתי' התוס' בכריתות, אך יש לומר דמזבח שנפגם לא הוי פסול הגוף בהזבחים, דאינו אלא משום חסרון מזבח, ועכ"פ בתרומה ומי החג שנטמאו שנפסלו פסול הגוף שפיר יש לומר דלא מהני בידו לטהרם וכד' התוס' בכריתות, ואף דלפי"ז אין הוכחה דהרמב"ם סובר טעמא דמעלה גבי תרומה, ואפשר לומר כדברי הר"י קורקוס ולא כמו שכתבתי בספרי לחלק בין זריעה והשקה לענבים שסחטן מ"מ נראה יותר כמו שכתבתי דלא נצטרך לומר דלא פסק הרמב"ם כלל מה דאמרו בבבלי דתרומה דמי לקדשים לענין מעלה, אלא דמשום טעמא דנדחו לא צריך כבר לטעמא דמעלה.