אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה יד
המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין, וכן בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת למזבח שהרי נשתנו.
וכן בהמה שפטמה, המרכה"מ הביא מה שהקשה בתשובת פנ"י בחלק יו"ד סי' י"ד במה שכתב הרמב"ם בטעמו שהרי נשתנו דהא בע"ז דף מ"ט ע"א מבואר בגמ' דזה תליא בפלוגתא דזה וזה גורם ויש להוסיף דהרמב"ם בפ"ז מהל' עכו"ם הל' י"ד כתב דפרה שפטמה בכרשיני עכו"ם תאכל מדין זה וזה גורם מותר וכתב בזה המרכה"מ דבע"ז מיירי לדין איסור להדיוט דמהני הא דזה וזה גורם מותר, דמותרת להדיוט, אבל הכא לדין קרבן כיון שהכרשינים במעיה צריך לטעמא להתיר לקרבן בשביל שנשתנו, ותירוצו אינו מספיק דאם כונת הרמב"ם לומר טעם דמותר להקריבה אף שבמעיה נמצא עוד כרשיני ע"ז לא הי' לו לכתוב בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז אלא בהמה שאכלה כרשיני ע"ז מותר להקריבה גם באותו יום.
והנה בתמורה דף ל' ע"ב דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כשרה שינקה מן הטריפה פסולה מע"ג המזבח ופריך הגמ' מ"ט אילימא משום דמפטמא מינה אלא מעתה האכילה כרשיני עכו"ם ה"נ דאסירא אלא כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית, הואיל ויכולה לעמוד עלי' מעל"ע ומפרש רש"י דבכל שחרית ינקה מן הטרפה אף דבינתים אכלה דברים אחרים כל גדילתה הוא מהחלב, ונמצא דלפי פירש"י הוא משום שנתפטמה מאיסור וכן כתבו שם בתוס', אבל הרמב"ם בפיהמ"ש שם כתב וז"ל וזה שאוסר רחב"א כשרה שינקה הוא באותו היום בלבד שינקה לפי שיכולה לעמוד עליו מעל"ע והוא מתעכל ועד כאן לא נגמר עיכולו, אבל אם נתעכל ואפי' הי' זן אותה דרך משל בכרשינים של עכו"ם עד שהשמינה בתכלית השומן הרי היא מותרת לגבי המזבח לדברי הכל, ואין הלכה כר"א וכרחב"א עכ"ל, ומבואר דגירסתו בגמ' שהניקה חלב רותח בשחרית ולא משחרית לשחרית ורחב"א אינו אוסר אלא באותו יום דסובר שעוד לא נגמר העיכול כל היום ולא קיי"ל כרחב"א, ואם כן אם הרמב"ם הי' רוצה להשמיענו כאן הך דינא הי' לו לכתוב שמותר להקריבה באותו יום, ולא להשמיענו דין פטמה בכרשיני ע"ז דזה אינו אלא משום שנתפטמה מאיסור וזה מותר משום זה וזה גורם.
והנה יש לדון בעיקר דין הכרשינים אם הם במעיה אם מהני טעמא דכתב הרמב"ם שהרי נשתנו דהא בחולין דף קט"ז ע"ב מסיק בגמ' מגירסת הרי"ף דמעמידין בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה משום דפירשא בעלמא הוא, וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ט מהל' מאכלות אסורות א"כ מה דאמר רחב"א כשירה שינקה מן הטריפה אסורה למזבח הוא ע"כ כמשנה ראשונה קודם חזרה דלא סברה דפירשא בעלמא הוא, וא"כ יש לעיין בכרשיני עכו"ם כיון דממה דחולקין חכמים על רחב"א ולא קיי"ל כותיה יש לומר משום דלדידן החלב אינו אסור כלל דפירשא בעלמא הוא, אבל בכרשיני עכו"ם דפרש שלהם אסור כדאיתא בתמורה דף ל' ע"ב דפרש של עגלי עכו"ם אסור משום והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו א"כ גם הכרשינים שנעשו פרש אסור הפרש בהנייה כמו הכרשינים, וא"כ מה מועיל בזה מה שהם נשתנו דהא מה דקיי"ל יש שינוי בנעבד זהו דוקא במה שאינו אסור אלא לגבוה וכמש"כ רש"י בהך סוגיא בע"ז מ"ו ע"ב גבי השתחוה לקמת חטים שכתב וז"ל אית דגרסין השתחוה לחיטין קמחן מהו למנחות וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט וכו', וכיון דנעשה ע"א תו מאי מהני להו שינוי לא מבעי ע"א דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אפי' כל אסורי הנאה כן וכל הנעשה מהם נאסר דהא הנאה היא עכ"ל, וא"כ אי קיי"ל בעיקר דינא דרחב"א כותיה דאף שהבהמה מותרת מ"מ כיון שיש בה חלב אסור אסורה להקרבה ורק דלדידן לא קיי"ל כותיה בזה כיון שהחלב גופיה מותר, א"כ אם יש במעיה כרשיני עכו"ם לא מהני כלל טעמא דנשתנו אלא דאפשר דלא קיי"ל בעיקר דינא כרחב"א ולא משום דקיי"ל כמשנה אחרונה לגבי חלב אלא דחכמים לא סברי עיקר הך סברא דמה דיש דבר במעיה גורם לאסור הבהמה לקרבן כיון דאין מקריבין מה שבמעיה, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דאל"כ הי' לו לפרש כאן ובלבד שלא אכלה הכרשינים של עכו"ם באותו היום אבל עכ"פ אפי' אם נימא כן דלא קיי"ל כלל כרחב"א אינו שייך בזה ההיתר שהרי נשתנו דהא בדבר שאסור להדיוט לא מהני שינוי, רק משום כיון דהבהמה מותר אין הפרש שבתוכה אוסרה מליקרב למזבח כיון דאין הפרש קרב, וא"כ ע"כ מש"כ הרמב"ם שהרי נשתנו אין כונתו להיתר הכרשינים שבמעיה אלא לעיקר הבהמה שנתפטמה מהכרשינים וא"כ נשארה הקושיא דהא זהו מטעם דזו"ז גורם מותר ולמה ליה הטעם שנשתנו וכנ"ל.
והנראה בזה בהקדם שנבאר שדברי הרמב"ם תמוהים עוד בריש דבריו במה שכתב המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לוולדות של איסורי מזבח שהן מותרין, וקשה דהא בהל' י"ג כתב דנעבדה בה עברה כשהיא מעוברת הולד אסור למזבח, ורק אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה הולד כשר, והוא מהא דאמר רבא בתמורה דף ל' ע"ב בהא דפליגי ר"א ורבנן בולדות האסורים לגבי מזבח דאמר רבא מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור, ורבנן זה וזה גורם מותר אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין, וא"כ מה שייך הא דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו לדין ולדות של איסורי מזבח דטעמא משום זה וזה גורם מותר.
והנה בע"ז דף מ"ו ע"ב איתא בעי רמב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד, אמר מר זוטרא בריה דר"נ ת"ש כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ותני עלה ר' אליעזר אוסר ופריך ולאו מי איתמר עלה אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין, וה"נ כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, ומסיק הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחידא באפה, הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא, ופירש"י, בהא דפשיט מעיקרא דקס"ד השתא דבבהמה מעוברת שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפליגי, וע"ז אמר ולאו מי איתמר עלה וכו' דפליגי בזו"ז גורם אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין ובעי למיפשט דאין שינוי בנעבד, וע"ז מחלק דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה, הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא, ולפי פירש"י, אינו מוכח בגמ' דנפשט דיש שינוי בנעבד דהא דחי רק דאין לפשוט דאין שינוי משום דהתם לא הוי שינוי, וא"כ מנין להרמב"ם לפסוק בפשיטות דיש שינוי לנעבד, ולכן צ"ל דהרמב"ם סובר דלא הוי סבר מעיקרא דמה שנולד העובר הוי שינוי, וכן סובר הרמב"ם בהל' גזילה דלידה לא הוי שינוי ומה דפשיט מהך ברייתא הוא דמדמה דין שינוי לדין ולדות, והיינו דידע המסקנא דפליגי בנרבעו ולבסוף עיברו וסבר דאין הטעם משום זה וזה גורם מותר, אלא משום דולדות מותרין וילפינן מאתנן דקיי"ל כב"ה דהם ולא שינוייהם ולא ולדותיהם ומ"מ עיברו ולבסוף נרבעו אסורין דהיא וולדה נרבעו, ולידה לא הוי שינוי ולכן פשיט דכיון דאשכחן דולדות מותרין ה"נ שינוי מותר ונ"מ בהא דנימא דאין ההיתר משום זו"ז גורם, היכי דגם האב הי' אסור לגבי מזבח דליכא זו"ז גורם, ובעי למדחי דחטים ונעשו קמח דמי לעיברו ולבסוף נרבעו ודחי דלא דמי לידה לקמח, ושינוי דמי לנרבעו ולבסוף עיברו ולכן סובר הרמב"ם דקיי"ל כסוגיא דע"ז דאפי' היכי דליכא זו"ז גורם מ"מ הולדות מותרין, והטעם דפסק כסוגיא דע"ז ולא כסוגיא דתמורה הוא משום דבתמורה הוא רק טעמא באוקימתא דרבא והסוגיא דע"ז הוא מסקנא דסוגיא להלכה דפשיט מהכא דיש שינוי בנעבד ומוכח דהוא משום היתר ולדות ולא משום זו"ז גורם [וי"ל עוד דעיקר טעמא דזו"ז גורם אמר רבא אפלוגתא דר"א ורבנן בולד טריפה בחולין דף נ"ח, דהתם צריך זו"ז גורם כיון דאסור להדיוט, והגמ' בתמורה אמר זה על כל האסורין למזבח].
ומבואר מה דלא הזכיר הרמב"ם בהל' י"ג גבי נרבעו ולבסוף עיברו דההיתר הוא משום זו"ז גורם ונ"מ היכי דגם האב הי' פסול למזבח משום רובע או נעבד, דסובר דלהלכה לא צריך כאן לטעמא דזו"ז גורם אלא משום דולדות מותרין, ולכן כתב שפיר דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח והיינו דילפינן דין שינוי מדין ולדות.
אלא דצריך עוד להוסיף דהרמב"ם סובר דמה דקי"ל זו"ז גורם מותר, הוא ג"כ משום דשינוי מותר דאם היינו אומרים דמה שנשתנה אסור א"כ למה יהי' מותר זו"ז גורם הא הוי כדבר שנתערב בו מחצה היתר ומחצה איסור, וע"כ דזה ודאי דדבר שנשתנה אינו דבר האסור בעצמו ואין בו איסור הקודם ממש אלא דאיסור הנאה צריך לטעמא דזו"ז גורם משום דעכ"פ הא נהנה מאיסור הנאה ובפרט בעכו"ם דילפינן דכל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו וכמש"כ רש"י בע"ז שם ולכן משום דינא דזו"ז גורם מותר אמרינן דליכא בזה גרם איסוה"נ ולא גרם ע"ז.
איברא דמצינו דין זה וזה גורם מותר גם בדין איסור אכילה דהא בחולין דף נ"ז אמר בגמ' בהא דתניא ולד טריפה ר' אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ור' יהושע אומר יקרב דפליגי בשנטרפה ולבסוף עיברה דר"א סבר זו"ז גורם אסור ור"י סבר זו"ז גורם מותר ואמר ע"ז א"ה אדמיפלגי לגבוה ליפלגי להדיוט ומשני להודיעך כחו דר"י דאפי' לגבוה נמי שרי, ומבואר דגם באיסור להדיוט דלא אסור בהנאה תלוי בזו"ז גורם, אכן גם זה מיושב דבאמת הך דינא דתנן במתני' דבכורות דף ו' שהיוצא מן הטמא טמא זהו דין מיוחד דילפינן שם מקרא, והרמב"ם בפ"ג מהל' מאכלות אסורות למד דין זה מדין ביצת עוף טמא דיליף חזקיה בחולין דף ס"ד מקרא דואת בת היענה, עכ"פ בלאו קראי דיוצא מן הטמא טמא הוי אמרינן דכיון שנשתנה הוא מותר, וגם עכשיו הוא דין מיוחד, ובזה מבואר מה שהקשו האחרונים בהא דשקיל וטרי שם בגמ' בבכורות דף ו' למישכח קראי דחלב מותר ומייתי גם קראי דדברי קבלה, וקשה דכיון דמה דס"ד דחלב אסור הוא משום דליכא מידי דאתא מחי ושרי, וא"כ אי הוי חלב אסור הי' צריך להיות איסור גם לבני נח וא"כ הא כתיב בקרא באברהם ויקח חמאה וחלב, ויש להוסיף על קושיא זו דאם נימא דב"נ אסור בדבר היוצא מן החי אמאי אינו מוזהר על דם מן החי לרבנן בסנהדרין דף נ"ט דהא לא דרשי קרא להתיר דם אלא דלא דרשי כרחב"ג לאיסור, ומוכח מזה דב"נ בודאי אינו אסור בדבר היוצא מן החי וטעמא דזהו אסור מיוחד דיוצא מן הטמא טמא ולא נאמר רק לישראל, ולכן שפיר דמעיקר דין דבר האסור זה שנשתנה ואינו אותו הדבר אין בו אותו האיסור, רק דילפינן דיוצא מן הטמא טמא, ובזה שפיר אמרינן דמה דזה וזה גורם לא מיקרי דבר היוצא מן הטמא ומותר.
ועכשיו מבואר דאף דבהלכות עכו"ם בפ"ז כתב הרמב"ם דינא דפרה שפטמה בכרשיני עכו"ם דמותרת להדיוט משום דזה וזה גורם מותר מ"מ כתב כאן טעמא דשהרי נשתנו משום דאם לא הי' היתר שינוי בנעבד לגבי קרבן לא הוי מהני זה וזה גורם מותר ולכן צריך לשני הטעמים, א' דין דזו"ז גורם מותר דזה ע"כ צריך לגבי להתיר להדיוט דמה שנשתנה לחוד אינו מתיר באיסור הנאה בפרט באיסור עכו"ם וכנ"ל, ב' צריך לדין יש שינוי בנעבד דגם לקרבן מותר שינוי דאי לאו דיש שינוי בנעבד לא הוי מהני טעמא דזו"ז גורם וכנ"ל, ולכן בעיקר מה דמותר להדיוט משום זו"ז גורם דבל"ז הי' ודאי אסור גם לקרבן משום ממשקה ישראל, סמך על מה שכבר כתב דין זה בפ"ז מהל' עכו"ם דפרה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת משום דזו"ז גורם מותר, וכאן כתב דמותרת גם למזבח משום דדבר שנשתנה מותר והוא משום דקיי"ל יש שינוי בנעבד דאי לא הוי קיימ"ל יש שינוי בנעבד לא הוי מהני היתרא דזו"ז גורם מותר וכמש"כ.