אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ו
המקטיר איברי בהמה טמאה על המזבח לוקה ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקריב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שבארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה, אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה ואינו לוקה, שנאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה עשה.
השגת הראב"ד כך לוקה על הקרבתה א"א וכי עדיפא מבעלת מום אלא שאינו עולה כן מהגמ' דזבחים פ' כל הפסולים.
הכ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם הוא באמת כדברי הראב"ד משום דהוא ק"ו מבעלת מום אלא שהוסיף משום דקרא דאם כל בהמה טמאה דרשינן דקאי על בעלי מומין שנפדו כמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' ט' א"כ קרי קרא לבע"מ בהמה טמאה וממילא דבהמה טמאה הוי כמו בע"מ, אלא דמ"מ מזה לחוד לא הוי אפשר לחייב מלקות, לכן הביא דברי המ"מ שכתב בפ"א מה' מאכלות אסורות בזה שכתב הרמב"ם דלוקין על אכילת טמאה שאין לה סימני טהרה כלל מק"ו ממה דאסרה התורה אלו שאין להם אלא סימן אחד דאף דאין מזהירין מן הדין דזהו דוקא היכי דעיקר האיסור הוא מן הדין, אבל היכי דעיקר האיסור הוי מכלל עשה אפשר ללאו לבא מק"ו, ועמש"כ שם המל"מ ומפרש הכ"מ דמה דאמר בגמ' באברי בהמה טמאה כו"ע לא פליגי היינו דמודו דלוקה דאיכא לאו, ולדברי הכ"מ מבואר דמה דלוקה באכילת בהמה טמאה, ומה דלוקה בהקרבת בהמה טמאה הוא מטעמים אחרים, דבאכילת בהמות בלא סימני טהרה ילפינן מק"ו מאלו שאין להם אלא סימן אחד, ובהקרבת בהמה טמאה ילפינן מק"ו מבע"מ, ונמצא דמה דלמד כאן הרמב"ם חייב מלקות על הקרבתה ממה דחייב על אכילתה אינו אלא דמיון בזה דאף דהוי לאו הבא מכלל עשה לוקין מק"ו, אבל דברי הרמב"ם לא משמע כן דהרי כתב שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקריב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילת הטמאה וכו', ומוכח דלמד כל דין איסור הקרבת טמאה דהוא בלאו מדין אכילת טמאה ולא משום ק"ו דבעלת מום, וא"כ באמת צריך ביאור דמנלן לדמות הקרבת טמאה לאכילת טמאה דהא באכילת טמאה איכא ק"ו ובהקרבה ליכא ק"ו.
והנה בעיקר היסוד שחידש המ"מ דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מק"ו שפירש בזה דברי הרמב"ם דאיכא לאו בכל טמאות מק"ו מאלו שיש להם סימן אחד, ראיתי בספר המצות דעיקר יסודו אינו נכון, שכתב בהך דינא במצוה קע"ב, אחר שכתב דאיכא לאו הבא מכלל עשה וחייב מלקות מק"ו והביא דברי הספרי דאיתא שם כן, כתב וז"ל נמצאת מצות עשה שהן מן הכתוב ומצות לאו מק"ו אבל הק"ו זה הוא אמנם לגלות מילתא בעלמא, כמו שזכרנו מצוה של"ו בבתו לפי"מ שנתבאר במקומו עכ"ל, ובמצוה של"ו הביא מקודם דברי אביי בגמ' דילפינן בהו מק"ו מבת בתו ואמר דהוא גילוי מילתא בעלמא, וכתב וז"ל ואמנם ממה שהזכיר בת הבן או בת הבת תקח ממנו ראיה לבאור הדבר והגלותו כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכ"ש הבת, אח"כ הביא דברי רבא דילפינן הנה הנה, עכ"פ גבי בתו ליכא לאו הבא מכלל עשה, ומה דהוי גלויי מילתא בעלמא הוא כמש"כ רש"י בסנהדרין דף ע"ו דבת בתו מקורבה דבתו היא, וא"כ ע"כ דכונת הרמב"ם גם גבי בהמות בלא סימני טהרה כלל דלא הוי בגדר ק"ו אלא גלויי מילתא, דכיון דאסרה תורה מפרסת פרסה ואינה מעלה גרה בשביל שאין להם הסימן דמעלת גרה, וכן להיפוך, א"כ אלו שאין להם סימני טהרה כלל ג"כ יש להם אותו הטעם לאסרם, ונמצא דעיקר יסודו של המ"מ מופרך ואין לדון מזה לאסור הקרבת בהמה טמאה מק"ו מבעלת מום.
לכן נראה דדעת הרמב"ם הוא פשוט דילפינן הקרבת טמאה מאכילת טמאה והוא בגדר בנין אב (ועיין בס' הכריתות בית ג') דכיון דמצינו דאסר הכתוב אכילת טמאה ואסר הכתוב הקרבת טמאה כמו דבאכילת טמאה מפורש אח"כ דאיכא לאו ה"נ איכא לאו בהקרבת טמאה, ואין להקשות דא"כ הוי למד מן הלמד דהא אכילת טמאה למד מק"ו ודבר הלמד מק"ו אינו חוזר ומלמד בבנין אב בקדשים כדאיתא בזבחים, אבל באמת לא קשה דכיון דאמרינן דהוא גלוי מילתא ולוקין ע"ז, א"כ אין זה כמו דבר הלמד בק"ו אלא כמו דכתיב בפי' ושפיר ילפינן בזה בבנין אב, אלא דלפי"ז צריך לומר דסובר הרמב"ם דלוקין על דבר שנלמד בבנין אב, שהוא מה מצינו אף שאין עונשין מן הדין בדבר הנלמד מק"ו, ועיין בס' יבין שמועה כלל ק"כ שהביא מדברי הרא"ש שהקשה למה צריך מדת ק"ו תיתי מבנין אב, ותירץ דק"ו מהני ללמוד מה דלא דמי לגמרי, ולולי דברי הרא"ש הי' נראה לומר דק"ו הוי במה דדבר הנלמד לא כתיב כלל, וכמו בעיקר דין ק"ו שנלמד מקרא דואביה ירוק ירק בפניה ק"ו לשכינה י"ד יום, אבל בנין אב הוא היכי שהלמד והמלמד שניהם כתובים אלא שאנו למדים פרט בהלמד מהמלמד ועיין בס' הכריתות חלק לשון למודים שער א' שכתב דלמ"ד ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לא אמרינן מילתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא ודוקא בק"ו אמרינן הכי, וא"כ מוכח מדבריו דבנין אב עדיף מק"ו, ועכ"פ כיון דיש במדת בנין אב מה שאין במדת ק"ו אפשר דלוקין בדבר הלמד בבנין אב, אח"כ ראיתי שהכנה"ג בכללי הגמ' שנדפס בש"ס ווילנא ברכות בכללי ק"ו אות ב' האריך קצת בזה, אם לוקין בדבר הלמד בבנין אב ולפי דבריו תלוי במחלוקת רש"י ותוס' סוכה דף ל"א ואפשר לומר דשיטת הרמב"ם הוא שלוקין במה שנלמד מבנין אב.
ובמה שהקשה המל"מ במה שכתב הרמב"ם דהמקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה דלמה לא מנה זה מכלל העשין והרמב"ן מנאה, ע"ש במגילת אסתר בהוספות הרמב"ן מצוה י' מה שכתב וז"ל נראה לי כי מה שלא מנאה הרב לפי שמאמרם, "זה עובר בעשה" אין פירושו שיהיה עשה בהקרבת הבהמות, רק שיש לו איסור בהקרבת החיה כעובר על עשה אחד מאותו שבא בתורה, וכונתו הוא כמו שכתב שם במצוה י"א במה שמנה הרמב"ם מצות עשה דעליה השלם כל הקרבנות כולם וז"ל מה שלא מנאה הרב הוא לפי שאין פירוש מאמרם של לאו הבא מכלל עשה עשה שיהיה מצות עשה רק שעונשו כעובר על עשה עכ"ל, והמג"א מפרש דברי הרמב"ן במה שכתב כאן מצוה י' שנצטוינו שיהיה כל קרבן שנקריב משלשת מיני הבהמות אשר הזכיר מן הבקר ומן הכבשים ומן העיזים, כפשוטו דהרמב"ן מנה זה למצות עשה שיהיה כל קרבן משלשת מיני הבהמות ושעל זה כתב המג"א שאין מאמרם עובר בעשה שיהיה עשה בהקרבת הבהמות, אלא איסור בהקרבת החיה והוא לשיטתו דלאו הבא מכלל עשה אינו נמנה לעשה, ודבריו הם תימה גדולה דאיך אפשר לפרש כן דברי הרמב"ן דהא כבר כתב הרמב"ם בשורש ז' שאין ראוי למנות דקדוקי המצות, וכתב המשל בזה חייב הכתוב למטמא מקדש וקדשיו קרבן חטאת, והנה זה מצות עשה בלי ספק ואח"כ דקדק הכתוב בזה הקרבן ואמר כשבה או שעירה ואם לא תשיג ידו יביא שתי תורים או שני בני יונה, ואם לא תשיג ידו יביא עשירית האיפה ואין זה שלש מצות אלא דקדוקי המצוה, ולא השיג הרמב"ן שם כלום, וא"כ איך אפשר שיסבור הרמב"ן שצריך למנות מצות עשה שיהיה הקרבן משלש מיני הבהמות.
אלא דבאמת אין כונת הרמב"ן למנות המצוה שיהיה הקרבן משלש מיני הבהמות וסמך על מה שביאר דבריו והביא ד' הגמ' בזבחים דף ל"ד דאמר ר' יוחנן דמעלה איברי חיה עובר בעשה ומייתי עלה מברייתא דתניא יכול לא יביא [חיה] ואם הביא כשר למה זה דומה לאחד שאומר לרבו הבא לי חטין והביא לו חטין ושעורין שאינו כמעביר על דבריו אלא כמוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה וכו' ונתקיימו דברי ר' יוחנן במצות עשה הזאת עכ"ל, ומוכח דכונת הרמב"ן דמ"ע הוא שלא להקריב אלא ג' מיני הבהמות ולא חיה, וזה לפי דעתו מ"ע מיוחדה שלא להקריב חיה, דדקדוקי מצות הקרבן הוא מה להקריב ומזה אין ראיה שלא להקריב חיה כמו שאמרה הברייתא דמבקר וצאן קמא הייתי אומר דהמצוה הוא להקריב בקר וצאן, אבל אין ראיה דאסור להקריב חיה דהוא דומה לאדם שאמר לו רבו הביא חטין והביא חטין ושעורין, וה"נ כשיקריב בהמה וחיה, וע"ז כפלה התורה לומר בקר וצאן דרק בקר וצאן ולא חיה, וא"כ זה איסור עשה, ונראה שזה דומה במקצת למה שמנה הרמב"ם במ"ע ק"נ מצוה לבדוק בסימני העופות והדגים והחגבים דהעשה הוא לבדוק שלא לאכל אותם שאינם טהורים, וכמו שהביא שם הספרי כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה, וא"כ כאן הוא מ"ע מיוחדה שלא להביא חיה.
ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דגם מה דילפינן מדכפלה התורה בקר וצאן דרק בקר וצאן ולא חיה הוא נמי דקדוקי מצות קרבן דמבע"ח אחר אסור להקריב משום שמצות עשה הוא להקריב רק מבקר וצאן, ולא כדעת הרמב"ן דזהו איסור מיוחד על הקרבת חיה, וכן הוא במצוה י"א שמנה הרמב"ן הא דעליה השלם כל הקרבנות דהרמב"ן סובר דעליה השלם הוא עשה מיוחדה שלא להקריב אחר תמיד של בין הערבים, והרמב"ם סובר דהעשה הוא שכל הקרבנות יהיו דוקא קודם תמיד של בין הערבים, וממילא גילה הכתוב בזה דאסור להקריב אחר תמיד של בין הערבים, אבל יסוד האיסור הוא משום שצריך להקריב דוקא קודם וממילא הוי דקדוקי מצות קרבן, ולפי השורש הז' אינו נמנה למצוה מיוחדה, וא"צ למה שכתב המג"א דמה שאמרו לאו הבא מכלל עשה עשה, אין פירושו שיהיה מצות עשה רק שעונשו כעובר על עשה ובודאי הוא דוחק גמור והפשוט הוא כמו שכתבתי.
והנה עוד היה מקום להקשות על מה דלא מנה הרמב"ם הקרבת איברי בהמה טמאה למצות ל"ת כיון שכתב דלוקין ע"ז ובזה קשה ליישב דהוא מכלל דקדוקי המצות דלא שייך זה על ל"ת ושחייב ע"ז מלקות, אך באמת זה לא קשה דבין לפי"מ שכתב המ"מ דהמלקות הוא מק"ו מבע"מ רק דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מק"ו, ובין לפי"מ שכתבתי דהוא נלמד מבנין אב מאכילת בהמה טמאה, עכ"פ הוא דבר הנלמד בי"ג מדות וכבר כתב הרמב"ם בשורש ב' שאין למנות למצות מיוחדות מה שנלמד באחת מהי"ג מדות ועיי"ש שהאריך בזה.