יראת חטא · סלסלה ותרוממך
שורה של חיילים חמורי סבר קדמה את פני המשלחת הישראלית. כליהם של חברי המשלחת נבדקו בקפידה והמתח חתך את האויר. לא בכל יום נכנסים אנשים כאלה לארמונו של הנשיא באותה מדינה דרום-אמריקאית שעליה אנו מספרים. הנשיא היה ידוע בעריצותו הרבה כלפי כל אזרחיו, והתבלט גם ביחסו העוין ליהודים. לא עבר יום שבו לא נזרקו אנשים לכלא על לא-עוול בכפם, לא היה שבוע שלא נעלמו בו אזרחים תמימים לבלי שוב. אם היה מעז אדם להראות סימן קטן, שאפשר לפרשו כזלזול כלשהו בנשיא ובמשטרו, וכל שכן אם היה מהין לחשוב על פגיעה בו - אחת דתו להמית. פחד ואימה שלטו במדינה, והארמון הזה שידר יותר מכל את העוצמה השלטונית.
במהלך הביקור הופיע הרב עם הנשיא לפני נכבדי הקהילה ואליהם נילוו שגריר ישראל והמתורגמן של הנשיא. לאחר דברי הרב, הושיט הרב אליהו את מתנתו לכבוד הנשיא - ספר פרקי אבות מתורגם לספרדית. הנשיא עלעל קלות בספר, הודה בנימוס והניח את הספר על השולחן.
תוך כדי השיחה שלף הנשיא סיגר והחל לעשן. את המאפרה הניח על הספר. הרב אליהו ראה את המאפרה המונחת על ספר הקודש, ובאופן טבעי הושיט את ידו, הזיז את המאפרה מהספר והניחה על השולחן.
כל היושבים בחדר נאלמו דום לשניה ונדהמו מ''חוצפתו'' של הרב. השגריר נעשה לבן כסיד, חברי המשלחת פכרו אצבעותיהם, ושומרי הנשיא כבר התכוננו בלבם לביצוע פקודת הגרוש. הנשיא עצמו לא אמר דבר, אך השיב את המאפרה למקומה הקודם על הספר.
''אמור לנשיא שיזיז בבקשה את המאפרה. לא מניחים מאפרה על ספר קודש!'' לחש הרב לשגריר היושב לצדו. ''זה... זה... אי אפשר. זה לא בדיוק שייך לומר לו הערות כאלו... הוא ממש לא 'אוהב' שמעירים לו הערות כלשהן...'' גמגם השגריר. ''ובכל זאת - אמור לו שלא יניח את המאפרה. זה ספר קודש!'' התעקש הרב אליהו.
הנשיא קלט את ההתלחשות ודרש מהשגריר לדעת מה אמר הרב. השגריר גמגם משהו, ולא ענה תשובה ברורה. הנשיא דרש מהמתורגמן שיסביר לו את הנאמר. המתורגמן נאלץ לחזור על דברי הרב, וגם הרב הסביר למתורגמן שלא מניחים מאפרה על ספר קודש, ותוך כדי ההסבר הוא הוריד שוב את המאפרה מעל הספר והניחה על השולחן.
אחרי ההסבר הזה הנשיא כבר לא העיז להחזיר את המאפרה על ספר הקודש, אך בזאת לא תם הספור. עם סיום הפגישה קם הנשיא ממקומו, תפס את הרב בידו והחל מלווהו החוצה. איש לא הבין את פשר הדבר, ומה טומן בחובו הצעד הזה. האם מתכוון הוא לגררו אישית אל הכלא? או שמא למוסרו לידי הקלגסים הממתינים דרך קבע מחוץ לארמון?
אך - מה זה? מהו השטיח האדום הזה שנפרש לרגליהם? ומה פשר משמר הכבוד? עבור מי זה? האם באמת רק לכבוד הרב נעשה כל הכבוד הזה? עד מהרה התברר שהיתה זו פקודתו המפורשת של הנשיא - לארגן את המשמר במהירות, לפרוש את השטיח האדום השמור לראשי מדינות ואנשים נכבדים במיוחד, ולהפרד מהרב בצורה המכובדת ביותר.
הנשיא בכבודו ובעצמו ליווה את הרב עד לרכבו, הוא פתח את דלת המכונית של הרב ונפרד ממנו בקידה קלה. לפני שנפרדו בקש ממנו לבוא אליו לפגישה נוספת בטרם ישוב ארצה.
כעבור ימים אחדים התקיימה הפגישה השניה. הפעם דרש הנשיא שתהיה זו פגישה בארבע עינים בלבד. לפגישה לא נכנסו לא אנשיו של הנשיא, וגם לא הנציגים הישראלים - רק הנשיא והרב מרדכי אליהו. אפילו המתורגמן נשאר בחוץ, והשנים נאלצו להסתדר איכשהו בכחות עצמם. זמן מה הסתגרו השנים בחדר, ויצאו משם בפנים חתומות. לא הנשיא ולא הרב הסכימו לגלות דבר מה מהנאמר שם, והם נפרדו בלבביות והלכו איש לדרכו.
רק לאחר שנים הסכים הרב אליהו לספר לבני ביתו מה היה באותה פגישה סודית. האמת היא שזה לא היה בגללי. אני לא הייתי מעז לשאול. אבל הילדים שלי, הנכדים של הרב, שאלו אותו: סבא מה היה שם? והוא סיפר להם בחיוכו הרחב את הסיפור.
''ברגע שנסגרה הדלת מאחורינו, בעודי תוהה מה מטרת הפגישה, ומדוע נותרנו לבדנו, הפתיע אותי הנשיא. הנשיא המכובד, שכל הארץ רעדה רק לשמע שמו, ירד על ארבע, כרע ברך לפני ונשק את ברכי! הוא לא הסתפק בזאת, אלא כפף את ראשו ובקש שאברך אותו. לפני שברכתי, שאלתי אותו במה יוכל לעזור לעם ישראל. הוא חשב מעט ואמר שיוכל למכור נפט בזול למדינת ישראל. בקשתי עזרה נוספת, והוא הבטיח שבכלל ינהג בהגינות כלפי נתיניו היהודים, ויכבד אותם, את דתם ואת אורחות חייהם. מששמעתי זאת, הנחתי ידי על ראשו וברכתי אותו שיזכה להיות טוב ולהועיל לעם ישראל. הנשיא נרגש מהברכה ונפרדנו לשלום''.
כששאל השגריר את הרב במה זכה לכבוד גדול שכזה מהנשיא, הידוע כקמצן גדול בעניני מחוות וכבוד לאחרים - לא התרגש הרב אליהו. הוא ענה בפשטות: ''הרי כתוב הדבר בפסוק: 'סלסלה ותרוממך' - כלומר: אם תכבד את התורה יכבדו גם אותך. אני לא זכיתי לכבוד כאדם פרטי. אני דאגתי לכבודה של תורה, והאדם העומד מולי ידע להעריך זאת וכבד אף הוא את התורה ואת נושאיה...''.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)