אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ט
אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכלאי הכרם, מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה, ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויים לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו.
הכ"מ הביא מה דאיתא בברייתא בפסחים דף מ"ח ממשקה ישראל מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. ובתוספתא תניא כל הני שמביא הרמב"ם אבל הרמב"ם לא הביא קרא דממשקה ישראל אלא טעמא אחרינא משום שהיא מצוה הבאה בעבירה, והנה צריך לבאר דברי הרמב"ם בשני הצדדין בין במה שאינו מביא הא דמייתי בגמ' מקרא דממשקה ישראל, ובין בזה שכתב דפסול משום מצוה הבאה בעבירה, דאיזה עבירה יש כאן הא ליכא קרא לאסור שלא להביא מן הטבל, ואי משום הנאה של כילוי הא מצות לאו ליהנות ניתנו, ואפי' אם יתיישב לנו זה משום שעבר על מצות תרומה ונתינה לכהן אכתי קשיא חדש דהא אין איסור הנאה בחדש, ולא כתב קרא אלא איסור אכילה ולהדיא מרבינן היתר הנאה בפסחים דף כ"ב, ואם אפי' נדחוק ונאמר דהרמב"ם סומך על קרא דממשקה ישראל אף שלא הביאו אכתי קשה דא"כ למה לנו טעמא דמצוה הבאה בעבירה דהא כבר פסול מהך קרא וגם מה שייך טעם זה הא הך קרא הוא גדר בהכשר הקרבן ולא גדר בעבירה, ואם נימא דסובר דלא גלי קרא אלא למצוה ולא לעכב א"כ מנ"ל דשייך בזה גדר מצוה הבאה בעבירה, ומאי שנא מכל דיני קרבן דהיכי דלא נאמר קרא אלא למצוה לא נפסל הקרבן, ועוד דמפשטה דסוגיית הגמ' במנחות דף ה' מוכח דממשקה ישראל הוא פסול, וכמו הא דממעט מקרא דמן הבקר להוציא הטריפה כדמוכח דמצריך בגמ' כל תלתא קראי בזה.
ונראה דהנה בפ"ב הל' י' כתב דבהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסור לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ועמש"כ שם ובהל' ח', ומבואר דמקרא דהקריבהו נא לפחתך ידעינן דמה דאסור באכילה אינו ראוי לקרבן, והנה אף דקרא דממשקה ישראל וקרא דהקריבהו נא לפחתך שניהם מדברי נביאים וע"ז אמרו בגמ' בזבחים דף י"ח ע"ב גבי בגדי כהונה וגבי ערל עד דאתא יחזקאל מנלן אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקראי, מ"מ יש לחלק דקרא דהקריבהו נא לפחתך הוא סברא דהנביא אומר שהרי פחתך לא ירצך בזה ודין הוא שלא ירצה לקרבן לד', לכן א"צ לומר שהדין הוא הלכה ואסמכינהו אקרא, אבל קרא דממשקה ישראל הוא רק דין שע"ז צריך לומר גמרא גמירי לה.
ולכן ביאר הרמב"ם הא דממשקה ישראל דהוא מעיקר דין תורה דכיון דכבר כתב דדבר האסור באכילה אסור לגבי מזבח ואינו מרצה מקרא דהקריבהו נא לפחתך שהוא סברא מדברי נביאים שא"צ לומר בזה גמרא גמירי לה אלא דהי' מקום לומר דדוקא על בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות, וכמו שבארתי שם דהוא ממה דכתיב וחולה דהוא חסרון בעצם הקרבן, אבל מה שהוא אסור באכילה מפני דין איסור שבו הו"א דראוי לקרבן ועל זה כתב הרמב"ם דכיון דיש איסור ועבירה לאכלם הוא מצוה הבאה בעבירה, והיינו דכיון דמפני עבירה אסורים באכילה וזה ידעינן מקרא דהקריבהו נא לפחתך דאין להקריב למזבח אלא דבר הראוי לאכילה לאדם, ונמצא דהוא מקריב למזבח מה שאם יאכל אותו הוא עבירה והיא מצוה הבאה בעבירה ואינו דומה לסתם גדר מצוה הבאה בעבירה שבעיקר המצוה יש עבירה וכאן הוא גדר על דבר הקרב שהוא עבירה לאכלו ואינו ראוי לקרבן.
ובדברינו מבואר יותר מה שכתב בהל' ו' דהמקטיר איברי בהמה טמאה לוקה שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב כשם שלוקה על אכילת הטמאה כך לוקה על הקרבתה, וע"ש שבארנו דהוא כפשוטו שלמד דין הקרבה מדין אכילה ומגדר מה מצינו ובנין אב, אבל זה מיושב לפי"מ שבארנו כאן דדין הקרבה תלוי בדין אכילה ושפיר מבואר מה דלמד דין איסור הקרבה במה מצינו מדין איסור אכילה.
ונמצא דבאמת סמך הרמב"ם על קרא דממשקה ישראל דמייתי בגמ' אלא שלא הוצרך להזכירו כיון דביאר טעמו מעיקר דין תורה, ואף דבמנחות דף ו' מצריך הגמ' לתלתא קראי ואמר שם דאי ממשקה ישראל הו"א ה"מ היכי דלא היתה לו שעת הכושר, ולסברת הרמב"ם הא אין נ"מ אבל כבר כתבו התוס' שם דבתר דמסקינן מתלתא קראי אין לחלק גם בהא דממשקה ישראל (ויש להוכיח כד' התוס' מד' הברייתא פסחים דף מ"ח יכול לא יביא מן המוקצה ע"ש). ולכן שפיר כתב הרמב"ם דלמסקנא נוכל לומר טעם למה דגלי קרא דיחזקאל דממשקה ישראל, דהוא מדין תורה מגדר מהב"ע וכנ"ל.
ב) אכן עדיין אינו מיושב מה דכתב הרמב"ם (והוא מד' התוספתא) דמן המדומע פסול ובזה הא ליכא טעמא דממשקה ישראל דהרי מדומע מותר לכהן. וכבר הקשו כן בתוס' בזבחים דף פ"ח על מה שפרש"י מן המדומע דהוא מעורב חולין בתרומה והקשו דהא שרי לכהנים לכן פירשו מעורב בערלה וכלאי הכרם, אבל בדברי הרמב"ם קשה לפרש כן דסתם מדומע הוא מתרומה, ועוד דבתוספתא דמעילה פ"א תניא בהדיא גם תרומה, והנה בתוספתא פ"ח דמנחות תניא נסכים בכ"מ לא יביא אלא מן החולין מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים מנחת בהמה ולחמה של תודה מן הטבל מן התבואה (נראה דצ"ל מן התרומה וכן הוא בפ"א דמעילה) מעשר ראשון [שלא] נטלה תרומתו, ומע"ש והקדש [שלא] נפדו מן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית, ואם הביאו הרי אלו פסולין ואצ"ל מן הערלה ומכלאי הכרם, ופי' במנחת בכורים דטעמא דמן הטבל הוא משום ממשקה ישראל, וטעמא דמן המדומע הוא משום דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ולפי דבריו הא דאמר שם מכאן אמרו קאי גם על תרומה ומדומע כמו דקאי על מע"ש, אבל קשה לומר כן דדין כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין לא מצינו בגמ' בזבחים דף צ"ז ובמנחות דף פ"ג אלא למעוטי מעשר דכיון דקיי"ל דמע"ש ממון גבוה א"כ הוא גדר הקדש ואינו יכול לפטור במעשר את חובתו אבל תרומה הוא ממון כהן, ועוד דשם ילפינן דין זה מחטאת ואמרו שם וחטאת גופה מנלן דאמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר, וזה הא הוי על דמי מעשר דא"א לפר להיות מעשר, ודמי תרומה בודאי הם חולין גמורים, וא"כ אין לנו למוד אפי' על תרומה גמורה דאף דאינה חולין, אבל אין מקור למעט מקרא דמשלו דהא תרומה הוא ממון כהן לכל דבר.
לכן נראה דכיון דתחלת הברייתא בתוספתא הוא מן הטבל, וזה הא איתא בברייתא בפסחים דף מ"ח דהוא משום ממשקה ישראל, ואיתא שם ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל, א"כ גם הכא צריך לגרוס כן, ואינו שייך למה דתני מקודם שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, אלא הוא מילתא אחריתא דבעינן מן המותר לישראל, וזהו טעמא דטבל ומע"ר שלא נטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו וחדש וערלה וכלאי הכרם, לכן גם כאן צ"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו וכו', אלא דצריך לבאר טעמא דמן המדומע דהא מותר לכהן וכמו דמערבין לישראל בתמורה דהוי אוכל הראוי, וכן טעמא דשביעית דהוא נמי מותר לישראל.
ונראה דמזה גופא הכריח הרמב"ם יסודו דטעם ממשקה ישראל הוא משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה, דמשום האי טעמא פסולים מנחות ונסכים מן המדומע כיון דאסור לעשות נסכים מן התרומה דלא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה, ואסור לשרוף תרומה טהורה משום משמרת תרומותי, לכן אסורים למנחות דצריך להקטיר הקומץ, ונסכים בין למ"ד לספלים בין למ"ד לאשים עכ"פ אינו לאכילה, ולחמי תודה אף שהם רק לאכילה אסורים להביא מתרומה דהא ממעט באכילת תרומה כדתניא בזבחים דף ע"ו אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני שממעט באכילתה שאסור לאונן וטעונין מחיצות, ועוד שיוכלו לבוא לידי נותר וכדתנן בזבחים דף צ' ע"ב לא יתן לתוכו תבלי תרומה שלא יביא התרומה לידי פסול, ואף שבארנו דהא דמצוה הבאה בעבירה דאסור להביא קרבן מדברים האסורים, אינו משום דיש עבירה להביא מהן קרבן אלא דיש עבירה לאכלן וממילא אסורים לקרבן משום דאינו דבר הראוי, ובהא דתרומה ושביעית הוא משום דהמצוה באה בעבירה מ"מ הוא עכ"פ גדר אחד ושייך לכלול שני הדינים בהך טעמא דמצוה הבאה בעבירה דזהו טעמא דממשקה ישראל.
ובהך טעמא נמי שביעית מה דאסור הוא משום דלא ניתנו אלא לאכילה, ודבר המיוחד לאדם אין עושין ממנו מלוגמא כדתנן בפ"ח דשביעית משנה א' ותנן במשנה ז' אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול, ופירש שם הרמב"ם בפיהמ"ש שלא יביאו הירק לידי פסול, שאם נפסל בשביל התרומה (והיינו שיגע בטומאה) ישרף הכל, איברא דהר"ש שם מפרש דהכונה שלא יביאו התרומה לידי פסול אחר הביעור, ולפי שיטתו מוכח דמשום שביעית לא חיישינן שלא יביאנו לידי פסול, ואף דלכתחלה אסור להפסיד שביעית וכדתנן ריש פ"ח דשביעית דדבר המיוחד לאדם אין עושין ממנו מלוגמא זהו להפסיד בידים שלא ניתנה אלא לאכילה, אבל לא חיישינן שמא יבא לידי פסול דזהו איסור דוקא בתרומה משום משמרת תרומותי, והנה כדברי הר"ש מוכח להדיא בזבחים דף ע"ו ע"א דמוכיח מהא דתניא אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של מע"ש שלא יביאו קדשים לבית הפסול ור"ש מתיר, דר"ש מתיר לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול ודלא כרב דאמר דאינו מתיר אלא בדיעבד, ועל זה אמר אביי דאיכא לשנויי תרומת ירק דרבנן ופריך ע"ז דהא תנן ירק של שביעית, ועכ"פ מוכח להדיא דהאיסור הוא בשביל התרומה כפי' הר"ש ולא כפי' הרמב"ם וכבר עמד בזה בקרן אורה שם.
אלא דבאמת מהברייתא גופא מוכח דהאיסור הוא בשביל התרומה דהא תניא שלא יביאו קדשים לבית הפסול ושביעית לא מקרי קדשים, וע"כ דהאיסור הוא בשביל תרומה דמקרי קודש. ונראה דהרמב"ם סובר דמתני' והברייתא פליגי כיון דבמתני' לא תנן שלא יביאו קדשים לבית הפסול אלא שלא יביאנו לידי פסול, ופשטה דמתני' הוא דקאי על ירק של שביעית כיון דתנן זה במס' שביעית ובפרק זה דמיירי מדין דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ומתני' דריש הפרק הוא כלל אמרו בשביעית כל הראוי למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם, וא"כ ודאי מוכח דגם הך מתני' הוא משום הפסד שביעית ולא משום הפסד תרומה, והברייתא סברה דטעמא הוא משום הפסד התרומה, אלא דבאמת צריך ביאור אמאי לא סברה מתני' טעמא דהפסד תרומה ואמאי לא סברה הברייתא טעמא דהפסד שביעית, ויש לומר דמתני' לא סברה טעמא דהפסד תרומה דהוא משום שיהי' אסור אחר הביעור, דכיון דאיכא מצות משמרת תרומותי וכמבואר בדברי רש"י בפסחים דף י"ד ע"א במתני' ד"ה מדבריהן לדין שימור מטומאה והוא מד' הגמ' בבכורות דף ל"ד ע"א, וה"ה לענין הפסד וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהל' תרומות פי"ב הל' א' דטומאה והפסד שוין [אלא דצ"ע מה שכתב כשאר הקדשים, כיון דאיכא קרא גבי תרומה], ואכילת תרומה הוי מצוה ואיקרי עבודה, וא"כ לבד שאין חשש שיניח אותה עד לאחר הביעור אלא אפי' אם יתאחר ולא יאכל עד לפני הביעור וגם לא יוכל לאכלה קודם הלא יש לו עצה שיחלל התרומה מה שיש בה מדמי שביעית על פירות חולין ולא תופסד התרומה ויקיים מצות אכילת תרומה, ואף דבמתני' תנן ירק של שביעית ומשמע דהוא בפרי ראשון דאינו ניתר ע"י חילול, מ"מ נקט טעמא משום הפסד שביעית דמהני לאסור אפי' בפרי שני דניתר ע"י חילול, אבל מצד שביעית יש כאן חשש הפסד, שאף שגם לאחר שתטמא התרומה ותהי' טעונה שרפה אפשר לחלל דמי השביעית כיון דתרומה טמאה מותר ליהנות בביעורה, מ"מ אין הוכחה שיעשה כן דליכא בשביעית דין משמרת ודין מצות אכילה [ועיין בספר המצות בהוספות הרמב"ן למ"ע מצוה ג' ומש"ז המג"א שם] אלא דאסור להפסיד, כיון דשביעית הוא הפקר ולא ניתנו להזוכה בהפירות אלא לאכלה ולכן הוא אסור להפסיד, אבל אם בדיעבד נעשה סבה שבשביל שקנה תרומה מדמי שביעית ונטמאה התרומה אין עליו חיוב לחללה ולכן שפיר יצא מזה הפסד שביעית.
ובטעמא דברייתא נראה דהוא ג"כ מהך טעמא דכיון דלא כתוב בשביעית דין משמרת תרומותי רק דלא ניתנו אלא לאכילה ולכן כשהוא מבשל ירק של שביעית לצורך אכילה לא חיישינן שמא יהיה סבה שיטמא הירק, אבל בתרומה דאיכא דין משמרת תרומותי חיישינן אפי' להפסד אחר הביעור ולא סמכינן שיאכל או שיפדה לפני הביעור, והרמב"ם פסק כמתני' ומש"ה כתב הך דינא בהלכות שביעית בדין שאסור להפסיד פירות שביעית, ולכן שפיר מה דאין מביאין מנחות וכו' משביעית.
ג) והנה הרמב"ם הביא רק טבל וחדש ומדומע וערלה וכלאי הכרם, ולא הביא מה דתניא עוד בתוספתא מע"ר שלא נטלה תרומתו, מע"ש והקדש שלא נפדו ושביעית, ומה שלא הביא מע"ר שלא נטלה תרומתו זה לא קשה דזה בכלל טבל, ומע"ש נמי לא קשה דכבר הביא מע"ש בהל' מעה"ק פרק ט"ז הל' ט"ו שכתב מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מע"ש וכו', ובהל' י"ז שם כתב מה דתנן במנחות דף פ"א ע"ב דאם פירש להביא היא ולחמה מן המעשר לא יביא מחטי מעשר אלא ממעות מעשר, אבל במה שלא הביא הקדש ושביעית צריך טעם.
ונראה דלפי"מ שבארתי בהל' ז' בהא דחטאת הגזולה דלשיטת הרמב"ם דין מצוה הבאה בעבירה אינו פסול אלא היכי שגם בשעת הקרבה היא עבירה, אבל היכי דבשעת הקרבה ליכא עבירה ורק דבשעת הקדש הוי עבירה אינו פסול, וכדמוכח מהא דאמר רב יהודה דחטאת הגזולה בין נודעה בין לא נודעה דבר תורה מכפרת, אף דההקדש היה בעבירה כיון דיאוש כדי לא קני אלא דע"י יאוש ושינוי השם חל ההקדש, וא"כ יש לומר דלא דמי שביעית לתרומה, דתרומה גם אחר שיעשה ממנה מנחות ונסכים ולחמי תודה ג"כ לא בטל ממנה דין התרומה והעבירה נמשכת במה שהביא תרומה לבית הפסול שתופסל לאונן, אבל שביעית כל דין שבה לאסור להפסידה הוא רק משום שהתורה אמרה תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ולכן אסור להפסידה וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש בשביעית פ"ד משנה י' מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית דאמר הגמ' בפסחים דף נ"ב דהוא משום לאכלה ולא להפסד וכן כתב שם הר"ש, והרמב"ם כתב שם וז"ל אסור לקצוץ אילנות בשנה השביעית כשיתחיל לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם ומוכח מדבריו דזהו הגדר דלאכלה ולא להפסד, אבל כיון שנעשה קרבן אינו שייך שבדין קרבן יהי' מצורף גם כן דין השביעית דלא שייך גדר ההפקר על מה שכבר חל קדושת הקרבן, וגם הבעלים כשהם אוכלים רק משולחן גבוה זכו, ולכן לא שייך כלל בזה גדר שביעית, וא"כ כל האיסור הוא רק בתחלת ההקדש בשעה שהקדישה למנחות ולחמי תודה עבר על הפסד שביעית, והוא ממש כמו בהקדש לאחר יאוש דבשעת ההקדש הי' עבירה, וא"כ מוכח מהא דחטאת הגזולה דרב יהודה לא סבר כהתוספתא, אלא דהיכי דאחר ההקדש ליכא עבירה אינו פסול משום מצוה הבאה בעבירה, ומה דחל עיקר ההקדש על שביעית ע"כ צ"ל דמה דנטל מפירות שביעית בין הבעלים בין אחרים זכו בהם, אלא דיש דין שלא להפסיד משום שלא ניתנו אלא לאכילה, ואם הוא אינו רוצה לאכול יניח ויתן לאחרים שיאכלו, אבל עכ"פ יש לו זכות בהפירות ויכול להקדישן, וכן הוא להדיא בקדושין דנ"ב דהמקדש בפירות שביעית מקודשת ועפירש"י שם.
ד) ובזה שכתבתי למעלה גבי שביעית נוכל לבאר מה שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' בכורות הל' ט' דהלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה מפירות שביעית שנאמר בה לאכלה ולא לסחורה, ואם תהי' חייבת הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית עכ"ל וביאר הכ"מ שיהי' לו טובת הנאה כשיתן להכהן, והשיג הראב"ד דבגמ' מבואר דהוא משום לאכלה ולא לשרפה שיהי' צריך להקטיר האימורין, וכתב הכ"מ דגירסת הרמב"ם בגמ' היא לאכלה ולא לסחורה, ומ"מ קשה דאמאי באמת לא סגי משום לאכלה ולא לשרפה, וכדפריך הגמ' שם על זה מהא דתנן בשביעית האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה, ואמאי כיון דאילו מטמיה בת שרפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וכבר הקשה זה הלח"מ וכתב דפריך מהא דואכלה ולא לשרפה על ולא לסחורה דאי אמרינן דאינו קדוש בבכור משום ולא לסחורה, א"כ לא ליחייב בחלה משום ולא לשרפה, וא"כ למה גבי קדושת בכור צריך לטעמא דולא לסחורה ולא סגי בטעמא דולא לשרפה.
אכן לפימש"כ מיושב דבבכור אם יהי' קדוש בקדושת בכור וישחוט אותו לקרבן כבר נפקע ממנו דין שביעית שיהי' בזה דין לאכלה ולא לשרפה דלא שייך כלל גדר דין שביעית שניתן לאכלה ולא להפסד דכבר נעשה קרבן ואין עליו כלל גדר שביעית, ומה שכתב הרמב"ם משום לאכלה ולא לסחורה שכן גירסתו בגמ' זהו בעיקר קדושת הבכור, דאם נימא דכשקנה בהמה מפירות שביעית קדוש הולד בבכורה, א"כ עבר כשקנה הבהמה בדין לאכלה ולא לסחורה שמשתכר בפירות שביעית בזה שיהי' הולד של הבהמה קדוש בבכורה, ולכן אמר בגמ' טעמא דולא לסחורה דמשום זה אמרינן דלא אמרה תורה שיחול קדושת בכורה ויפקיע דין שביעית, ומדוייק לשון הרמב"ם שכתב "הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית" וזה דוקא בבכור שהוא קרבן, אבל גבי חלה גם כשתתחייב העיסה בחלה ויטול חלתה לא יפקיע דין השביעית, דשייך גם בחלה גדר שביעית, וזה מבואר בהא דתניא בזבחים דף ע"ה ע"ב שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה, ולפירש"י שם הוא שהתרומה תצטרך שתתבער מן העולם בזמן הביעור ואח"כ אסורה באכילה, וכן מצינו בירושלמי דמע"ש פ"ג הל' ב' דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה ממנו קדושת מעשר, ותרומה שלקחה בכסף מעשר לא פקעה ממנו קדושת מעשר, לכן שפיר אמר על חלה לאכלה ולא לשרפה דלכשתטמא החלה ויהי' צריך לשורפה יהיה בזה הפסד שביעית.
ובזה אפשר ליישב מה שהקשה המנ"ח במצוה י"ח על גירסת רש"י דטעמא הוא משום לאכלה ולא לשרפה מהא דאיתא בירוש' פ"א דמע"ש הל' ב' דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן בהמת מע"ש לר' יהודה חייבת בבכורה, ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא ילדה בכור אימוריו מהו שיקרבו לגבי מזבח ולא חל מע"ש על אימוריו ולא נמצא מבריחו מן האכילה, וא"כ הוי סבר ר' ירמי' דאף דחייבת בבכורה מ"מ לא יקריבו אימוריו וירעה עד שיעשה בע"מ, א"כ בהמת שביעית נמי למה פטורה מן הבכורה משום ולא לשרפה יהי' קדוש בבכורה וירעה עד שיפול בו מום, אבל לפימש"כ יש לומר דגם לגירסת רש"י זה ודאי דאחר שיהי' קדוש בבכורה ובכור תם יש עליו דין קרבן בטל ממנו דין שביעית וחייב להקריבו למזבח, דעיקר דין שביעית הוא רק משום קרא דתשמטנה ונטשתה ובזה תלוי כל דיני שביעית, וכיון דנעשה בו קדושת קרבן ודאי לא שייך ביה גדר הפקר דשביעית, וכל מצות שביעית, אבל מע"ש הוי סבר ר' ירמי' דשייך שיהי' ביחד דין מע"ש ודין שלמים, לכן הוי סבר דדין מע"ש יפקיע דין הקטרת אימורין דשלמים וירעה עד שיפול בו מום, וע"ז אמר ליה ר' זעירא דכיון דנעשה שלמים נפקע דין מע"ש, אבל עכ"פ זה שייך רק במע"ש אבל שביעית ודאי א"א שיהי' ביחד דין שביעית ודין בכור, ולכן גם לגירסת רש"י הא דאמר דמשום לאכלה ולא לשרפה אין הולד קדוש בבכורה היינו דלא חל קדושת בכור שעי"ז יתבטל דין שביעית שיהי' צריך להקטיר האימורים, והיה אפשר משום טעם זה לומר דעי"ז יתבטל מצות ביעור וכמו שכתב הרמב"ם שיצא מתורת פירות שביעית, אלא דעדיפא קאמר שיתבטל בודאי דין לאכלה ולא לשרפה, דביעור אינו ודאי שישהא עד אחר הביעור, אבל זה בודאי לא נימא דישאר בכור ולא יקריבנו דכיון שיהי' עליו קדושת בכור יתבטל דין שביעית ולא יעכב מלהקריבו.
ובדברינו מיושב מה שהקשה שארי הגאון מוהרצ"פ פרנק שליט"א (הובא בכלכלת שביעית) דלמה אמרינן דאינו קדוש בבכורה משום לאכלה ולא לשרפה שיהי' צריך להקטיר האימורין הא יהי' אפשר לפדות הבכור ולהוציאו מאיסור שביעית דהא רק פרי ראשון ואחרון נשארים בקדושת שביעית והאמצעים יוצאים לחולין, אבל לפימש"כ מיושב דכיון דחלה עליו קדושת בכור בטל ממנו דין שביעית ולא שייך פדיה, אלא דמ"מ אמרינן לאכלה ולא לשרפה ע"ז גופא וכנ"ל.
ה) עכשיו עלינו לבאר מה שלא הביא כאן הקדש וע"כ סמך על התוספתא כמש"כ הכ"מ (דבפסחים דף מ"ח ובזבחים דפ"ח לא הוזכר חדש), והנה בפ' ו' מהל' מעילה הל' י"א כתב המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין אעפ"י שלא הוציאן בדברי חול מעל, כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל, וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם, לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו, ועיקר הדין דאין מועלין עד שיזרוק הדם הוא בגמ' במעילה דף י"ט פלוגתא דר' יהודה ור"ש ופסק כר"י כמש"כ הכ"מ, ומה שכתב דלפיכך המביא מנחות ונסכים מן ההקדש לא מעל עיקר הדין הוא בתוספתא פ"א דמעילה כמש"כ הכ"מ, אבל מה שכתב הרמב"ם "לפיכך" וכתב בטעמא שאין כאן זריקת דם לכפר עליו הוא תמוה טובא דהא במנחות איכא קומץ, והקטרת קומץ הוא כמו זריקת דם וכדאמר בגמ' בזבחים דף י"ג ובמנחות דף י"ב מקטיר היינו זורק, וא"כ למה אין כאן זריקת דם.
איברא דהכי איתא בתוספתא פ"א דמעילה הל' י"ג י"ד המביא חטאתו ואשמו מן הקדש השוקל שקלו מן הקדש כיון שלקח מעל, דברי ר' שמעון וחכמים אומרים לא מעל עד שיזרקו דמים, מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל ומן התרומה ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו מן המדומע ומן החדש מפירות שביעית ואם הביא לא מעל ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם, והך מכאן אמרו הוא בודאי על הא דאמר ואם הביא לא מעל דקאי על הקדש, ומשום הך דינא תני כל הברייתא דכבר תניא בפ"ח דמנחות כמו שהבאנו, וא"כ מוכח כדברי הרמב"ם דטעמא דלא מעל הוא משום דליכא זריקת דם, אבל קשה וצריך ביאור, אח"כ ראיתי שהקרן אורה במעילה עמד בזה ונשאר בצ"ע.
ונראה דהנה בתוספתא וכן בבריתא דמעילה דף י"ט לא תניא דמעל אלא בלוקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש, ואמאי תני כל הני ולא עולה ושלמים דג"כ משכחת לה דחייב להביאם באומר הרי עלי, ומוכח מזה דכיון דבעינן הנאה לחייב מעילה, ולשיטת הרמב"ם במוציא מעות הקדש ולא נהנה לא מעל כדמוכח מדבריו בפ"ו מהל' מעילה הל' ח' (וע"ש בהשגת הראב"ד ועמש"כ בפ"ב מהל' גניבה הל' א') לכן מה דנתחייב להביא עולה ושלמים ופוטר בזה חובתו לא מהני דבעינן דוקא בדבר שנהנה בזה שמתכפר. וכמו דמודר הנאה פורע המדיר חובו ולא מקרי מהנה (נדרים ל"ג) ואף דלכאורה יש לחלק דהתם המדיר הוא שעושה זה וכאן הוא בעצמו לוקח משל הקדש לפטור חוב שלו שנתחייב בעולה, מ"מ מוכח כן בירושלמי בשקלים פ"ב הל' ב', דאמר על שוקל שקלו דפריך מה נהנה ומשני מכיון שב"ד ראויין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה, ומוכח דבשביל פריעת חוב לחוד לא חשיב נהנה, ואף דבעולה נמי איכא כפרה מ"מ חטאות ואשמות חשיבי יותר הנאה שהכפרה היא יותר חובה וכדחזינן דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם משום דודאי יביאו בעצמם להתכפר וחייבי עולות ושלמים ממשכנין ומשו"ה בחטאות ואשמות חשיב הנאה טפי.
ובזה מבואר מה דשוקל שקלו מן ההקדש כשיקריבו בהמה שקנו מתרומת הלשכה מעל ואין בזה חילוק בין הקריבו חטאת או עולה אף שבארנו דבעולה אין הנאה ולא מעל (ואולי יש לחלק בין עולת צבור לעולת יחיד) דטעמא הוא כדאמר ע"ז בירושלמי משום שב"ד ראויין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה, וקשה דלפי טעם זה למה אינו חייב קודם שקרבה הבהמה וצריך לומר דע"י שני הדברים ביחד במה שקרב חלקו בקרבנות צבור ובמה שינצל שלא ימשכנו אותו ב"ד בצרוף שניהם חשיב הנאה לחייבו במעילה, ואף דלכאורה אין זה מרווח, אכן באמת יש ראיה לזה דהא תנן דמדיר הנאה שוקל שקלו וקשה דהא אמר בירושלמי כאן דכיון שב"ד ראויין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה, וע"כ מוכח דהנאה זו במה שאין ממשכנין אותו לא סגי שיהי' הנאה אלא בצירוף זה שקרבה הבהמה ובזה חלוק דין מודר הנאה מדין נהנה מן ההקדש, דבמודר הנאה תיכף כששקל שקלו כבר נעשה השקל של תרומת הלשכה ואכתי לא נהנה בזה שנפרע חובו, אבל בשוקל שקלו מן ההקדש קודם שמעל לא יצא עדיין השקל מרשות הקדש ואח"כ כשמעל ע"י שקרבה הבהמה יצא השקל מרשות הקדש ולכן שפיר חשיב נהנה ומעל כשקרבה הבהמה, ולראי' זו העירני חביבי הרב הנעלה מו"ה יצחק עפשטיין נ"י.
ואף דבירושלמי נדרים הובא בתוס' ב"ק דף נ"ח איתא דאפי' בהיה לו משכון פורע חובו במודר הנאה וכתבו בתוס' דאפי' אם ליכא טעמא דמפייס הוינא היה מוצא אחרים שיפרעו, א"כ מאי מהני כאן הא דראויים למשכנו, אלא דבאמת גם מזה מוכח דכאן הוא בצירוף בזה שקרבה הבהמה, ומה דהוצרך הירוש' לטעמא דראויים למשכנו אף דטעמא דפורע חובו אמרו שם משום דמפייס הוינא וכאן לא שייך זה א"כ ליסגי פורע חובו לצירוף, אלא דלא אמרו שם כן אלא לבני כהנים גדולים, אבל לחנן בלא"ה מותר משום מבריח ארי, וכן הוא בבבלי שם ולכן להלכה דקיי"ל כחנן צריך לטעמא דראויים למשכנו, אלא דאכתי צריך ביאור דהא בעולה ושלמים נמי ממשכנין וא"כ אמאי לא מעל כשנזרקו הדמים, ונראה דע"כ צ"ל דדוקא בחייב מחצית השקל דהוא דבר קבוע וב"ד נזקקין לגבות מכל אחד את שקלו הוא מצוי שימשכנו אותו אם לא נתן שקלו אבל עולה ושלמים דלעצמו נדר ואינו מצוי שב"ד ידעו מנדרו ושלא קיים נדרו לכן אינו ברור ההצלה מה שניצל מזה שב"ד לא ימשכנו אותו.
ו) ולפי"מ שבארנו נראה דמה דתניא אין מביאין מנחות וכו' ואם הביא לא מעל דלא קאי על מנחת חוטא דהא מקודם תניא דהמביא חטאתו ואשמו מן ההקדש מעל, וסתם חטאתו אין נ"מ מחטאת בהמה למנחת חטאת, ואף דתניא דחכמים אומרים עד שיזרקו הדם גם הקטרת הקומץ הוי כמו זריקת דם, לכן מה דתניא בסיפא מנחות כדי להשמיענו הך דינא דאם הביא מן ההקדש לא מעל ודאי מיירי בסתם מנחות שהם מנחת נדבה, וכיון דמבואר ברישא דדוקא במביא חטאת ואשם ופסח ומחוסר כפרה מעל שזה חשיב נהנה ולא עולה ושלמים, לכן גם מנחות נדבה לא חשיב הנאה.
ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם שאין כאן זריקת דם לכפר עליו אין כונתו דאין כאן זריקת דם, דודאי הקטרת הקומץ הוי כמו זריקת דם, אלא דאין כאן זריקת דם לכפר עליו כפרה המחוייבת כמו בחטאת ובמחוסרי כפרה ופסח דרק בזה חשיב הנאה, ולכן לא מעל, אלא דצריך לבאר למה הוזכרו מנחות ונסכים ולא עולה ושלמים כיון דאין נ"מ ביניהם בדין מעילה.
ונראה דהנה זה ודאי דאם הקדיש קרבן מקדשי בדה"ב לא מהני מידי שאינו שלו, וכדתניא בתמורה דף ל"ב ע"א קדשי בדה"ב שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ח' המקדיש קדשי בדה"ב למזבח ואמר ה"ז עולה ושלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדה"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולכן ע"כ מה דפסק הרמב"ם והוא מהתוספתא דהמביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש מעל ואינו מועל עד שיזרק הדם לא קאי על לקח בהמת קדשי בדה"ב דהא תניא בהדיא שלא עשה כלום, ואף דאח"כ כשנזרק הדם ומעל יצא לחולין, מ"מ קשה דכיון דמעיקרא לא עשה כלום ולא חל ההקדש מה מהני מה שיזרקו אח"כ הדם וצ"ל דמהני למפרע דכיון שמעל בשעת הזריקה ממילא יצא למפרע לחולין, אבל קשה לומר כן דבברייתא קתני סתמא דקדשי בדה"ב שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה כלום, [איברא דהרמב"ם כתב עולה או שלמים, מ"מ אינו מוכח דהוא בדוקא], ולכן צריך לומר דזה קאי על לקח בהמה ממעות הקדש בדה"ב והקריבה לחטאת דבזה גם קודם שמעל זכה בבהמה במשיכה, וכן איתא בירוש' סוף פ"א דמע"ש על מתני' דלקח קיני זבין וקיני זבות יאכל כנגדו דאמר ר' הילא מן מה דתנינן יאכל כנגדו הדא אמרה קדשו, אמר ר' יוסי מכיון שמשך נקנה המקח מכאן ואילך מקח אחר הוא, ופירש בזה הר"ש סיריליאו (הנמצא בכת"י) וז"ל הדא אמרו קדשו לשם קינין ועלו לבעלים לשם חובה ומשני ר' יוסי מכיון שמשך הקינין מיד המוכר נקנה המקח ושל לוקח הוו ועלו לו לחובה מכאן ואילך לסוף כי יהיב ליה מעות מעשר אותן המעות אינן דמי הקינין אלא מקח אחר והוו בידי המוכר אונאה ומקח טעות הוא, אבל לא שנתפס קדושתן בקינין דלא קנה מעשר הלכך יאכל כנגד המעות אבל לא כנגד הקינין, אמר ר' יודן צריך לחזור ולהקדישו, שסבור שלקחן מחמת הכסף והוא לא קנאן מחמת הכסף אלא מחמת המשיכה, וכיון דלא נתכוין למיקני בהו במשיכה לא קני להו הילכך צריך להקדיש דקיי"ל במס' יומא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים וכו' עכ"ל הרש"ס, (ועיין במראה הפנים לפי פירושו) ולפירושו של הרש"ס מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש הל' י"ז דכתב יאכל כנגדו ולא כתב דצריך לחזור ולהקדישו דאינו סובר כר' יודן אלא כר' הילא וכר' יוסי דקדשו משום דכיון שמשך נקנה המקח.
ולפי"ז נוכל לומר כן גם בקדשי בדה"ב דאם קנה ממעות בדה"ב קדשי מזבח אפי' באופן שלא מעל ולא יצאו המעות לחולין ונשארו המעות אצל המוכר בקדושתן, מ"מ כיון שמשך קנה המקח וכשהקדיש המקח לקרבן הקרבן כשר והלוקח צריך לחלל משלו המעות שביד המוכר, ואף דאפשר דאם לא יקיים הלוקח ולא יחלל המעות מחולין שלו יהי' מקח טעות ותתבטל המכירה לפי"מ שכתב הנתיבות בסי' ק"צ סק"ז דאפי' אם לקח בהקפה ואינו רוצה לשלם יכול המוכר לבטל המקח, אבל עכ"פ אם הלוקח יקיים ויחלל המעות משלו לא הוי מק"ט והקרבן כשר, ובזה מבואר מה דמביא חטאתו ואשמו וכו' מן ההקדש דמעל דמוכח דהקרבן כשר דמיירי במביא ממעות הקדש, וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם שכתב המוציא מעות הקדש לצרכיו על דעת שהן חולין אע"פ שלא הוציאו בדברי חול מעל כיצד המביא חטאתו ואשמו וכו' ומוכח דמפרש ממעות הקדש.
ז) והנה נראה דמה דמצינו במתפיס תמימים לבה"ב דאיכא איסור עשה וגם דאינם יוצאין מידי מזבח דשני הדינים אינם דומים, דדין דאינם יוצאין מידי מזבח מוכח דזה לאו דוקא בבהמה אלא בכל מה שראוי למזבח, וכדתניא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, וכן איתא בגמ' במנחות דף ק"א בהא דאמר שמואל דמנחות שלא קדשו בכלי נפדין אפי' טהורין דאמר ע"ז רב פפא אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח וכו' הוי הדר ביה, ומפורש דגם במנחות שייך דין דהראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, אבל דין דאסור להתפיס תמימים לבדה"ב דנלמד בתמורה דף ז' מקרא דשור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו דאמרינן אותו תעשה נדבה, ואי אתה עושה תמים נדבה לבדה"ב לא מצינו הך דינא אלא בבהמה ולא במנחות, וכן מבואר בלשון הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הל' ה' המקדיש בהמה טהורה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה וכו', ואף דאח"כ כתב על זה גופא ואין הפודה פודה אותה אלא ע"מ להקריבה דבבהמה קאי אבל הא סיים בדבריו שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
ועוד דנראה דעיקר הך דינא נלמד ממש"כ בהל' ז' המקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב ע"ג המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו' והדמים יפלו לבדה"ב, וע"ז נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, והך דינא איתא גם במנחות כדתנן שם בשקלים פ"ד והוא בד' הרמב"ם שם בהל' ח' דאף דבהך קרא נמי כתיב ואם בהמה אבל הא כתיב כל אשר יתן ממנו וגו' וביאר הרמב"ם דכל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, והך דינא הוא רק לפדותם לצורך מזבח אבל אין איסור להקדישם לבדה"ב, אלא דבהקדש סתם חלוק דין מנחות מבהמות כמו שכתב שם הרמב"ם אבל לענין זה אין נ"מ.
ח) ועכשיו נבאר דמה דתניא בתוספתא הך דינא דלא מעל במנחות ונסכים זהו משום דעיקר הרבותא הוא במנחות בהקריב סולת של בדה"ב דאין איסור בזה להקדישם לבדה"ב, וזהו שביאר הרמב"ם וכתב לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אע"פ שעבר עבירה לא מעל וזהו על מקריב סולת של בדה"ב שעבר עבירה שבאמת אינם קדושים בקדושת מזבח וכדתניא בתמורה ל"ב וכנ"ל, וא"כ כשהקטירם הפסיד קדשי בדה"ב וזהו הרבותא דמ"מ לא מעל, ואף דגם בעולה ושלמים נמי משכחת לה שעבר והתפיסם לבדה"ב דהא חל ההקדש לא מיירי התוספתא בהכי כיון דאסור לעשות כן ועובר בעשה ומיירי במנחות ונסכים דאפשר בהיתר, אבל בקנה עולה או שלמים ומנחות ונסכים ממעות בדה"ב כיון שלא מעל א"כ לא יצאו המעות לחולין ונשארו המעות קדושים בקדושת בדה"ב ביד המוכר ולא הפסיד הקדשים כלל ולא שייך שעבר עברה, והקרבנות באמת כשירים שקנה אותם במשיכה וחל עליהם קדושת מזבח וכנ"ל, וזה שדייק הרמב"ם וכתב "אעפ"י שעבר עבירה" משום דזהו עיקר הרבותא דלא מעל, ולענין דינא אין נ"מ דבכל גווני לא מעל בין שקנה ממעות בדה"ב בין שהם עצמם מבדה"ב אלא דבקנה ממעות בדה"ב גם הקרבנות כשרים וכנ"ל והחלוק הוא לענין מעילה בין חטאת ואשם דאיכא בהו כפרה מחוייבת לקרבנות דאין בהם כפרה מחוייבת וכנ"ל.
וצריך עוד לבאר בלחמי תודה דיש בהם אכילת בעלים ולמה לא מקרי נהנה, וכבר עמד ע"ז בקרן אורה, והנה כשקנה סולת ולחמי תודה ממעות בדה"ב דלכאורה הוא כמו שקנה לחם חולין לאכילה דמעל תיכף כשהוציא המעות משום שהוציא להנאתו לא קשה, דלחמי תודה כשאוכלין הבעלים משולחן גבוה זכו, ומתחלה כשקנה התודה ללחמי תודה לא קנה להנאתו אלא לקרבן וקרבן לא מקרי הנאה, ואם עשה מסולת של בדה"ב לחמי תודה, וכמו שכתבנו דזהו עיקר הרבותא במנחות בזה ודאי לא שייך אכילת הבעלים לעיקר הכפרה ולא נימא דכשאוכל אח"כ מעל למפרע ותצא הסולת לחולין, ובודאי לא הוי אלא לחמי בדה"ב והברייתא לא קתני אלא דלא מעל בהקרבנות כשהקריבו אותם, אבל מה דמעל כשיאכל אותם זה פשיטא ולא צריכא למיתני כיון דהוי כשאר קדשי בדה"ב והוא פשוט.
וא"כ מיושב שפיר מה שלא כתב הרמב"ם כאן דאם הביא מן ההקדש פסול, דאם הביא קרבן מדמי הקדש בדה"ב כבר בארנו דהקרבן כשר, אלא דבחטאת ואשם מעל ובעולה ושלמים לא מעל, ואם הביא קרבן מהקדש בדה"ב עצמה שהקדיש הבהמה לבדה"ב כבר כתב בפ"ו מהל' ערכין דהמקדיש קדשי בדה"ב למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים לא עשה כלום, וכאן א"א להביא זה דהא כתב דנתקדשו ליפסל, ובהקדיש קדשי בדה"ב למזבח אינו חל כלל הקדשו ונשארו קדשי בדה"ב ואפשר לפדותן.