תורה · כשראש ה''מוסד'' בכה עם הרב
אני מתפרנס מדברים רבים, בין השאר ממסחר. סיפרו לי שיש מתפרה בירדן שבה אוכל לקנות חליפות בזול על-מנת להתפרנס ממכירתן, וגם להוזיל באופן משמעותי את מחיר החליפות הארוכות שאותן לובשים בציבור החרדי.
נסעתי למפעל, הבאתי למנהל שתי חליפות מהארץ, והוא אמר לי לחזור אחרי שבוע. כשבאתי עמדו כבר כמה חליפות אחרות דומות להן והוא קבע לי מחיר נמוך מאוד לכל חליפה. החלטתי לחתום איתם על עסקה, וממש לקראת החתימה אמר לי מנהל המפעל, שהוא רוצה להראות לי ארבעים ספרי תורה שהוא מוכן למכור לי אותם באלף דולר כל אחד. באותו רגע עלה בראשי הסיפור ששמעתי בילדותי מההורים שלי, שכאשר הלגיון הירדני כבש את ירושלים הם נתפסו והלכו בשבי, ובעת הליכתם הם ראו משאית ירדנית מעמיסה את ספרי התורה שהיו בבתי הכנסת היהודיים בעיר העתיקה נוסעת לכיוון מזרח, לכיוון ירדן. מישהו הבין שספרי התורה הם בעלי ערך כלכלי והחליט לעשות מזה רווחים. שאלתי את עצמי האם לא נסגר מעגל, ואני אזכה להחזיר את הספרים הללו הביתה.
נכנסתי עם מנהל המפעל לחדר צדדי, והוא פתח קופסא והראה לי בתוכה ספר תורה אחד שנחתך על ידו בסכין לארבעים חתיכות. הוא התכוון להציג לי את החתיכות כארבעים ספרי תורה, ובכך להגדיל את
הסכום שיקבל ממני. זה היה מאוד מזעזע לראות את ספר התורה החתוך לחתיכות. היה ניכר שהחיתוך נעשה בזמן קרוב, וסביר להניח שהמנהל הזה חתך במו ידיו את ספר התורה שהגיע לרשותו.
הסברתי לו באותו רגע שאין שום עסקה, לא בנושא הזה ולא בנושא של החליפות. לא היה בכוחי לעשות עסקה עם אדם שמחלל קדשי ישראל בלי שום טיפת רגישות ולב. אבל מעז יצא מתוק, פניתי למכריי, אנשי ה''מוסד'', ושאלתי אותם אם הם יכולים לברר את המקום שממנו מנהל המפעל לקח את ספר התורה הזה. הם ביררו ואמרו לי שיש באמת ארבעים ספרי תורה ואפשר לקנות אותם.
התברר שבזמן ''מלחמת המפרץ'' נתן הצורר סאדאם חוסיין הוראה לחיל האוויר לפוצץ את בית הכנסת הגדול בבגדאד על-מנת להבאיש את ריחם של האמריקנים בעיני היהודים. ההוראה ניתנה לבן הדוד שלו, שהיה מפקד חיל האוויר של עירק, והוא ביקר במקום לפני ההפצצה לראות מה יש שם. הוא מצא חדר ליד בית הכנסת ובו נמצאים ספרי תורה רבים, ומייד העביר אותם למחסן ליד בגדאד. אחר כך הוא הפציץ את בית הכנסת והפך אותו לחורבות.
כשנגמרה המלחמה הוא לא היה יכול להחזיר את הספרים, והוא החליט לסחור בהם. כך הם הגיעו לספרים, וכך הספרים הגיעו לידיעת ה''מוסד''.
באותם ימים הייתי היועץ של שר הדתות, פרופסור שטרית, וסיפרתי לו את הסיפור שהיה צריך להישמר בחשאיות רבה. היועץ המשפטי של המשרד, מר קולין, הוציא חוות דעת שאנחנו פטורים ממכרז, והוא נתן לי אור ירוק להביא את הספרים. כך הייתי נוסע לירדן ובחזרה ומביא את הספרים הללו, שהיו גם בבתי הכנסת של ירושלים שנשדדו על-ידי הירדנים וגם בבבל, שמשום מה קוראים לה היום כולם בשם עירק. הספרים שהובאו הוגהו על-ידי ''מכון אות'' של הרב יצחק שטיינר, שטיפל בהם במסירות רבה, והם חולקו אחר כך בבתי כנסיות שונים ברחבי הארץ.
כשהבאתי את ספר התורה האחרון הלכתי להרה''ג שלום אלישיב שליט''א. הוא הסתכל על הספר והעיר כמה הערות הלכתיות על המרווח בין השורות ועל צורת האותיות שהיה לו ללמוד מהן הערות להלכה. הלכתי אחר כך עם הספר הזה לאדמו''ר מוויז'ניץ שליט''א, וכשהוא ראה את הספר ושמע את הסיפור של ספרי תורה שחזרו לידי עם ישראל, הוא כל כך התרגש ובכה בדמעות שליש עד שהיה צריך מגבת על-מנת לנגב את דמעותיו.
אחר כך הלכתי להרה''ג מרדכי אליהו זצ''ל והראיתי לו את הספר. לא הספקתי לפתוח את הספר והוא אמר לי: ''זה הספר של משפחת שאול צדקה. הספר הזה היה בארון הגניזה שהיה מעל ארון הקודש''. הרב המשיך וסיפר, שהיה עוד ספר אחד של משפחת צדקה שהיה מונח בארון עצמו והיה כשר לקריאה, ושאל איפה הוא נמצא. הרב הכיר את הספר הזה, ידע מי כתב אותו ומי היה הסופר ואת כל ההיסטוריה שלו.
אבל העיקר חיכה לי אחר כך. הרב סיפר לי שהיה שם עוד ספר תורה אחד שכתב אותו בעל ה''בן איש חי'' בכבודו ובעצמו, רבי יוסף חיים זיע''א. שמו של ה''בן איש חי'' היה צריך להיות כתוב על ספר התורה, בסוף היריעה האחרונה. הוא שאל אותי אם החזרנו גם את הספר הזה ואם אני יודע איפה הוא נמצא. הבטחתי לו שאעשה כל מאמץ על-מנת למצוא אותו.
כאן עלי לעשות פסק-זמן בסיפור ולומר כי ה''מוסד'', שסייע לנו רבות באיתור מקומם של הספרים, הוא אחד הארגונים החשאיים ביותר במדינה, הוא מפעיל סוכנים בכל מדינות העולם ורבות עליו האגדות והסיפורים. המטה שלו נמצא במקום תת-קרקעי שאינו ידוע לאיש מלבד האנשים שזה התפקיד שלהם. המקום הזה נקרא כמקובל בעולם הביון ה''בור''.
ב''בור'' הזה היה בית-כנסת פעיל שהעובדים החשאיים הדתיים של ה''מוסד'' היו מתפללים בו יום-יום, והיו רבים כאלה. הם היו צריכים ספר תורה לשבתות ולימים שני וחמישי, וביקשו ממשרד הדתות שיארגן להם ספר תורה כשר. המשרד נתן להם ספר תורה שהוא אחד מהספרים שהם עצמם היו חלק מרכזי בהגעתם ארצה. אני מניח שמלבד התפילות שמתפללים שם כמו בכל בית-כנסת אחר, מתפללים שם תפילות מעומק כל כך גדול על מעשים שהם משמעותיים לחייהם של עם ישראל, והתפילות האלה לא נשמעות אלא במקום הזה. אין ספק שזה בית כנסת מיוחד במינו בעולם כולו.
כשעשינו בדיקה לאן הגיע ספר התורה המיוחד הזה, גילינו שהספר של ה''בן איש חי'' בעצמו מצא את דרכו באופן פלאי דווקא לבית הכנסת המיוחד הזה של ה''מוסד''. מייד סידרתי, בתיאום עם הרב שמואל זעפרני, ביקור של הרב מרדכי אליהו זצ''ל בבית הכנסת כדי שיוכל לראות את ספר התורה של בעל ה''בן איש חי'', שכידוע הרב היה צאצא של אחותו וממשיך דרכו הרוחנית.
ב''מוסד'' שמחו מאוד על הביקור המיוחד של הרב בבית הכנסת שלהם, וכל ראשי ה''מוסד'' חיכו לו בבית הכנסת. הרב הגיע לשם ופתח את הספר, גילה את החתימה של ה''בן איש חי'' שנמצאת מאחורי הקלף, וכשהוא כולו נרגש ורועד אישר שזהו אכן הספר שבעל ה''בן איש חי'' כתב בעצמו. הרב פרש הצדה והחל לבכות.
כולנו עמדנו שם דוממים, ולאט לאט כל הנוכחים הצטרפו לבכיו של הרב. בכי שבוודאי היתה בו גם התרגשות גדולה וגם תפילה גדולה. אין ספק שרוחו של הכותב, בעל ה''בן איש חי'', גלגלה את הספר שלו למקום שבו הוא נדרש ביותר. למקום שבו צריכים יותר מכל את התפילות שלו.
הסתכלתי סביבי והנה אני רואה את ראש ה''מוסד'', שבוודאי הוא לא אדם רגשן, בוכה יחד עם הרב בלי להסתיר את דמעותיו. בוכה כמו ילד בדמעות, ואיתו כל ראשי המוסד החשוב הזה.
(ישראל גליס, לשעבר יועץ שר הדתות)