פרישות · צדקה במקום ממתק
כשהיינו ילדים קטנים, אימא היתה חוסכת מעט ונותנת לנו, הילדים, בכל שבוע חצי גרוש כדי שנקנה דברים טובים ושנהיה שמחים.
אנחנו היינו קונים ממתקים, ואילו אחי מרדכי היה נותן את הכסף למשפחה ענייה, אנשים שיש להם עוד פחות מאתנו. אימא שלי ראתה שהוא לא אוכל ממתקים עם כולנו ושאלה אותי: ''למה מרדכי לא אוכל ממתקים?''
לא עניתי לה, אבל היא היתה מאוד פקחית. היא הכירה את הבן שלה והבינה מה קורה עם הכסף. מאז, במקום לתת לו כסף היא נתנה לי חצי גרוש שאקנה גם בשבילו, ''שיהיו לו מאה ברכות''. אבל הרב מרדכי לא רצה לאכול ממתקים. הוא היה מברך על הממתק שהייתי קונה, כדי שיהיו לו מאה ברכות לקיים את רצונה של אימא, טועם טיפה ואחר כך היה אומר: ''אני, מספיק לי. תן לאחרים''. הוא היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה. לא היתה עוברת עליו דקה אחת בלי לימוד, בין בחול ובין בשבת.
בהתחלה לא היו לנו ספרים בבית והוא היה הולך ללמוד בספרייה של ישיבת ''פורת יוסף''. היה שם אור קטן והוא היה לומד לאורו. ראה אותו הגבאי לומד לאור קטן וחלש ואמר לו: ''מה אתה עושה? העיניים שלך יתקלקלו''. הלך הגבאי ושם נורה יותר גדולה כדי שיוכל ללמוד לאורה טוב יותר. כך היה נוהג כבר מגיל 12 לערך.
ה' נתן לו חכמה. היו לו גם ידי זהב. כל מכשיר שהתקלקל הוא היה יודע לתקן. וזה היה דבר גדול, כי בימים ההם התחילו להביא מכשירי חשמל לבתים ולא היו הרבה טכנאים שיודעים לתקן. גם המכשירים עדיין לא היו משוכללים והיו מתקלקלים לעתים תכופות. הוא היה יודע לפרק אותם, לתקן ולהרכיב מחדש, גם מכשירים מורכבים. היה לו שילוב של ידי זהב עם לב זהב.
(חכם שמעון אליהו, אחיו של הרב)