אבן האזל על משנה תורה, הלכות אבל· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה יד
מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אע"פ שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו וכן מדלגין על גבי ארונות לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן וכן כל כיוצא בזה. וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן מפני שהוא מציל מידם וכן כל כיוצא בזה.
מדלגין על ארונות של מתים, כתב הכ"מ גם זה שם ומפרש טעמא כרבא דאמר ד"ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו, וכתבו התוס' הרמב"ן והרא"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ"ז דאהלות נפש אטומא הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום עכ"ל. ותימה רבה על הכ"מ שכתב זה לדבר פשוט דארון הוא כקבר וכאילו גם הרמב"ם סובר כן, ובאמת הרמב"ם בפי"ב מהל' טומאת מת הל' ו' כתב להדיא דארונות אינם כקבר סתום ולכן אם היה פותח טפח היה אוהל וחוצץ ככל אוהלים החוצצים בפני הטומאה ודלא כתוס' ועי' בראב"ד בהשגות ובכ"מ.