תורה
הרב פתח לנו דרך
לוּלֵי תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי
ראשון בין גדולים
לפני כשישים שנה מבחני הסמיכה לרבנות היו קשים מאוד. שלא כמו היום, שנבחנים רק צעירים, בימים ההם נבחנו גם גדולי הרבנים. השנים ההן היו שנות עלייה גדולה, והרבה רבנים הגיעו מכל רחבי העולם. לא ידעו מי מהם לובש גלימה סתם ומי מהם באמת תלמיד חכם. לא פעם מצאו תלמיד חכם עובד במפעל כפועל דחק, ולא פעם מצאו אדם שממלא תפקיד חשוב שלא למד הרבה תורה.
המבחנים היו בהתאם, ובכדי לעבור את המבחנים נדרשו התלמידים ללמוד לעומק, מהסוגיה ועד להלכה ולפוסקים האחרונים. במבחנים הללו נבחנו גדולים וקטנים, רבנים מכהנים ורבנים צעירים. הרב אליהו זצ''ל היה הצעיר מכל הנבחנים והצליח יותר מכולם, דבר שהיה עלול לבייש רבנים יותר מבוגרים ובעלי נסיון.
קרא לו הרב יצחק ניסים ז''ל, שהיה הרב הראשי לישראל, ואמר לו: דע לך כי אתה היית צריך להיות הראשון מכולם, לקבל ציון א''א. אבל זה ציון שאף אחד לא קיבל אותו. יש פה רבנים זקנים וחשובים שיושבים בישיבה, וזאת תהיה בושה בעבורם אם צעיר כמוך יזכה במקום הראשון. זה גם יעורר עליך קנאה. לכן אני נותן לך ציון א''ב למרות שמגיע לך א''א.
הרב זכה לדרגה הזאת בזכות הקדושה שלו, בזכות הפקחות שלו ובזכות אבותיו הקדושים. הרב עצמו ידע מזה אבל לא סמך על זה, הוא עמל ויגע בתורה באופן שלא היו רבים כמוהו, גם בבחינת הזמן וגם בבחינת העמקות. היו לו מבט חד וקליטה מהירה. ואף-על-פי-כן הוא היה עמל בתורה בכל כוחו.
(הרב דוד צדקה, רב העיר פרדס-חנה)
לימוד תחת אש
היינו צעירים כשהיתה מלחמת העצמאות. ישבנו במקלטים ופחדנו, הערבים היו ידועים ברשעותם ובכל מקום שהיה ביכולתם הם טבחו בנשים ובילדים באכזריות גדולה. כך היה בחברון, כך בצפת, כך בכל מקום שבו הם היו יכולים לרצוח ולבזוז. כולם זכרו את מאורעות תרפ''ט והיינו בפחד גדול, כולם חששו.
במצב הזה לאף אחד לא היתה סבלנות ללמוד תורה במקלט. אם היו בכל זאת לומדים, זה היה מעט. בכל רגע היינו מרימים את הראש לשמוע מה קרה. לא היינו מרוכזים. כך כולם נהגו חוץ מחכם מרדכי אליהו, שהיה צעיר באותם ימים. הוא היה יושב בפינה שלו ולומד תורה בהתמדה, כאילו לא קורה דבר. לומד בלי הפסקה, ומבלי להרים את הראש. לומד בעיון עמוק ובלי להתערב בכל המהומה שהיתה סביבו במקלט.
כשחכם מרדכי ראה אותי עומד ומתבונן בו הוא האיר לי פנים ואמר לי: ''בוא ונלמד ביחד''. וכך למדנו הלכות ברכות בעיון גדול. עד היום אני זוכר את הלכות ברכות שלמדנו שם בשעה נוראה זו.
(הרה''ג משה צדקה, ראש ישיבת ''פורת יוסף'')
בגיל שבע-עשרה סיים ש''ס בפעם ראשונה
הרב זצ''ל היה מתמיד גדול, ובעיקר מעיין גדול. ראש ישיבת ''פורת יוסף'', הגאון רבי עזרא עטיה, היה מעיד כי בישיבה שלו יש הרבה תלמידי חכמים שיודעים את כל התורה כולה, אבל מעיינים שיודעים לעיין היטב בהלכה יש לו רק אחד, הרב מרדכי אליהו. הרב עדס אמר: ''דעו לכם שרבי מרדכי מעמיק יותר מכולנו. המחשבות שלו רצות כמה צעדים לפנינו''. הדברים הללו נאמרו כשהרב עוד היה צעיר לימים. הפלא הגדול היה, שעם העיון הגדול של הרב, הוא היה מספיק ללמוד בהספק גדול כאילו הוא לומד בבקיאות.
את הש''ס הוא סיים לראשונה בגיל שבע-עשרה, ומאז ועד סוף ימיו הוא היה חוזר על הש''ס כסדר. כל מי שהכיר אותו היה יכול לראות אותו הולך לכל מקום עם גמרא. בתחילה הוא היה לוקח דפים מהגניזה, דפים שנפלו מגמרות שבלו, כדי ללמוד ''בלכתך בדרך''. לאחר מכן, כאשר הודפסו הגמרות הקטנות, הוא היה לוקח איתו גמרא קטנה וכך היה הולך וחוזר על הש''ס בסבב – מסיימו ומתחילו שוב. כך הרב עשה עד יומו האחרון.
(הרב יעקב אביעזרי תופיק, רב העיר ביתר)
מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי
הגמרא מספרת על רבי יוסי שהעיד על עצמו: מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. וזאת לא בגלל שלא היתה לו יכולת להודות בטעות, אלא בגלל שהוא לא היה אומר דבר מבלי לבדוק אותו חזור ובדוק מכל הכיוונים כמה וכמה פעמים. ורק אחרי שהיה בודק, היה אומר.
כך היה לימודו של הרב מרדכי אליהו זצ''ל. מי שקרא את פסקיו ראה שלעתים הוא היה פוסק פסק שנראה לכתחילה שונה ממה שמקובל בעיני אחרים. עם הזמן, כשהיו מתבוננים בפסק הזה פעם אחר פעם, היו רואים שהוא צדק מלכתחילה. אם תתבוננו תראו שלא היה פסק אחד של הרב אליהו, שהוא פסק ואחר כך היה צריך לחזור בו. וזהו פלא גדול. אבל כל זה בא לו בעקבות העיון העמוק שהיה לו.
הוא לא פסק שום דבר כבדרך אגב. כל פסיקה היתה רק אחרי לימוד מעמיק, ורק אחרי שהיה חוזר על התורה שלמד כמה וכמה פעמים. הוא לא היה סומך על כוח הזיכרון שלו, אלא היה חוזר על הגמרות פעם אחר פעם כל ימי חייו, כך שהדברים היו אצלו חיים כל הזמן כאילו הוא למד אותם בזה הרגע בעיון עמוק ביותר.
(הרב יעקב אביעזרי תופיק, רב העיר ביתר)
בארץ-ישראל יודעים ללמוד תורה?
פעם אחת הגיע לישיבת ''פורת יוסף'' אחד מגדולי ראשי הישיבות באמריקה. בימים ההם היחס מצד היהודים באמריקה כלפי היהודים בארץ-ישראל היה יחס של רחמנות, ומרן ראש הישיבה הרה''ג עזרא עטיה הרגיש שראש הישיבה הזה קצת מזלזל בלימוד התורה של ארץ-ישראל.
הוא קרא לשלושה מתלמידיו – הרב מרדכי אליהו, הרב ציון לוי והרב ציון אבא-שאול זכרונם לברכה – ואמר להם: ''בדרך כלל כשמגיע אורח לישיבה, אני מבקש מכם לשתוק ולא להקשות עליו. אבל הפעם שמעתי שאותו ראש ישיבה חושב שלא יודעים בארץ-ישראל ללמוד תורה, לכן אני מבקש מכם שתקשו עליו קושיות בשיעור''.
ואכן כך היה. אותו רב התחיל את השיעור. אחרי כחצי שעה של שיעור שבנוי להפליא מכמה שאלות ותשובה בסופן, הצביע הרב מרדכי אליהו זצ''ל, שהיה בימים ההם צנום ביותר. ראש הישיבה האורח הפטיר כלפיו כבדרך אגב: ''מה שאלתך?''
''רש''י על הגמרא בזבחים, לא אומר כדבריך''.
השתרר שקט בבית המדרש. אם רש''י אומר הפוך ממה שראש הישיבה האורח אומר, כל השיעור לא עומד על רגליו. ובאמת הרבה לומדים לא בקיאים במסכת זבחים ובוודאי לא בכל רש''י ורש''י על המסכת.
''לא יכול להיות'' – אמר האורח מאמריקה.
הרב אליהו שתק.
הרב עזרא עטיה אמר: ''ניתי ספר ונחזי (נביא ספר ונראה). באיזה עמוד?'' הוא שאל את תלמידו הרב מרדכי.
הרב ציין את העמוד המדויק. הביאו את הספר ואכן, רש''י כותב במפורש דברים שראש הישיבה האורח לא קרא או לא ידע אותם. מה עושים כעת? כל השיעור נפל. כל הקושיות וכל התירוצים. מה יגיד כעת ראש הישיבה לפני התלמידים מארץ-ישראל? הוא לא הכין שיעור אחר.
גמגם ראש הישיבה מאמריקה ואמר לתלמידים: ''טוב, אז אני אומר את השיעור כאילו לא היה רש''י כזה בזבחים'' והמשיך. או אז סימן ר' עזרא עטיה לרב אליהו שזה מספיק. האורח כבר למד את מה שהיה צריך ללמוד. הוא לא יזלזל עוד בתורת ארץ-ישראל ובלומדיה.
(הרב חיים בן-שושן)
על חכמת הקבלה שהרב הסתיר
הרב זצ''ל מעולם לא סיפר על חכמת הקבלה שלמד. הוא לא סיפר ממי הוא למד, לא סיפר מתי למד ועם מי למד. רק בשנה האחרונה, לפני שנכנס לבית החולים, הוא סיפר לבני ביתו על חכם מנחם מנשה זצ''ל, שנקרא בפי כל ''הפחח''. הוא אמר עליו: ''האיש הזה היה אחד מל''ו צדיקים, אם לא הראשון שבהם''. וזה היה פלא גדול, כיוון שהרב היה נזהר מאוד בלשונו. היה קשה להוציא ממנו שיאמר על מישהו שהוא מל''ו צדיקים.
הפלא הגדול הוא, שפתאום הוא סיפר על מישהו שהוא כנראה הראשון בל''ו צדיקים. אלה שעצרו בתפילתם את הצבאות של הרשעה הגרמנית בשעה שרצו להכנס לארץ דרך אל-עלמיין במצרים.
הוא סיפר כי הרה''ג יהודה צדקה עליו השלום, ראש הישיבה ב''פורת יוסף'', ביקש מ''הפחח'' ללמד בישיבה, ''הפחח'' סירב ואמר: מי אני? סך הכל פחח. באמת היתה לו נפחייה. אבל הרה''ג יהודה צדקה היה מבין גדול בתלמידים, ביותר היה מבין ברבנים ובצדיקים, והביא את ''הפחח'' ללמד בישיבה.
הרב אליהו ז''ל דיבר על ''הפחח'' בכבוד וביראה גדולה, ונראה שהיה חשוב לו שנדע את הסיפור הזה, סיפור שהסתיר כל ימי חייו. כשאחר כך קרה מה שקרה, הבנו שהוא הסתיר את הסיפור הזה עד לרגעים האחרונים שבהם הוא היה יכול לספר לנו את הסיפור החשוב הזה.
הרב סיפר ש''הפחח'' היה מלמד אותם להפיץ תורה בעם ישראל, הוא היה מלמד אותם אהבת ישראל, מלמד אותם אחריות על עם ישראל. הרב ז''ל אמר עליו כי הוא מהאחראים היותר גדולים להפצת התורה שיש היום בעם ישראל. כל הלומדים בישיבה ב''פורת יוסף'' באותן שנים הפכו לימים ראשי ישיבות גדולים. כל הדור הבא של התלמידים התחנך על ברכיהם. והוא, ''הפחח'', לקח את כל ראשי הישיבות העתידיים והטמיע בהם את החשיבות הגדולה של הפצת התורה.
''הפחח'' הסתובב עם תלמידיו, ובהם הרב אליהו ז''ל, במחנות העולים ובשאר המקומות שבהם היו יהודים שצריכים לקבל את אור התורה. יש אומרים שאצלו למד הרב זצ''ל את חכמת הקבלה העליונה, וגם את הדרך להסתיר את הבקיאות וההבנה בחכמה המופלאה הזו.
מלמד את המלמדים
הרב הסתיר את עיסוקו בתורה כל כך, עד שבניו ובני ביתו מעידים כי מעולם הם לא ראו אותו לומד בספר של קבלה. לעומת זאת הם ראו את כל ראשי ישיבות המקובלים משחרים לפתחו ומציגים בפניו את שאלותיהם.
סיפר פעם הרב שלמה בן אליהו, הרב של מטה אשר, כי פעם אחת היה ויכוח בישיבה של הרב נעים אליהו, שהקב''ה ישלח לו רפואה שלמה, בפירוש בתורת האר''י ז''ל, ולא הצליחו להגיע להסכמה על הפירוש הנכון בדברים. שלחו את הרב שלמה בן אליהו אל הרב מרדכי אליהו שיכריע בין הפירושים השונים שהציעו החכמים על דברי האר''י ז''ל, והוא סיפר: הצעתי את הדברים בפני הרב מרדכי אליהו, והוא שמע וחייך ואמר לי שהפירוש לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא פירוש אחר שמייד הציג אותו בפני. חזרתי אל השואלים עם התשובה בידי, ואמרתי להם אותה ומייד נחה דעתם.
מי לימד אותם תורה?
משהו על לימוד הקבלה של מורנו ורבנו, הרב מרדכי אליהו זצ''ל, אפשר למצוא בסיפור הבא, שאם לא היתה עליו עדות ואישור של רבנו היינו מתקשים להאמין בו. הרב מעולם לא סיפר את הסיפור, אבל כשסיפרו אותו בפניו, הוא אישר את נכונותו.
באחד מימי ראש השנה ליווינו את הרב לבית הכנסת וביקשתי ממנו רשות לספר סיפור שסיפר לנו אחיו, הרב נעים, שקשור לרב ולבבא-סאלי זיע''א. הרב הסכים.
כשהרב מרדכי ואחיו נעים היו צעירים ולמדו בישיבת ''פורת יוסף'', הם שמעו שהבבא-סאלי המפורסם בקדושתו ובמופתיו הגיע ממרוקו לגור בשכונת קטמון בירושלים. בכל ליל שבת מתקיים בביתו שיעור, ובסוף השיעור הבבא-סאלי מברך את הנוכחים. החליטו הרב ואחיו לצעוד לשם בליל שבת לאחר הסעודה בישיבה כדי לראות מיהו הצדיק המדובר.
סיפר הרב נעים: למדנו עם הרב בבא-סאלי כמה שעות, ובסיום השיעור, כשכולם עוברים לפני הבבא-סאלי לקבל ברכה, הגיע תורי ותור אחי. אז הרים הבבא-סאלי את עיניו ואמר לי: ''אתה – שבת שלום!'' ומייד פנה למו''ר הרב זצ''ל ואמר: ''ואתה נשאר פה אתי!''. סיפר הרב נעים שכך היה מאותה שבת ואילך – צועדים היו יחדיו לבית הבבא-סאלי. הרב נעים היה חוזר לבדו, והרב מרדכי היה נשאר ללמוד עם הבבא-סאלי כל ליל שבת עד אור הבוקר.
הסיפור הביך מאוד את הרב, אך הוא אישר את נכונותו. עוד המשכתי וסיפרתי שבאותו מעמד הרב נעים אמר שיש הרבה שיודעים קבלה בדור הזה, אך מי שמבין באמת את פנימיות הקבלה בדור הזה הוא הרב זצ''ל. הרב מייד אמר: ''כך הוא אומר עלי בענווה שלו, אך האמת היא שמי שמבין את הקבלה ויודע ללמד זה הוא...''.
ובאמת תמיד היה הרב אליהו אומר על אחיו הרב נעים שאחרי פטירת הרב כדורי ז''ל, אין גדול ממנו בקבלה. ולפי זה מותר לנו לשאול: מה למד הבבא-סאלי עם הרב אליהו באותה שעה? איש לא יודע, כי גם הרב וגם הבבא-סאלי לא סיפרו מעולם. בכל מקרה זה היה לימוד כזה שגם מקובלים גדולים כמו הרב נעים, לא היו לומדים אותו.
(הרב יגאל אבן דנאן, רב קהילה ברחובות)
מסירות נפש ללמד תורה
למה עמד הרב חרל''פ בפני הרב הצעיר?
הכרתי את כבוד מעלת הרב זצ''ל בשנת תש''י. אני למדתי אז בישיבת ''קול תורה'' והרב למד בישיבת ''פורת יוסף''. חבר ללימודים, שעבר מישיבת ''קול תורה'' ל''פורת יוסף'' הכיר בינינו. ההיכרות הזאת נבעה מהפעולות שהיינו קשורים בהן. בתקופה ההיא הגיעו לארץ עשרות אלפי עולים מקצווי תבל, והממשלה פיזרה אותם במחנות עולים.
מושלי הארץ ראו בהם כר פורה להופכם מאמונת אבותיהם לדרך חדשה. והארץ היתה שוממה ומעטים עשו לסייע לבאים לארץ הקודש, הן ברוחניות והן בגשמיות. צעירים היינו ומלאי רצון לסייע, וכל אחד מאתנו עשה לבדו כפי יכולתו. אותו בחור חיבר בינינו לעבודה משותפת.
היינו מסתובבים במחנות העולים ומלמדים אותם תורה בכל יכולתנו. אבל המעשה שאנחנו עשינו היה כמו טיפה בים. המערכת השלטונית הפעילה עליהם לחצים כלכליים בעבודה ובפרנסה, היא ניתקה ילדים מהוריהם והעבירה אותם לקיבוצים שלא היינו יכולים להגיע אליהם ונדרשה דרך פעולה ברמה ציבורית.
שנינו היינו מאוכזבים ממנהיגי ציבור שומרי התורה שלא עשו מה שביכולתם לעזור לעולים, במיוחד בכל מה שנוגע לחיי התורה שלהם. חיפשנו דרך מחאה מתאימה, גם אם היא לא עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה.
פנינו בשאלות קשות לגדולי הרבנים. ביניהם פנה מורנו הצעיר למעלת הרב חרל''פ זצ''ל, והוא היה בן שבע-עשרה שנה וכמה חודשים. לאחר שפרס מורנו הרב את שאלותיו לפני הרה''ג חרל''פ זצ''ל, ענה לו הרב חרל''פ, ומורנו הצעיר נפרד מהרב על-מנת ללכת לדרכו. אז קם הרב חרל''פ והלך ללוותו בקושי רב. שאלוהו בני ביתו מדוע הוא הולך, כיוון שהיה זקן וחולני. אמר להם: זה תלמיד חכם וחייבים בכבודו.
(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)
''הבחור הזה יהיה הרב הראשי לישראל''
פרט למורנו הרב זצ''ל, היו אתנו עוד תלמידי חכמים, והספקות היו קשים. מצד אחד ראינו איך מעבירים את העולים על דתם, וידענו את החובה של הערבות ההדדית של יהודים זה לזה. ומצד שני היינו צעירים ולא ידענו אם אנחנו מורשים לקחת את האחריות על כתפינו, והאם המעשים שאנחנו עושים הם נכונים.
הרב שלי, הרב אליהו כי-טוב ז''ל, היה גם הוא תלמיד-חכם וגם נשא עם הציבור בעול, איש ציבור. הוא כאב כמונו את מצבם הרוחני של העולים והשתדל רבות בשבילם. הכרתי בין הרב הצעיר לבין הרב אליהו כי-טוב, והם נפגשו פעמיים או שלוש בשבת אחרי הצהריים במרפסת ביתו של הרב כי-טוב ודנו בנושאים שהצנעה יפה להם.
הרב אליהו כי-טוב התפרסם לימים גם בזכות ספריו ''התודעה'' ו''איש וביתו'', שתכליתם היתה אותן שיחות שהוא שוחח עם הרב ז''ל, להפיץ תורה בקרב הציבור. זכה הרב אליהו כי-טוב וספריו אלו נפוצו בעשרות אלפי עותקים. את הספרים הללו הגיהו לפני הפרסום שני אנשים: הרה''ג שלמה זלמן אוירבך זצוק''ל, שבימים ההם כבר היה ידוע כרב חשוב, והרב מרדכי אליהו זצוק''ל, שהיה בימים ההם בחור צעיר לימים.
הסיבה שבגללה ביקש הרב אליהו כי-טוב מהבחור הצעיר שיגיה את ספריו היתה ההתפעלות הגדולה שהיתה לו ממורנו הצעיר. הוא אמר לי באותם ימים: ''הבחור הזה יהיה רב ראשי לישראל''. שמעתי ושמרתי זאת לעצמי. לימים, כשהרב נבחר להיות הרב הראשי לישראל, סיפרתי לו מה שאמר עליו הרב אליהו כי-טוב, הרבה הרבה שנים קודם לכן.
(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)
איך הוקם ''חבר הפעילים''?
תחילת דרכנו היתה בפעילות למען העולים החדשים שהגיעו לארץ והורחקו מהתורה והמצוות, בדרך כלל בגלל הפעילות של המוסדות שניסו בכל דרך להעביר אותם על דתם. לאחר שראינו שכל אלו שפעלו במחנות השונים היו פועלים כל אחד לעצמו – התחלנו להקים גוף שיטפל ויגייס אנשים וכספים למען הפעילות והקמנו ביחד עם הרב את ''יד לאחים'', שנקרא בימים ההם ''חבר הפעילים''. ארגון זה עובד עד היום תחת השם ''יד לאחים – חבר הפעילים'', והוא עוסק בהצלה מיד המסיון והוצאת נשים יהודיות מכפרי ערבים.
(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)
רבי אריה לוין בבית המשפט
אני נעצרתי ביחד עם הרב אליהו והתנהל כנגד ארבעה מאתנו משפט בגלל שפעלנו כנגד חוק גיוס בנות באופן לא חוקי. השופטים פנו במהלך המשפט לעורכי הדין שלנו ושאלו: למה הבחורים מסתתרים מאחורי גבם של עורכי הדין? ענה להם העורך דין שלנו: על-פי דין תורה, אין אדם משים עצמו כרשע.
בסופו של סיפור האשימו אותנו השופטים, אבל לא בסעיפי המרדה וניסיון לפוצץ את הכנסת, כמו שאמרו בתחילה, אלא בסעיפים קלים. כל זה היה אחרי התייעצות עם החזון אי''ש שבחכמתו ידע להדריך אותנו. כך יצאנו בעונשים קלים יחסית לגודל ההאשמות שהיו בתחילה ולגודל הפרסום והסערה שהפרשה גרמה במדינה.
כשהחלו הדיונים בקשר לעונש שצריך להטיל עלינו, הופיע בבית המשפט לא אחר מאשר הרב ר' אריה לוין זצ''ל. אנחנו היינו קשורים אליו מאוד מאוד. הופעתו בבית המשפט עשתה רושם רב על השופטים, כי הוא היה נחשב כצדיק הדור גם באותם ימים. וגם השופטים כיבדו אותו ביותר.
(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)
מלמדים את האסירים תורה
לאחר שבית המשפט החליט שנשב תשעה חודשים במאסר, החלטנו שלא נבטל את זמננו לריק וקבענו סדר-יום בכלא. זכיתי והייתי לחברותא של הרב אליהו בסדר בוקר, ולמדנו מסכת גיטין. השנה היתה שנת שמיטה, והתירו לנו לקבל ארוחת צהריים ממוסד של בנות שהביאו מדי יום את האוכל בכדי שלא נאכל פירות שמיטה.
מרן הרב אליהו ז''ל העביר שיעור בין מנחה לערבית בבית הכנסת. שם הכרנו עולם חדש, ריכוז גבוה של אנשים שנפלו בהרבה נפילות. השתדלנו לטפל בעבריינים, להרחיקם מדרך הפשע ולקרבם לדרך התורה. שה' יעזרנו להחזיר כל הנכשלים.
זכינו יחד עם כל האסירים האחרים לביקורים של הרב אריה לוין ובנו הרב רפאל ז''ל. אינני מסוגל לתאר איך קיבלו העבריינים הפושעים והגזלנים את הרב אריה לוין. הם נישקו את נעליו. ''הרבי הקדוש'', קראו לו.
(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)
הלכה למעשה
טעמו – וראו
התמניתי לרב היישוב מחולה בבקעת-הירדן. זה היה חדש בשבילי. לפני כן הייתי ראש ישיבה ועסקתי בחינוך. הכרתי את כל הגמרות והנושאים דרך הצד העיוני שלהם. עכשיו נכנסתי לרבנות מעשית והייתי צריך הדרכה של פסיקה. הרב מרדכי אליהו ז''ל עזר לי מאוד בתקופה ההיא.
היו לנו שאלות קשות של מראות דמים וכן בעיות בנושא חקלאות, כל מיני בעיות של יישובים שנמצאים על יד הגבול ורוצים לעשות כל מעשיהם על-פי ההלכה. הרב זצ''ל היה אומר לי לבוא אליו בבוקר מוקדם אחרי התפילה לפני שהוא הולך לבית הדין. אני הייתי בא בחשש, לא לגזול מזמנו, לא לגזול מזמן ארוחת הבוקר שלו שהיתה בדרך כלל בחיפזון גדול. אבל הוא היה מקבל את פני תמיד בשמחה.
כששאלתי אותו האם אני לא גוזל לו זמן מבית הדין, היה אומר לי שהשאלות של המתיישבים – זאת התורה. לעסוק ביישוב ארץ-ישראל על-פי התורה.
כמה פעמים נצרכנו לבדוק האם בפירות יש ערלה. הוא היה נוסע אתנו לראות בעיניו את המטעים בבקעת-הירדן. ואם היינו שואלים על כלאיים – הוא היה טועם את העלים לדעת אם זה סוג אחד או שני סוגים. פעם אחת הוא רצה לראות האם העלים הקטנים של העץ המורכב הם באותה צורה של העץ הרוכב. הוא זחל מתחת לעץ, לקח עלים מהענפים של העץ הכנה והשווה אותה לעלים מהעץ העליון. למדתי ממנו איך עושים רבנות מעשית.
העיקר היה במראות דמים, שם ראו בחוש שהוא פוסק על-פי רוח הקודש. כששאלתי אותו פעם האם הוא פוסק על-פי רוח הקודש, הוא לא השיב לי. פעם השיב לי בבדיחות הדעת שכן. אחר מעשה למדתי שזה היה באמת כן, אלא שבצורה שהוא אמר את אותם הדברים באותה שעה נראה כאילו הוא אומר: לא.
(הרב איתן אייזמן, מנכ''ל מוסדות ''צביה'', מנכ''ל הרבנות הראשית ורב היישוב מחולה לשעבר)
איך מלמדים רבנים?
פעם הייתי בתוך קבוצת אברכים שלמדה מראות דמים. הרב נחשב מומחה בכל ירושלים במראות דמים, וכל מי שרצה ללמוד הוראה בתחום הזה היה בא ללמוד אצלו. מטבע הדברים היו שם גם רבנים בעלי שם וגם אברכים מתחילים כמוני.
הרגשתי לא נעים לעמוד במחיצתם וגם להתקרב לראות את מה שהרב מראה לכולם. הרב קלט את מבוכתי, וקירב אותי אליו שאראה את המראות כמו כולם. כל כך הוא היה מרגיש את האחר ואת צרכיו.
פעם נכנסתי אליו עם עוד רבנים אחרים ושאלנו אותו: לפעמים קורה שאנו שוגים ואומרים על טמא טהור ועל טהור טמא. האם מי ששאל אותנו וטעה בגללנו נקי מעוון, או שלא נקי מעוון?
הרב ישב אתנו למעלה מרבע שעה, פתח לנו ספרים לענות על שאלתנו, למרות שידע הכול בעל-פה, הראה לנו צדדים לכאן ולכאן ולא הכריע, אמר לנו: ההכרעה עוד תבוא.
בחוץ חיכו כ-40 אנשים ולא הרגשתי נעים שהרב יושב אתנו רבע שעה. באיזשהו שלב אמרתי לו שלא נעים לנו, כי יש אנשים שמחכים בחוץ. הרב ענה: זה בסדר, יש זמן לכולם. המתינות שלו הדהימה אותי. כ-40 אנשים מחכים בחוץ, והוא מתייחס אל כל אחד מאתנו כמו בן יחיד.
באותה הפגישה סיפרנו לו על יהודי אחד שעשה עבירה והוא מתבייש לבוא לרב, לכן הוא שלח אותנו כשליחים לשאול מה התיקון על העבירה הזאת. הרב ענה: תגידו לו שיבוא בעצמו, הבושה היא חלק מהכפרה על העוון. שהוא יבוא.
(הרב יעקב שכנזי, מורה צדק בעדה החרדית)
כבוד מרא דאתרא
פעם ראיתי את הרב אליהו זצ''ל ואת המח''ט של חברון, דרור וינברג ז''ל, יושבים ומדברים על עניין כלשהו, וניגשתי לשאול שאלה שקשורה לשניהם: האם מותר יהיה השנה לישון בסוכה באזור חברון? השאלה היתה על רקע פיגועים קשים שהיו בתקופה ההיא באזור, וחשבתי שהיא תהיה שאלת רבים ותשובתה מורכבת מניתוח מצב צבאי ופסיקה הלכתית של הרב.
שאלתי והמח''ט סימן לי: שאל את הרב. הרב אמר לי: מה אתה חושב, שאתה תישן בסוכה ויותר חיילי מילואים יצטרכו לעזוב את ביתם כדי לשמור עליך, בגלל שאתה ישן בסוכה?
כשיצאתי משם אמר לי המח''ט: אני לא הולך לקחת על עצמי שכל יושבי האזור לא ישבו בסוכה בגללי. לא מבין איך אתה לוקח את השאלה הזאת על כתפיך. חשבתי שנית וחזרתי לשאול את הרב, שיצא בינתיים לכיוון רכבו, האם התשובה היא רק בשבילי או בשביל כל הרבנים באזור.
בוודאי היא רק בשבילך, השיב הרב. כל הרבנים בכל מקום הם האחראים על היישוב שלהם. להם אני לא פוסק, אלא אם כן רב של אחד היישובים או אחת הישיבות ישאל, ואז אשיב לו לפי הבנתי.
למחרת שמעתי שידור רדיו שבו הרב נשאל על-ידי אחד התושבים ביישובים האם לישון בסוכה בתקופת פיגועים. אמר לו הרב: לך לרב של היישוב שלך, הוא יענה לך, לא אני. השואל ניסה ללחוץ על הרב לקבל תשובה, והרב בשלו – הרב של כל יישוב יחליט על היישוב שלו לפי רמת הגידור ורמת המיגון ורמת הסכנה.
(הרב רא''ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל)
כל פירור בהלכה חשוב
מי שלמד שיעורי תורה שנים רבות אצל הרב אליהו זצ''ל, למד שכל דבר נמדד אצלו על-פי ההלכה. אפילו דברים פשוטים של מה בכך. אם הרב פותח את הדלת לאנשים בלי חליפה ומגבעת, יש לזה משמעות הלכתית שהרב הסביר אותה בשיעור, משמעות שקשורה לברכת המזון. ההגדרה ההלכתית ל''לבוש מכובד'' שנדרש לברכת המזון תלויה בהתנהגות האדם מול אנשים זרים. וכיוון שהרב היה מברך ברכת המזון רק עם חולצה וכיפה, הוא היה מקפיד לקבל אנשים באותה צורה ממש, לבטא את ההגדרה של ''לבוש מכובד'' אצלו בכל מצב.
כל סיפור, כל המצאה, כל דיון היה מגיע אצלו מייד לשיקול ההלכתי. אם אתה אוכל עוגה בראש השנה, הוא כבר חושב על פסח. שלא ייפלו פירורים על הספר שאתה אוכל בו. ואם נפלו – תנקה. הוא סיפר על מישהו ששמע את דבריו ואמר שפירור אינו חשוב, וגם אם יימצא לאחר זמן – לא ייאכל. עוד באותו שיעור ''תפס'' הרב את אותו אדם רגע לפני שהתכוון להכניס לפיו מבלי משים גרגר של שומשום שהיה בספר. הרב עצר אותו והראה לו את נכונות הדברים.
גם היחס לארץ-ישראל היה סיפור של הלכה. לא ימין או שמאל, לא ליכוד או עבודה. רק הלכה – האם מותר על-פי ההלכה למסור חלקים מארץ-ישראל לנוכרים? האם מותר להאמין להם? האם מותר לתת בידיהם נשק? כל השאלות הללו נדונו אצלו על-פי השולחן-ערוך ועל-פי הפוסקים האחרים, ועל-פי זה הוא קבע את עמדתו.
(משה כהן, בית-אל)
חינוך למבט הלכתי
כשמישהו בשיעור היה מספר שהוא הולך לבית-מלון, הרב היה מציף מייד את כל השאלות ההלכתיות שקשורות בכך – מעלית שבת, מצלמות, גלאי נפח, כרטיסים אלקטרוניים בחדרים, רישום שבת לתוספות. הוא היה אומר: שים לב לכל הפרטים ההלכתיים נוסף לכשרות. ובעניין הכשרות צריך לבדוק לא רק את הבשר, אלא גם בישול עכו''ם וירקות עלים, תנורי שבת ומעשרות. עיניים שרואות כל דבר במסגרת ההלכה. ''כי עין בעין יראו'' – כל דבר בעיניים של תורה.
כל חולצה חדשה עברה ביקורת לוודא שאין בה שתי-וערב. על כל חגורה נשאלו שאלות – האם חגורה זו מותרת לסגירה בשבת? האם מותר להאריך או לקצר אותה? כל כלי חשמלי חדש נבדק מבחינת טבילה – איך טובלים אותו? האם מפרקים אותו? הם אפשר להכשיר אותו מבשר לחלב? כל השיקולים ההלכתיים הקשורים למכשיר החדש הזה, וכל זה לפני שהרב התפעל מההמצאה החדשה של המכשיר החדש. חינוך למבט הלכתי.
(משה כהן, בית-אל)
יישום ההלכה
לרב היתה ''פרקטיקה הלכתית'', והוא ניסה להעביר אותה לתלמידים שלו, להיות ''בעל-מעשים'' כדבריו, לבדוק דברים כדי להכיר אותם – תלמד להרגיש ביד אם הלחם שאתה אוכל הוא כזית או פחות. תלמד לשקול אתרוג ביד לדעת אם הוא מספיק גדול לברכה. לא פעם מצאו אותו זוחל מתחת לעץ, לדעת אם מדובר בהרכבה עם עץ אחר או לא, או טועם את העלים. לדעת אם דם זה פצע או צבע או סיב או משהו אחר. היו לו בחדר הלימוד סוגים שונים של זכוכית מגדלת מעבדתית לצרכים שונים. כך הוא היה בודק אתרוגים או כתמים, לולבים או מכשירי חשמל.
פעם הוא הורה לי לזחול מתחת לשולחן על-מנת שאראה מהו פין משוחרר שמותר להחזירו בשבת, כדי שהשיעור לא יהיה תיאוריה בלבד, שנדע כתלמידים מהו ''תוקע'' ומה נקרא משוחרר לגבי הלכות תיקון כלי בשבת.
(משה כהן, בית-אל)
מאיר פנים בהלכה
כשאתה שומע מרחוק על אדם שמתעסק בפרטים, אתה עלול לחשוב שמדובר בדקדקן וטרחן. אבל הרב היה בדיוק ההפך, מאור הפנים שלו וההבנה שלו לאנשים היו לשם דבר. ההבנה ההיקפית שלו, היכולת להסתכל על דברים מזווית הפרט ומזווית הכלל בעת ובעונה אחת. בסביבתו של רבנו תמיד היתה הארת פנים ושמחה, שלווה ורוגע מפתיעים, גם כשידענו שהוא מאוד ממהר, או שכבר עשרים-וארבע שעות לא ישן.
הרב הרגיל אותנו לחשוב מראש. ''חכם עיניו בראשו'' – להיות פיקח, לא להיכנס לבעיות הלכתיות. לא להיות רק חכם שמוצא להן פתרון. לחשוב מראש על המנין ועל הכשרות באולם, על מי שיהיה אתך ועל מה שמחכה לך בכל דבר כדי להערך מראש. למתבונן מהצד הכול נראה זרימה שוטפת, אבל באמת יש כאן חשיבה מדוקדקת, והכול בשמחה, במאור פנים ובחיבה גדולה.
(משה כהן, בית-אל)
עזות דקדושה
לרב היתה עזות דקדושה. כשהיה צריך לעשות משהו, היה אומר לנו: ''תעשה. אתה מה אכפת לך?'' עם זאת, היה רגיש מאוד לאנשים. אם היינו מלווים אותו בדרך רחוקה, הוא היה זוכר איפה גר כל אדם, וכשהיה מגיע לצומת שהוא צריך לפרוש בה היה הרב אומר לו למהר כדי שיגיע לביתו בזמן, שלא יחכו לו.
הרב כיבד מאוד את הרבנית שתחיה, ויחד עם זאת רצה מאוד להעביר את השיעור גם כשחזר מנסיעות ארוכות וכד'. כשהרב היה חוזר מחו''ל או מנסיעות ארוכות, היינו מחכים לתשובה האם יהיה השיעור או לא, והשיקול היה הרבנית. אם היא דואגת לרב – לא יהיה שיעור. כי אם היא לא תשמור על הבריאות שלו, מי ישמור? התלמידים היו שואלים את הרב שאלות בלי להתחשב בזמן שלו ובצורך שלו לאכול או לנוח.
כשהיינו הולכים עם הרב בעליות – התלמידים לא היו מפסיקים לשאול שאלות. והעוזרים, הרב מוצפי או רבי שלום קנוניאן הכהן, היו אומרים לנו לפעמים: תנו לרב לנשום בעלייה. תשאלו שאלות במישור או בירידות. אבל הרב תמיד היה עונה, בירידות או בעליות. לא משאירים שאלה הלכתית בלי תשובה.
(משה כהן, בית-אל)
לא תגורו מפני איש
במשך למעלה מ-20 שנה זכיתי לשמש את הרב מרדכי אליהו, בתחילה כדוברו, ובהמשך כאחרון תלמידיו המחזיק בשולי גלימתו. הוא היה גם רב גאוני וגם אדם פשוט. פוסק שלא פחד מכלום. ''לא תגורו מפני איש'' כהוראתה בהלכה, במיטבה.
עם כל הגאונות, הנחרצות והמעמד, הרב היה אדם שהקשיב לכל אחד, ללא הבדל מעמד, גיל או מין. כמה פעמים באתי אליו עם ראש הממשלה, שהייתי באותם ימים דוברו האישי, והוא קיבל אותו באותו מאור פנים שבו קיבל את אחרון הקבצנים.
עשרות תשובות לשאלות, אם לא למעלה מזה, רשומות במחברת ישנה שבביתי. למרות שרשמתי דבריו ותשובותיו במחשבים לדורותיהם, לא סמכתי עליהם, שהרי הם לפעמים נמחקים ומתבלבלים, ודבריו של הרב ופסקיו היו כל-כך ברורים שמתבקש ונדרש לכתוב אותם בבירור על נייר, במחברת פשוטה. כמוהו.
היתה לו יכולת נדירה לפסוק ולהכריע גם כשהיה ריבוי סברות ומחלוקות יסודיות בין הפוסקים. אחרי שהיה שומע את כל הצדדים, אחרי שהיה מעיין בכל הספרים הקשורים לעניין, הוא היה משעין את ראשו על אצבעותיו וחושב, ואומר תשובה ברורה.
היתה לו יכולת לראות דברים מרחוק. פעם אחת באתי אליו בשאלה קשה על חולה שהיה נשוי והיתה דילמה מה להעדיף, האם את טובתו שלו עצמו או את טובתה של אשתו. הרב הכריע ופסק מה שפסק, ואנחנו לא הבנו. רק אחרי שנים ארוכות הבנתי כמה הרב צדק.
אני גר באפרת שבגוש-עציון. יום אחד נרצחו שלושה תושבים על-ידי מרצחים ערבים והחלטנו לנקום את מותם על-ידי הצבת שלושה מבנים זמניים על גבעת התמר. באנו לשם ביום חמישי בלילה, ואחרי יום ולילה ארוכים ללא שינה באנו אל הרב לשאול האם צריך להתקין במקום ''עירוב תחומין'' לשבת.
שני רבנים תלמידי-חכמים ששאלתי במהלך הלילה הסתבכו והתלבטו בין המרחק האווירי למרחק בדרך הפיזית. לאחר זמן ודיון הלכתי ארוך, יצאתי מהם ללא תשובה ברורה. כשהגעתי לרב, הוא ביקש שאצייר לו את המצב הטופוגרפי, שאל סידרה של שאלות, הורה לי לטפס ולהביא ספר ועוד ספר מספרייתו הענפה, וכעבור כמה דקות פסק: ''לא צריך עירוב, לכו להתיישב, ברכה והצלחה!''. כיום גרות שם ב''ה עשרות משפחות, כן ירבו.
(רמי סדן, דובר הרבנות הראשית לישראל לשעבר ותלמיד הרב)
שופט בחסד עליון
כאשר למדנו קורס לטוענים רבניים בשנת תשמ''ג ב''מכון אריאל', ''תפרנו'' לרב זצ''ל תיק על מקרה שלא היה וביקשנו את תשובתו ההלכתית.
מרכז הקורס, שהיה יועץ של משרד הדתות, פנה לרב לקבל את החלטתו. הרב שאל אותו: ''זה תיק אמיתי או תיאורטי?''
''למה?'' שאל המרכז.
''כי אין לי סיעתא דשמיא להחליט בתיק זה'', השיב לו הרב.
פנה אליו אותו מרכז בהתרגשות ואמר לו: ''כבוד הרב, אתה בין הבודדים שאכן רוח אלוקים בקרבו'', ונישק את ידו.
(הרב מרדכי סינואני, טוען רבני, חדרה)
תורה שלמה
כל התורה כולה
תלמיד-חכם צריך להיות בקי בתורה כולה. הרב אליהו זצ''ל היה בקי בכל חלקי התורה. לא רק בפשט ובסוד, אלא גם בכל חלקי התורה. גם בחלקים שפחות מצויים בהם תלמידי-חכמים.
פעם שאלתי את הרה''ג שלמה זלמן אוירבך זצ''ל האם מותר להביא בשבת בגדים לחיילים שנמצאים במצב לחימה. לכאורה זה לא פיקוח-נפש, כי זה לא אוכל ולא דבר חיוני. הרב שלמה זלמן אוירבך עליו השלום, שהיה מסתפק במועט שבמועט, גער בי על שאלתי: איך אתה רוצה שחיילים יילחמו עם בגדים מלוכלכים ומיוזעים? לא משחקים בחיים של לוחמים.
הרבה זמן אחר כך עסקתי בסוגיה הזאת. מניין לרב שלמה זלמן להחשיב כל כך את הכביסה של החיילים? עד שמצאתי תוספתא במסכת בבא מציעא (פרק יא) שאומרת כי כשיש מעיין לבני העיר ואין מימיו מספיקים לכל, חיי בני העיר קודמים לאורחים שעוברים במקום. אם יש מספיק לחיי בני העיר ולא מספיק לכביסה שלהם, האם כביסתם קודמת או חיי אחרים קודמים? בתוספתא חולקים בזה התנאים. משמע מכאן שחכמים ראו בכביסת הבגדים צורך חיוני. כל השאלה היא רק בסדרי הקדימות.
הדיון הזה לא מופיע בספרי הפוסקים הרגילים. זו הלכה נדירה, שאפילו בשולחן ערוך לא מופיעה, כי לא חיו יהודים בארץ-ישראל, ושאלות על זכות קדימה במעיין לא היו מצויות ביניהם. אפילו הכי, כשבאתי אל הרב אליהו והצבתי בפניו את השאלה על הכביסה, מייד הוא ציין את התוספתא הנדירה הזו. הדבר הפליא אותי, איך הוא שולט בכל חלקי התורה, לגמרי, ממש כאילו מונחת לו בכיסו.
נזכרתי במדרש (משלי י) שאומר כי כל תלמיד חכם צריך לזכור את כל התורה כולה כאילו למד אותה ברגע זה. ''אמר רבי ישמעאל: בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב''ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט. וכיוון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו: כלום עסקת בתורה? אמר: הן. אומר לו הקב''ה: הואיל והודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית. מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו, ומה ששנה תהא תפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין''.
ועוד אומר שם המדרש, שאדם צריך להיות בקי בכל התורה כולה. ''היה רבי ישמעאל אומר: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה. הקב''ה הופך את פניו ממנו. בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה. הקב''ה אומר לו: בני, כל ההלכות למה לא שנית אותם? בא מי שיש בידו הלכות. אומר לו: בני, תורת כהנים למה לא שנית, שיש בו טומאת שרצים, טומאה וטהרה, טומאת נגעים וטהרת נגעים, טומאת נתקים וטהרת נתקים, טומאת בתים וטהרת בתים, טומאת זבין וטהרת זבות, טומאת לידה וטהרת לידה, טומאת מצורע וטהרת מצורע, סדר וידוי של יום הכפורים, וגזירה שוה, ודיני ערכים, וכל דיני ישראל שהן דנין בתוכו? בא מי שיש בידו תורת כהנים. הקב''ה אומר לו: חמשה חומשי תורה למה לא שנית?'' וכך ממשיך המדרש ואומר שתלמיד-חכם צריך לדעת את כל התורה כולה, כולל אגדה ודרשות. ''שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהן של ישראל, ולא עוד, אלא שבשעה שהן עונין: 'אמן יהא שמיה רבה', אפילו אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהן''. וגם כולל כל תורת הסוד. ''בא מי שיש בידו תלמוד. הקב''ה אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה?''.
הרב אליהו זצ''ל היה בקי בכל חדרי התורה, גם בפשט וגם בסוד. וכולם היו מונחים לפניו כאילו למדם הרגע.
(הרב רא''ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל)
דרך הפסיקה של הרב
כל שעה וההלכה שלה – מקובל היה בפיו של מו''ר הרב אליהו זצ''ל לומר כי לפעמים יכולה אישה לבוא אליו עם שאלה של עוף ביום חמישי ויאמר לה שהעוף טרף, ותבוא בערב שבת בין השמשות עם אותו עוף והתשובה תהיה שהעוף כשר. לא שיש פה קולא או ויתור על ההלכה, אלא שזאת ההלכה, לפסוק כך במקרה זה ולפסוק אחרת במקרה אחר.
כל שנה וההלכה שלה – פעם הוא נשאל על הופעה של בנות בפני הורים. בשנה הראשונה הוא אמר לראש האולפנא: ''מעט מעט אגרשנו מפניך''. אינך יכול בבת אחת להפסיק מנהג של שנים, אע''פ שיש בו חוסר צניעות, ויש על מי לסמוך באותה שנה. שנה אחר כך הוא אמר לו: עכשיו הגיע הזמן להפסיק.
כל תפקיד וההלכה שלו – כך הוא הורה לאותו ראש אולפנא, כי לו מותר להיות נוכח בעת שהבנות שרות שירי שבת בארוחות. האורחים ואנשי הצוות האחרים צריכים לצאת מהאולם בעת שהבנות שרות. זה לא שהוא הקל לו או החמיר להם, הוא אמר לכל אחד את ההלכה שמתאימה לו בדיוק.
לפסוק על-פי רוחה של תורה – יש חשיבות גדולה לדעת איך לפסוק על-פי רוחה של תורה. על זה נאמר: ''אחרי ה' אלוקיכם תלכו'' ללכת בדרכיו. זאת הסיבה שבגללה התורה לא מתחילה בספר שמות, אלא בספר בראשית. למרות שעיקר המצוות נמצאות אחרי ''החודש הזה לכם''. אם לא תכיר את ההבטחה והשבועה האלוקית על ירושת הארץ, אם לא תכיר את מי שאמר והיה העולם – אתה עלול לפסוק הלכות שהן נגד רצון ה', כפי שהוא מובע בתורה, בנביאים ובכתובים.
תורה של חיבור – אחת הדוגמאות לדרך ה' היא הפסקים של החיבור, לפסוק הלכות שיכולות לחבר בין קהילות ספרדיות לאשכנזיות. אם חכמנו עשו יום טוב בט''ו באב כי הותרו שבטים לבוא זה בזה, משמע שזה טוב שהשבטים יתחברו. האם מותר לספרדים לאכול בכלים שבהם אשכנזים בישלו בשר לא חלק? האם הכלים שלהם הם טרף בשביל הספרדים? האם ספרדים יוצאים ידי חובה בספר תורה או בתפילין ומזוזות של אשכנזים, ולהפך? האם מותר לאשכנזים לאכול בכלים של ספרדים בפסח, שהרי הם אוכלים קטניות ובישלו בכלים אלו קטניות? בכל המקרים הללו פסק הרב לחבר.
פעם הרב כתב ספר הלכה שלם על-פי הפסקים של הבן איש חי, וגנזו למרות שכבר יצא מבית הדפוס. אחר כך הדפיס הערות לפי מנהגי הספרדים על קיצור שולחן ערוך, כדי שיהיה ספר הלכה אחד לספרדים ולאשכנזים.
קבלה והלכה – מן המפורסמות היא שלרב אליהו ז''ל היתה יד בעולם הקבלה, אף שהוא היה איש הלכה. הוא המשיך את דרכם של הבן איש חי והחיד''א, שהיו פוסקים ושילבו את תורת האר''י בפסקיהם. הוא היה אומר: כך היה רשב''י וכך היה האר''י, שסברותיו ההלכתיות שולבו בספר ה''שיטה מקובצת''. כך נהג גם רבי יוסף קארו בעריכת השולחן ערוך ששילב פסקים על-פי הזוהר הקדוש, ונתן להם מקום שווה לפסקים שנובעים מהתלמוד ומהפוסקים.
הרב סבר שבגלל המציאות שבה אנו חיים, יש מקום לשלב יותר את פסקי הקבלה בחיינו, גם בגלל שהם יותר מחברים בין ספרדים לאשכנזים, וגם בגלל שאנו בדור שלבו יותר פתוח לחכמה הפנימית של התורה. דור שמחפש את עץ החיים שבתורה, ולא מסתפק בעץ הדעת. צריך להעמיק את השילוב בדור שמחפש להתקרב אל ה', בדור של גאולה שאחד המאפיינים החשובים ביותר שלו הוא חיפוש החכמה הפנימית. פסקים שלא יתחשבו במציאות הזו יהיו מנותקים מהזמן ומהמציאות.