אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ח
יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר, והכתוב אומר מבחר נדריך ואלו הן מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער [חוורור והמים שאין קבועין]. כן נ"ל להגיה וחשיב להו חדא דבל"ז ליכא ארבעה וגם דהכי תנן במתני'. אם נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר, אם נפגמו חטיו הפנימיות, אם היה אחד מאלו בקדשים לא קריבין ולא נפדין, אלא ירעו עד שיפול בהן מום ואם הקריבן יראה לי שהורצו.
ואם הקריבן יראה לי שהורצו, יש לעיין למה כתב הרמב"ם יראה לי דהא מבואר להדיא כן במנחות דף פ"ד בהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם הביא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים דר' יוחנן אמר אם הביא לא קידש, ור"ל אמר אם הביא קידש נעשה ככחוש בקדשים, ואמר בגמ' בשלמא ר"ל כדאמר טעמא אלא ר' יוחנן מאי טעמא אמר קרא מראשית ולא כל ראשית מארצך ולא כל ארצך, ומוכח דבקרבנות אם הביא שלא מן המובחר קידש דעל כחוש בקדשים גם ר' יוחנן אינו חולק דהורצה, ואף דיש לחלק מכחוש בקדשים לבהמה שהיא חולה בחליים שאינה בעלת מום דממעטינן מקרא דמבחר נדריכם, מ"מ א"א לומר כן דאי משום מבחר נדריכם נמי לא הורצה, א"כ למה צריך ר' יוחנן ללמוד מקרא דמראשית ולא כל ראשית, ועוד דכיון דדריש בתוספתא מקרא דמבחר נדריכם על הא דכולן אין באין אלא מן המובחר, ובזה הא תנן להדיא בכל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין, וכן תנן בדף פ"ו לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין וכו' ואם הביא כשר, ועוד דמדברי הרמב"ם פ"ז הל' א' מבואר דכחוש אינו מן המובחר, וזה מפורש בגמ' דכחוש כשר וא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם על זה יראה לי שהורצו.
ונראה לפי"מ שכתב הרמב"ם בהל' י' דבהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, וכבר תמה הכ"מ דלמה הוצרך הרמב"ם לזה דהא במנחות ובתמורה דריש בגמ' מקראי ועיין במה שכתבתי שם, אבל לבד זה קשה דהא בקרא כתיב וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך, וכיון דקרא כתיב בסתם חולה מנ"ל להרמב"ם ללמוד מזה על טריפה דהא מהך קרא יש לפסול כל חולה, ולפלא שלא עמדו בזה הכ"מ והלח"מ.
אכן בבכורות דף מ"א במתני' זקן וחולה ומזוהם, וכתב זה הרמב"ם גבי מומי אדם בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב וכתב הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו, וכתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא מהא דחולין דף כ"ד דכהן עובד עד שיזקין ואמר ע"ז בגמ', עד שירתית, אבל לא כתב הכ"מ מנ"ל להרמב"ם דגם בחולה הוא שיעור זה, איברא דכן משמע דבגמ' בבכורות איכא צריכותא על חולה וזקן ומוכח דהוא גדר אחד, עכ"פ צ"ל לפי"ז דמה דכתיב בקרא חולה הוא כשהוא רועד מפני חוליו ולפי"ז אין לנו מקור מזה על טריפה שאינו רועד, ומה דלמד הרמב"ם מהקריבהו נא לפחתך נראה דהוא עפ"מ דאמר הגמ' בסוכה דף נ"ג גבי יין מגולה ולית ליה לר' נחמיה הקריבהו נא לפחתך, ומוכח דמהך קרא ילפינן דדבר האסור לאדם פסול למזבח דהא יין שנתגלה אין בו חסרון מצד עצמו ואסור לאדם רק משום סכנה, ולמזבח שאין סכנה למה אסור וע"כ דפשוט לגמ' דמהך קרא ילפינן דדבר האסור לאדם יש בו משום הקריבהו נא לפחתך, וה"נ לומד מזה דטריפה אף שאין בו גדר חולה שאינו רועד מחמת חליו כיון דאסור לאדם פסול למזבח, ולפי"ז יש לומר דזהו שכתב הרמב"ם כאן בלשון יראה לי דאף דעיקר דין חולה דפסול דוקא כשהוא רועד מפני חליו כתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש, אלא דעיקר פסול דזקן חולה ומזוהם דריש בספרי ריש פ' שופטים מקרא דלא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום כל דבר רע, מנין לחולה וזקן ומזוהם ת"ל כל דבר רע, ומהך קרא כיון דממעטינן להו מגדרי מומין בזה מסתבר לומר דחולה וזקן הוא גדר אחד וזהו במומי בהמה ובמומי אדם ומזה מיירי בהל' ביאת מקדש, אבל בהך קרא דכתיב וחולה על הקריבהו נא לפחתך הי' אפשר לומר דזהו דין מיוחד בפסול קרבן, דאף דחולה שאינו רועד אינו מגדרי מומין מ"מ פסול משום הקריבהו נא לפחתך וזה אינו פסול אלא לקרבן ולא בפסולי כהנים, אלא דמ"מ סובר הרמב"ם דכיון דתנן במתני' גבי מומי בהמה זקן וחולה הוא בחד גוונא וחולה אינו פסול בדיעבד לקרבן אלא ברועד מחמת חליו, וזהו שכתב כאן דיראה לי שהורצה, ומשמיענו בזה דין כל חולה שאינו רועד מחמת חליו דודאי ג"כ פסול לכתחלה משום שאינו מן המובחר אבל בדיעבד הורצו, ובהל' י' נבאר דעכשיו דילפינן מהקריבהו נא לפחתך על טריפה, מפרשינן וחולה דקרא אטריפה, דחולה שהוא רועד דהוי מום גם באדם ל"צ להך קרא.
עוד יש לומר בד' הרמב"ם עפ"מ שכתב בפיהמ"ש על מתני' דבכורות דף מ"א וז"ל אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום ענין מכל אלו לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלמות, ובהך מתני' תנן גם אלו החוליים שהזכיר הרמב"ם א"כ לדבריו בפיהמ"ש אינו משום מבחר נדריך אלא משום דאינם תמימים גמורים, ולפי"ז גם בדיעבד לא הורצו דהא כתוב תמים יהי' לרצון, ורק דאין שוחטין עליהם במדינה דלא הוי מומין, ולכן כתב הרמב"ם יראה לי שהורצו דאין זה משום חסרון תמימים וכמו שכתבתי בריש פ"א דאי אפשר שלא יהיו בע"מ ולא יהיו תמימים ואין כאן חסרון אלא משום מבחר נדריך, ובזה העירני ח"ג הגאון מוהרי"ח סרנא שליט"א.
במה שכתבתי להגיה בדברי הרמב"ם ולהוסיף חוורור והמים שאין קבועים, משום דלפי גירסתנו ליכא רק שלשה, מצאתי אח"כ ברמב"ם דפוס קושטא שאחר "אם נפגמו חטיו הפנימיות" נוסף שם "אם נגממו חטיו הפנימיות", אלא שאיני יודע מקור לגירסא זו דליתא כן לא במשנה ולא בגמ', ואולי הוציא זה מכלל מה דתנן אבל לא שנעקרו, אלא דמ"מ נראה יותר כמו שהוספתי דאל"כ קשה למה באמת החסיר הרמב"ם מה דתנן במתני'.