אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טז · הלכה ט

הלכה ב

כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהן שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים.
כשלא היו בידי שמים, נ"ב עיין חת"ס סי' י"ז שמדברי הסמ"ג חידש דדוקא ע"י פשיעה ולא ע"י רופאים, ובאמת חסר בסמ"ג תיבת "או" דכן הוא בדפוס וויניצא ע"כ.
והנה הגאון מוהרצ"פ פרנק זצ"ל כתב על זה וז"ל בכתבו אמרתי להעיר דלכאורה הדבר פשוט דלפי הגירסא הנז' או בפשיעתו הכונה הוא דלא בעינן דוקא שיכרות בידים ממש אלא אף בגורם נמי מיפסל, וכמו שמפרש הצ"צ דבפשיעתו קאי על הכהו קוץ, וא"כ נקטינן דבגרמא נמי מיפסל, דהא באמת לא נזכר בזה עשיה כמו בשבת דממעטינן גרמא, וא"כ נקטינן דחלות הפסול של פצו"ד גרמא ובידים שקולים הם ובתרווייהו קרינן בהו ביד"א, וא"כ לכאורה יקשה בלשון הסמ"ג דמה הלשון אומרת, "או בפשיעתו" הו"ל לומר "או בגרמתו" דבאמת לשון פשיעה כולל ב' ענינים, גרמא, וגם דפשע בזה דלא הו"ל למיעבד כן, ועכצ"ל דהא לא סגי לי' להסמ"ג לומר "בגרמתו" הוא משום דהסמ"ג רוצה להשמיענו תרתי דע"י גרמא נמי מיפסל ובתנאי שיהיה פושע בעובדא זו, ולמעט היכא שנתכוון לרפואה וכדיוקו של החת"ס, ומכיון דגרמא הוא מעשה הפוסל ובחדא מחתא מחתינהו גרמא ובידים ממש א"כ שוב לא נחלק לומר דבגרמא דוקא פשיעה פוסל אבל בידים לא בעינן פושע דמה"ת נחלק בין הדבקים ומה שהצ"צ מכריח דמה שאומר על ידי פשיעה לא קאי על כרתו אדם דהא א"צ לזה טעם דפשיעה כיון שנעשה ע"י אדם ממש, ומכריח דקאי על הכהן קוץ, אינו מובן לי, וכי בידים ממש לא משכח"ל שלא יהא פושע אלא אנוס דגם גבי אדם המזיק פטור באונס גמור, ואפשר לומר דאין אנו מרויחין מה דיש גירסא "או בפשיעתו" דסוף סוף יש לדייק דמעשה הפוסל אינו אלא בפשיעה, אבל כשאינו פושע כלום וכגון לרפואה אינו פוסל בין בגרמא ובין בידים משפט אחד יהיה להם, ודינו של החתם סופר ודיוקו מלשון הסמ"ג מדבעי פשיעה דוקא מכלל דלרפואה לא מיפסל, מתאים מאד לטעמו של החנוך שאומר דשורש הפסול הוא משום דרחמנא קפיד כדי שלא יבואו לעשות זה, וממילא בכה"ג דעשה לרפואה לא מיפסל, וכן לפי טעם זה אין לחלק בין עשה בידים ובין עשה ע"י גרמא.
תשובת מרן
הנה בעיקר יסודו של הדר"ג דגרמא ובידי אדם שקולין הן דהא באונס גמור אדם המזיק פטור, הנה זהו רק לשיטת התוס' והרא"ש, אבל שיטת הרמב"ם דאדם המזיק חייב גם באונס גמור, אלא דאפילו לשיטת התוס' דפטור אין ראיה לכאן, דאדם המזיק דפטור באונס נלמד מולנערה לא נעשה דבר וזהו רק פטור שפטרה תורה אבל אין מכאן ראיה שזה לא נקרא מעשה גבי פצ"ד, דלא שייך בזה חיוב ופטור, אבל החילוק בין גרמא לבין בידי אדם י"ל עפ"י שיטת הרמב"ם דמשמע דסובר כשיטת הרמב"ן דגרמי חייב מדין אדם המזיק ולא מדין קנס, כמש"כ בפ"ז מחובל ומזיק הלכה ז', כל הגורם וכו' כשאר המזיקין, ולא כתב כמו גבי היזק שאינו ניכר בהל' ג' שדבר זה קנס הוא, ומ"מ כתב בפ"ו מהל' סנהדרין הל' א' אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק, והטעם משום דגורם אם אינו מתכוין לא הוי מזיק כלל, והוי כמו שממילא הוזק על ידו, ובזה נוכל לדמות גם ענין פצו"ד דאף שכתבתי דאין לדמות דין חיוב ופטור לדין מעשה דבעינן גבי פצ"ד, כל זה כתבתי אם נאמר דמזיק באונס פטור, אבל אם מזיק באונס חייב, וגורם אינו חייב עד שיתכוון מוכח דגורם בלא כונה לא הוי מעשה כלל.
ובאמת יש לומר כן בעניננו למשל אם שור או מזיק אחר ירדוף אחר האדם והאדם יראה פתח בבית שעי"ז יוכל להנצל מהמזיק וכשירצה להכנס בא אחר וקדם ונכנס ועי"ז מנע בעדו את ההצלה מהמזיק, בזה בודאי יש נ"מ דאם הנכנס שמנע ממנו להנצל ראה וידע שרודפין אחריו ובכונה מנע אותו מלהנצל ודאי הוא גורם בכונה וחייב, אבל אם לא ידע ונכנס לצרכו מעצמו ודאי דמלבד שפטור מההיזק אלא דגם לא הוי כמעשה כלל, וגם בענין פצ"ד לא יחשב כמעשה ואם צריך דוקא בידי אדם לדעת הסמ"ג שהשמיט "כלב" יהי' כשר אם יעשה פצ"ד באופן הנ"ל ועיין בצ"צ החדש סי' ט"ו שעמד כבר ע"ז שהסמ"ג השמיט "או ע"י כלב" שכ' הרמב"ם.
והנה בעיקר דעת הרמב"ם נראה דיש כאן מחלוקת בין הסמ"ג והרמב"ם אם נאמר דבכונה השמיט הסמ"ג או ע"י כלב, דבגמ' יבמות דף ע"ה איתא אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר אמר רבא היינו דקרינא פצוע ולא קרינן הפצוע (ולפי גי' הערוך פצוע) במתניתא תנא נאמר לא יבוא פצוע ונאמר לא יבוא ממזר מה ממזר בידי אדם וכו'. ולכאורה זוהי מחלוקת דשמואל אמר רק דבידי שמים כשר וא"כ ע"י פעולה אחרת איזו שהיא יהי' פסול, אבל להברייתא גם ע"י פעולה אחרת ואפילו ע"י כלב כשר דרק ע"י אדם פסול, וקצת יש לדייק מהגמ' דאי נימא דלא פליגי הו"ל למימר וכן תנא במתניתא והלשון במתניתא תנא משמע דהוא מחלוקת, ואף דלא פריך בגמ' מהמתניתא לשמואל, י"ל דבירושלמי שם מייתי מתניתא אחריתא דיליף מלא יבא ממזר דגם בידי שמים פסול עיי"ש, ולכן י"ל דשמואל סבר מילתא מציעתא דדוקא בידי שמים כשר, אבל ע"י פעולה איזו שהיא דמיקרי פצוע והיינו שנפצע ע"י מעשה פציעה פסול, ולכן הסמ"ג אולי סובר דדוקא ע"י אדם פסול ולכן כיון שרצה לכתוב מש"כ הרמב"ם דהכהו קוץ פסול, הוסיף לזה או ע"י פשיעתו והיינו שבפשיעתו נפל על הקוץ ונפצע וכדאמרינן נתקל פושע הוא, אבל הרמב"ם סובר כדעת שמואל דדוקא בידי שמים כשר ולכן ע"י שום פעולה אחרת ולאו דוקא ע"י בע"ח אלא אפילו נפל קוץ עליו ופצעו ג"כ פסול דעכ"פ יש כאן מעשה פציעה.
ובעיקר מה שסומכים בהלכה זו על דברי היש"ש הנה היש"ש סמך על דברי הירושלמי יבמות שם מי חוכך בה וכו' והוא מפרש דברי הירושלמי לקולא ובאמת פשוט שדברי הירושלמי הוא לחומרא וכמו שפירשו הקרבן עדה והפ"מ ע"ש, ועיקר דברי הירושלמי לומר דמה דתניא דבידי שמים נמי פסול היינו ע"י חולי משום דא"א שלא יחכך בה והוי כבידי אדם, וזהו ביאור דברי הרא"ש שם שכתב שבירושלמי מבואר כד' רש"י ותמהו המפרשים דבירושלמי מבואר דע"י חולי הי' כשר רק שאם אח"כ עשה מעשה בידים פסול, אבל באמת זוהי כונת הרא"ש דמד' הירושל' מבואר דע"י חולי תמיד א"א שלא יהי' ג"כ איזה מעשה של חיכוך וכדומה ביד"א ובזה מבואר מה שהקשה התפארת שמואל על הרא"ש מד' רש"י שכתב להיפך דע"י חולי כשר אלא דשם מפרש רש"י בעיקר הפירוש של בידי שמים וכאן כתב הרא"ש להלכה, וא"צ לפרש כמש"כ שם הק"נ דזהו אוקימתא בירושלמי דאמרינן שהי' מעשה וחיכך דלא משמע כן והעיקר כדברינו.
ופי' דברי הרמב"ם שכתב או כרתן ודאי כונתו על השחין שכן מורה הלשון לכל מעיין בדבריו עי"ש ואף שהיש"ש כתב שדוחק לפרש כן ברמב"ם אבל סוף דברי הרמב"ם שם שכ' שכל אלו בידי שמים מוכח דלא היה כלל מעשה בידי אדם, אלא שלהלכה למעשה יש מקום לומר שאם השחין כבר ביטל כח האברים אף אם כרתן אח"כ בידים נאמר דלא פעל בזה כלום באברי ההולדה ולא יפסל ע"ז ועי' בספר נר אהרן להגר"א בורשטיין ז"ל שהאריך בזה.

סוף הספר

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה